אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> קפץ לכינרת ונפגע בראש ובצוואר- תביעתו נדחתה

קפץ לכינרת ונפגע בראש ובצוואר- תביעתו נדחתה

תאריך פרסום : 09/09/2014 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום הרצליה
59571-07
01/09/2014
בפני השופטת:
סיגל רסלר-זכאי

- נגד -
תובע:
יניב קיפל
עו"ד בלגה
נתבעים:
1. קיבוץ אפיקים - אגודה שיתופית להתיישבות
2. מועצה אזורית עמק הירדן
3. ביטוח חקלאי חברה לביטוח בע"מ
4. קיבוץ האון-אגודה שיתופית להתיישבות חקלאי

עו"ד מוסקונה
עו"ד דביר
עו"ד מוסקונה
פסק דין
 

 

  1. התובע יליד 01.06.1977, שחה במי הכנרת בבוקרו של יום 18.09.2004. בהתאם לנטען, נפגע בראשו ובצווארו כאשר קפץ "ממתקן מתכת צף" (להלן "המתקן" או "הרפסודה") למימי הכנרת ונפגע בראשו ובצווארו "מאדמת ים הכנרת שהייתה בגובה נמוך" (להלן: "התאונה").

     

  2. נתבע 1 קיבוץ אפיקים – אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן: "קיבוץ אפיקים"), בהתאם לנטען, בשליטתו, חזקתו או אחריותו נמצא חוף הכנרת בו שהה התובע והיה מצוי המתקן (להלן: "החוף"). נתבעת 2 המועצה אזורית עמק הירדן ("להלן: "המועצה"), בתחום שיפוטה מצוי קיבוץ אפיקים, ובהתאם לנטען, בשטח שיפוטה אירעה התאונה בהיותה בעלת המקרקעין, המחזיקה או המופקדת על תחזוקתם ביחד או לחוד עם קיבוץ אפיקים. נתבעת 3, ביטוח חקלאי – אגודה שיתופית מרכזית בע"מ ביטחה במועד התאונה את קיבוץ אפיקים. נתבע 4 קיבוץ האון – אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן: "קיבוץ האון"). בהתאם לנטען, בשליטתו, חזקתו או אחריותו נמצא חוף הכנרת בו שהה התובע והיה מצוי המתקן (לעיל: "החוף").

     

  3. המועצה שלחה הודעה לצדדים שלישיים למשרד הפנים (צד ג' 1) ולמנהל מקרקעי ישראל (צד ג' 2). במסגרתה נטען כי משרד הפנים, הוא הגורם הממשלתי האחראי על הסדרת מקומות הרחצה בחופי הים, לרבות הכנרת, מכוח הוראות חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד – 1964. במסגרת החוק הוענקו למשרד הפנים סמכויות בקשר עם הסדרת חופי הרחצה לשימוש, לרבות קביעת אמצעים לשמירת הבטיחות בהם, לרבות איסור הרחצה בזמנים ובנסיבות שיש בהם משום סכנה לבטיחותם של המתרחצים, דרכי פיקוח והצבת שילוט מתאים. נטען כי, מנהל מקרקעי ישראל, היה במועד הרלוונטי המחזיק ברצועת החוף הסמוכה לרצועת המים בה אירעה התאונה. בנסיבות אלו, נטען כי היה בעל יכולת השליטה והפיקוח על ביטחון המתרחצים או סילוק המתקן.

     

  4. צדדים שלישיים הגישו הודעה לצדדים רביעיים נגד קיבוץ אפיקים, קיבוץ האון וביטוח חקלאי. במסגרתה נטען כי קיבוץ אפיקים, ככל הנראה "השתלט" על רצועת החוף. בנסיבות אלו, חב כלפי התובע בכל החובות בהם חב בעל מקרקעין או מחזיק בו. עוד נטען, כי קיבוץ האון הינו הבעלים של רצועת החוף ולפיכך חב גם הוא כלפי התובע בכל החובות בהם חב בעל מקרקעין או מחזיק בו.

     

  5. בתיק התקיימו 4 ישיבות הוכחות. בדיון מיום 22 אפריל 2013 נחקר מר יובל קלמנוביץ, חברו של התובע, באמצעות וידאו מקוסטה ריקה ומר נתן קיפל, אביו של התובע. בדיון מיום 30 יוני 2013 נחקר התובע ומר מוטי אלון, סגן ראש המועצה האזורית עמק הירדן. בדיון מיום 27 מאי 2014 נחקרו מר מוטי קומורוב, מזכיר ומנהל קהילה בקיבוץ האון החל ממרץ 2006 ומנהל קהילה בקיבוץ אפיקים בין השנים 2003-2005 ומר מתניה חן ציון, מודד מוסמך מטעם המועצה. בדיון מיום 29 מאי 2014 נחקר מר ואסים סאלח, מפקח רחצה במחוז צפון מטעם משרד הפנים. בסיום ישיבה זו, סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה.

     

    טענות הצדדים

     

  6. בכתב התביעה נטען כי הנתבעים אחראים כלפי התובע ביחד ולחוד, מאחר והתאונה ותוצאותיה אירעו עקב רשלנותם ועקב הפרת חובות שבחוק עת מיקמו את המתקן במקום מסוכן ולא נתנו דעתם על ההשלכות של מיקום המתקן במקום בו גובה המים נמוך, דבר המהווה סכנה טבעית ונסתרת לכל מי שקופץ מהמתקן. כמו כן נטען, כי הנתבעים לא מנעו מהמתרחצים והמבקרים בחוף את השימוש במתקן על אף הסכנה הטמונה בו, לא גידרו את המתקן, לא הציבו אמצעים לשמירת הבטיחות, לרבות שילוט מתאים, בניגוד לחובה הקבועה בחוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד – 1964 (להלן: "חוק הסדרת מקומות רחצה").

     

  7. נתבעים 1, 3 ו-4, טענו כי רצועת החוף אינה בשליטתם או החזקתם וכי החוף הוא בבעלות מנהל מקרקעי ישראל. נטען, כי המדובר ב"חוף מוזנח, ללא שירותים בסיסיים, שהגישה אליו פתוחה לציבור הרחב באמצעות דרכי עפר". אף אחד מהקיבוצים לא הפעיל את החוף ולא גבה דמי כניסה. עוד נטען, כי בהסכם החכירה שנערך בין מנהל מקרקעי ישראל לקיבוץ מעגן, שבשטחו נמצא החוף, נקבע: "רצועת החוף אשר לאורך החוף של ים כנרת, הגובלת במוחכר והדרכים המובילות אליה... אינם חלק ממשבצת הקיבוץ והינם בגדר "מקרקעי ייעוד" שהשימוש בהם מוקנה לציבור הרחב וכי מניעת זכות הכניסה ו/או השימוש במקרקעין אלה, או המעבר אליהם, על ידי הקיבוץ או מי מטעמו ו/או התניית הכניסה, המעבר או השימוש למי מהציבור, בתנאי כל שהוא ... תחשב כהפרה יסודית של חוזה חכירה זה." (עותק מנספח מספר 4 לחוזה חכירה מיום 16.06.1992, צורף נספח א' לכתב ההגנה).

     

  8. נתבעת 2, טענה כי התאונה אירעה ברצועת חוף שאינה בחזקתה או באחריותה. עוד נטען כי הרחצה אסורה במקום, שכן מדובר בחוף שאינו מוכרז. בנוסף, הנתבעת לא התקינה, הציבה או הניחה את המתקן ולא הייתה אחראית על תחזוקתו. רצועת המים בה אירעה התאונה אינה בשטח השיפוט שלה, אלא באחריות "מנהלת הכנרת". נטען, כי לנתבעת אין ולא הייתה זכות חכירה מטעם מנהל מקרקעי ישראל ברצועת החוף. מקום התאונה אינו בשטח השיפוט של הנתבעת והוא מוגדר כ"שטח גלילי". לא הוצגו מסמכים כלשהם להוכחת טענות אלו.

     

  9. בכתב ההגנה, שהוגש על ידי הצדדים השלישיים, נטען כי שולחת ההודעה, המועצה, אפשרה ככל הנראה, השתלטות של קיבוץ אפיקים על שטח ציבורי המצוי בתחומה. המועצה האזורית וקיבוץ אפיקים הם האחראים הבלעדיים על בטיחותו של החוף ומתקניו. מכיוון שהאירוע אירע במקום לא מוכרז, לא חלה על משרד הפנים חובת פיקוח. נטען כי שטחי חוף הים, לרבות חופי הכנרת, מוקצים לרשויות המקומיות בשל היות רצועת החוף "מקרקעי ייעוד" כמשמעם בפרק ח', סעיף 107 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969. במסגרת החלטה 93, מיום 02.11.1970, אשר עודכנה על ידי החלטה 1006 מיום 06.06.2004, נקבעו הכללים באשר להקצאת שטחי חוף הים, בין היתר בהתייחס למטרות השימוש כפי שהן נגזרות מחוק הסדרת מקומות רחצה. היינו, כי שטח חוף הים יימסר ככלל לרשות המקומית אשר בתחומה הוא מצוי. עוד נטען כי על בסיס החלטות אלה, נמסרה רצועת החוף נשוא הליך זה לנתבעת 2. בהתאם לסעיף 8 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב – 1952 "אין המדינה אחראית בנזיקין בצורת בעלת נכס שהוקנה לה מכוח החוק בלבד כל עוד לא קנתה אחיזה בנכס". בהתאם לצו הסדרת מקומות רחצה (מקומות רחצה אסורים בים התיכון, בים הכנרת, בנהר הירדן ובים סוף), התשס"ד – 2004 (להלן "צו ההסדרה") במועד התאונה, מתוך כ- 57 קילומטר סובב ים כנרת, כ- 2.9 קילומטר הוכרזו כחופי רחצה מוכרזים, כ- 29 קילומטר כחופים אסורים לרחצה והיתרה לא סווגה. נטען, כי הרחצה אפשרית בכל החופים, מוכרזים או לא מוכרזים, למעט אלה שאסורים במפורש לרחצה על פי סעיף 1 לחוק הסדרת מקומות רחצה. קטע החוף בו אירעה התאונה, ממוקם בין שני קטעי חוף מוכרזים "חוף האון" ו"כפר הנופש מעגן". המדובר בקטע חוף לא מסווג, עליו השתלט קיבוץ אפיקים לצרכיו וללא ידיעת הצדדים השלישיים. נטען כי המועצה הייתה צריכה לדעת על הנעשה בשטחה, מחובתה לסלק כל השתלטות לא חוקית ובמקביל לדווח על כך לצד ג' 2. משלא עשתה כן, הרי שהפרה חובתה החוקית ופעלה בניגוד לדין. מכיוון שקטע החוף אינו מסווג נטען כי לא קיימת חובת פיקוח, השגחה או שמירה על צד ג' 1.

     

    הראיות

     

  10. התובע, בתצהיר נסיבות מיום 03.12.2009, טען כי ביום התאונה הגיע לחוף, דרך שביל גישה "שביל כורכר בצידו השמאלי של כביש הגישה לקיבוץ האון". בנוסף טען, כי כ- 4 שנים לאחר התאונה, החוף נראה שונה ממספר טעמים: "קו המים התרחק, הורידו את הגדרות שהקיפו את החוף והוסיפו שלטים האוסרים את הרחצה בחוף". בתצהיר עדות ראשית מיום 09.12.2011, טען התובע כי הגיע לחוף לקראת שעות אחר הצהריים המאוחרות ביום ו', 17.09.2004 (יום לפני התאונה). לדבריו, במקום לן מספר פעמים בעבר ביחד עם נופשים נוספים. לטענתו, נכנס דרך שער מתכת, שלא היה נעול ועל החוף הקים אוהלים. נטען, כי על גבי השער שילוט הקובע כי מדובר בחוף השייך לקיבוץ אפיקים. לטענת התובע, בבוקרו של יום 18.09.2004 נכנס לשחות במי הכנרת,

     

    "ח. שחיתי עד למרחק של כ- 20 מטרים מהחוף, אולי קצת יותר, שם הייתה רפסודה מרובעת מעץ מעוגנת לקרקעית האגם (אינני יודע איך) וגודלה היה כ- 4 מטרים רוחב ו- 4 מטרים אורך. הרפסודה הייתה בנויה מקרשי עץ והיא צפה בעזרת חביות מתכת ששימשו תשתית לה.

    ט. עוד לפני שהגעתי "בשחייה" לקרבת הרפסודה כבר לא יכולתי לעמוד שכן גובה המים היה יותר מקומתי (גובהי הוא כ- 1.75 מטר).

    י. טיפסתי אל משטח הרפסודה וממנה קפצתי קפיצת ראש לתוך המים. כאשר הייתי במים הרגשתי מכה חזקה בראש ומיד עליתי על פני המים."  (הדגשה שלי)

     

  11. התובע צירף לכתב התביעה, חוות דעת רפואית של האורופד ד"ר אלי שטיינברג, בה נקבע כי כתוצאה מהתאונה ושבר בחוליה C5, נגרמה לו נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 15% לפי סעיף 37(5)א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות"). בהתאם לחוות דעת אורתופד מטעם הנתבעים 1-3, ד"ר אילן כהן, כתוצאה מהתאונה, נגרמה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5% בלבד לפי סעיף 37(8)א לתקנות. הצדדים הסכימו כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע תועמד על שיעור של 10% בלבד.

     

  12. כתוצאה מהתאונה סבל התובע מתת פריקה ושבר בגובה החוליות C5-C6 ובוצע לו קיבוע. התובע אושפז ל- 7 ימים, עבר טיפול מתיחה של החוליות והורכב לו מכשיר Halo, אשר הורד לאחר כ- 3 חודשים ביום 21.12.2004. לאחר מכן, התובע עבר טיפולים פיזיותרפיים. לטענתו, נעדר ממקום עבודתו למשך כל תקופת אי הכושר, לאחר מכן פוטר ולא עבד עד לספטמבר 2007. עוד, טען התובע כי בעקבות הפגיעה הפסיד חלק משנת הלימודים לקבלת תואר מהנדס ונאלץ לחזור על חלק מהקורסים של השנה השנייה. לטענת התובע, בעקבות התאונה הוא סובל מכאבים באזור הצוואר ועמוד השדרה וסובל מתחושת נימול באזור השכמות ויד שמאל. לדבריו, הכאבים מקשים עליו בשעת ריכוז בעבודה. לכן, לעיתים הוא נאלץ להשלים את עבודתו מעבר לשעות העבודה הפורמאליות. לטענת התובע, נכותו משפיעה עליו גם בתפקודו בבית כגון הרמת משאות כבדים. לדברי התובע, בתקופת נכותו הזמנית ובעת שהיה מטופל עם מכשיר ה- Halo התקשה בביצוע פעולות יומיומיות ונזקק לעזרת בני משפחתו. לדברי התובע, בחודש יולי 2004 עזבה אימו את מקום עבודתה והחלה בחיפוש מקום עבודה אחר. בעקבות התאונה והזדקקותו לעזרה, נשארה אימו בבית.

     

  13. בחקירתו הנגדית, הבהיר התובע כי הגיע אל החוף, עובר לאירוע, כמה עשרות פעמים. בכל אותם פעמים המקום היה מגודר אבל השער היה פתוח לרווחה "עם סימון שבילים על השער לכיוון החוף... דבר ראשון לא ראיתי שם שלט שטח פרטי, ראיתי שלט שכתוב "חוף אפיקים"." (פרוטוקול דיון מיום 30.06.2013, עמוד 29, שורות 21 ו- 29). לטענת התובע, לא הבחין בשלט עליו כתוב "שטח פרטי" (שם, שם, שורה 32). "יש שם סככה, וכל פעם שהגעתי לשם ראיתי אנשים שנמצאים שם, אוהלים, והייתי בטוח שהחוף הוא כן חוף ששייך לקיבוץ אפיקים, זה תמיד מה שאני הבנתי. לא יודע אם זה חוף מוסדר." (שם, עמוד 30, שורות 16-18). "אף פעם לא אמרו לנו שאנחנו נמצאים בחוף של שטח שהכניסה אסורה אליו... וגם לא ראיתי שילוט שמותרת הרחצה. וכל פעם שהיינו בחוף ראינו אנשים שנכנסים למים וקופצים מאותה רפסודה." (שם, שם, שורות 20, 30-31). בהמשך, השיב "לא ציפיתי לקבל שירותים. ש: ידעת שאתה נמצא שם על אחריותך? ת: כן." (שם, עמוד 31, שורות 8-10).

     

  14. התובע פירט לאופן הגעתו לרפסודה:

     

    "בשחייה... חלק מהדרך הלכתי. ... עד שהמים הגיעו לי לקו המותניים הלכתי, ואחר כך שחיתי.

    ש: כשהגיעו לך המים לקו המותניים עדיין יכולת לעמוד?

    ת: כן.

    ש: כשהתקדמת או כשהתחלת לשחות יכולת לעמוד במים?

    ת: כן.

    ש: מה גובה המותן שלך, בערך מטר?

    ת: מטר."

    (שם, שם, שורות 18-28).

     

    בהמשך, הבהיר התובע כי חצי מהדרך, לכיוון הרפסודה עשה בהליכה והחצי השני בשחייה. התובע הודה כי לא בדק את עומק המים בסביבות הרפסודה:-

     

    "אני הנחתי שיהיה עמוק יותר, לא ידעתי, מה שכן זו לא פעם ראשונה שהייתי בחוף, אז ידעתי שזה נהיה עמוק. כשאני מגיע לרפסודה המים מספיק עמוקים בשביל לקפוץ מהם... זו לא פעם ראשונה שקפצתי ראש מהרפסודה, לא פעם ראשונה שלי וגם ראיתי הרבה אנשים שקופצים משם ראש."

    (שם, עמוד 32, שורות 5-9).

     

    התובע הודה שלא היה מצויד במשקפת וכי לא בדק את עומק המים ואם ישנם מכשולים מתחת למים באזור הרפסודה.

     

    "הנחתי שהיא מקובעת לקרקע כמו שצריך, ותמיד בגובה מספיק שניתן לקפוץ כפי שתמיד היה."

    (שם, שם, שורה 24).

     

     

    "ש: האם זה יהיה נכון לומר, שעוד לפני שהגעת לקרבת הרפסודה, כבר לא יכולת לעמוד כי גובה המים היה יותר מקומתך שזה 1.75 מטר?

    ת: אני לא בדקתי ולא יודע לענות על זה. ... אני לא זוכר מה היה העומק לפני, אני לא זוכר שנגעתי בקרקע לפני שעליתי על הרפסודה.

    ש: אתה לא זוכר שעמדת אבל אתה זוכר שניסית לעמוד והמים היו עמוקים?

    ת: אני לא זוכר."

    (שם, עמ' 31, שורות 26-28, עמ' 33, שורות 1-4).

     

  15. בהמשך, נדרש לאפיין את סוג קפיצת הראש, האם "אנכית" ובאיזו זווית. התובע טען והדגים כי ביצע "קפיצה שטוחה... שלא נכנסים בזווית ישרה לתוך המים אלא בזווית חדה" (שם, שם, שורה 17) והדגים זווית של כ- 45 מעלות. בהמשך חקירתו הנגדית הקריא בא כוח הנתבעת לתובע פוסט מפורום גלישה אווירית באינטרנט "ישנו בכנרת במסע טיסה במהלך חופשת ראש השנה. בבוקר ביקיצה מלאה ניחוח אישה הלכתי להתקלח בקפיצת ראש אנכית מצאתי את עצמי מחובר לקרקעית באופן שלילי שלא משתמע לשתי פנים. מסקנה ראשונה, לא לקפוץ ללא גלשון, מסקנה שנייה, אם כבר קופצים בלי גלשון לזכור להציף בזמן. בברכת חתימה טובה, יניב קיפל, בית חולים "מאיר" כפר סבא 22.09.04". תגובתו של התובע הייתה כי לא זכור לו שרשם את ה"פוסט" ותגובתו המיידית הייתה "לא אני כתבתי את זה. כשעמדתי אחרי הקפיצה המים הגיעו לי לגובה החזה." (שם, עמוד 34, שורה 14). יוער, כי איני מקבלת את גרסת התובע גם לעניין זה.

     

  16. התובע התבקש להבהיר, מדוע לראשונה ורק בתגובה לשאלה ציין עובדה זו ולפיה, מיד לאחר הקפיצה ובמקום בו התרומם מעל פני המים הגיעו המים לגובה החזה, בסתירה לנטען בסעיף 4ט' לתצהירו. תשובתו של התובע הייתה כי אין בכך סתירה, מכיוון שלרפסודה מספר כיוונים.

     

  17. בהמשך, נדרש התובע להסביר פשר מכתב ששוגר בשמו לאוניברסיטת בן גוריון מיום 10.08.2005, במסגרת בקשה מיוחדת לאישור מועד ג' לבחינה, שם נרשם "לצערי, בתאריך 19.09.2004 עברתי תאונה, נפלתי בכנרת ושברתי את החוליה בצוואר." תשובתו של התובע הייתה כי את המסמך רשמה אימו בשמו (שם, עמוד 35, שורות 1-7).

     

  18. במענה לחקירתו הנגדית, של בא כוח המועצה, נדרש התובע ליתן הסבר מדוע דווקא במועד התאונה נחבל בראשו, זאת כאשר בהתאם לגרסתו היה במקום מספר רב של פעמים וקפץ מהמתקן ולא נפצע. תשובתו של התובע הייתה כי הוא מניח שבבוקרו של יום נסחפה הרפסודה לאזור רדוד יותר. "אם רפסודה לא מקובעת כמו שצריך עם ארבעה חבלים לקרקע, היא תיסחף... אני יודע שהייתה מקובעת, אני לא יודע איך, כנראה שהיא לא קובעה כמו שצריך ולכן נסחפה." (שם, עמוד 37, שורה 32, עמוד 38, שורה 2). התובע הבהיר כי הרפסודה הייתה מרוחקת כ 10-15 מטר מקו החוף. במענה לתשובתו, עומת עם גרסתו, כפי שנמסרה במסגרת השאלון (מיום 20.02.08), שם ציין כי הרפסודה הייתה במרחק של כ- 40 מטר מהחוף. התובע הסביר כי מסר הערכה בעקבות התמונות שהוצגו לו במסגרת הדיון. משהובהר לתובע כי בתצהירו מסר גרסה נוספת, שלישית, ולפיה הרפסודה הייתה מרוחקת כ- 20 מטרים מהחוף, השיב: "אולי אני טועה." (שם, עמוד 39, שורה 7). בהמשך חקירתו הודה כי הנטען בסעיף 4ט' לתצהירו ולפיו בקרבת הרפסודה כבר לא יכול היה לעמוד אינו נכון, השיב:

     

    "לא זוכר שזה היה בשטח... כנראה שלא עברתי על התצהיר כמו שצריך...

    ש: מה אתה סיפרת לעו"ד בלגה לפני נושא התצהיר, היו מים עמוקים או היו מים רדודים?

    ת: אני זוכר ששחיתי לשם, וזה הדבר היחידי שאני זוכר.

    ש: ולכן אין לך מושג אם המים רדודים או עמוקים?

    ת: נכון."

    (שם, שם, שורות 11-25).

     

    בהמשך הודה התובע כי לא מסר לבא כוחו את הגרסה, שפורטה בכתב התביעה, ולפיה המתקן היה בגובה מים נמוך, בהתאם לנטען (שם, שם, שורות 26-27).

     

  19. חברו של התובע, מר יובל קלמנוביץ', אשר שהה עימו במקום במועד האירוע, טען בתצהיר עדותו הראשית, כי הגיע עם התובע למקום, דרך כביש גישה מצידו של קיבוץ האון ודרך כביש עפר, החוף היה מגודר –

     

    "4. עם שער בכניסה אשר היה פתוח, כמו כל הפעמים הקודמות שהגענו לשם, ובחוף היו מטיילים נוספים שעצרו ללינת לילה. אציין כי בחוף הייתה סככה לנוחות הלנים במקום.

    5. בכניסה לחוף, סמוך לשער, היו מספר שלטים והבולט בניהם היה שלט שמציין כי מדובר בחוף של קיבוץ אפיקים. היו עוד כמה שלטים אבל מעולם לא פנו אלינו ואמרו לנו לא לישון שם או להתרחץ שם.

    6. במים מול החוף הייתה רפסודה בגודל של 4 מטרים רוחב על 4 מטרים אורך. הרפסודה הייתה מקובעת לקרקע, אינני יודע כיצד אך התנועה שלה הייתה עם המים ולא מעבר לכך. הרפסודה הייתה ממוקמת כ- 20 מטרים מהחוף והיה צריך לשחות אליה ...

    8. בשעות הבוקר המוקדמות, אינני זוכר שעה מדויקת, שמעתי את יניב קורא לי מבחוץ, יצאתי מהאוהל וראיתי את יניב יושב על החוף והוא סיפר לי שמאוד כואב לו הראש ויש לו זרמים בידיים לאחר שקפץ מהרפסודה שבמים וקיבל מכה בראש.

    9. גם אני קפצתי מספר פעמים מרפסודה זו ולשמחתי לא קרה לי דבר."

    (הדגשה לא במקור – ס.ר.ז.)

     

    בחקירתו הנגדית, אשר התקיימה כאמור באמצעות וידאו, הוסיף והבהיר כי השניים נהגו להגיע לחוף מידי שבועיים – שלושה ורחצו במקום בין 5 ל- 10 פעמים. העד הודה כי כדי להגיע אל החוף צריך להכיר את החוף, היות ואין שילוט המכוון אליו. עוד, פירט כי קפץ מספר פעמים מאותה רפסודה למים, הן ביום שלפני התאונה וכן מספר פעמים קודם לכן (פרוטוקול דיון מיום 22.04.2013, עמוד 15, שורות 18-21). לשאלה אם הוא זוכר "מה היה מצב המים, מה גובה המים?" השיב העד "קשה לי להגיד לך, לא יכול להגיד לך מה היה גובה העומק. לא זכור לי שקיבלתי מכה או שהייתה בעיה. לא יכול לדייק בפרט הזה" (שם, שם, שורות 24-27). העד הבהיר כי אינו זוכר אם קפץ "קפיצה על הראש או על הרגליים?", אולם השיב כי לא קיבל מכה בעת הקפיצה.

     

    "ש. במילים אחרות, קפצת לא חשוב איך והיית במים בכל חלקי גופך מבלי להגיע לקרקעית? 

    ת. אמת.

    ש. אם אני שואל אותך מה עומק המים שם, אתה יודע להשיב לי?

    ת. לא. ...

    ש. אתה הלכת אל הרפסודה או שחית אל הרפסודה?

    ת. שחיתי."

    (שם, עמוד 16, שורות 1-18).

     

    בהמשך, נדרש העד לאשר או להכחיש שהמים באזור הרפסודה היו בגובה נמוך או עמוק, בהתאם לנטען בסעיף 6ג לכתב התביעה, תשובתו של העד הייתה כי אינו יכול לאשר פרט כזה או אחר "לא בדקתי את זה" (שם, עמוד 20, שורה 6).

     

    "ש. האם נכון שאתה לא יכול לומר לבית המשפט בכל מקום נתון לאורך המסלול, מהחוף אל הרפסודה, מה עומק המים?

    ת. נכון."

    (שם, שם, שורות 23-25).

     

  20. אביו של התובע, מר נתן קיפל, הגיע לחוף כחודש לאחר התאונה וצילם את התמונות אשר צורפו לתצהירו. בתמונות נראה שער הכניסה לחוף ועליו השלטים "חוף אפיקים על שם סיוון כהן ז"ל" ו"חוף ירון קיבוץ מסדה על שם ירון צ'פלין שנקטף בטרם עת" (הוגשו וסומנו ת/10-12), "שטח פרטי קיבוץ אפיקים" (הוגש וסומן ת/9) וכן תמונה של הסככה, אוהל ונופשים (הוגש וסומן ת/8). תמונה של הרפסודה עליה אנשים ובסמוך לה כלי שייט ואנשים שוחים מהרפסודה לכיוון החוף (הוגש וסומן ת/7) וכן תמונות של נערים הקופצים מהרפסודה למים (לא סומנו).

     

    בחקירתו הנגדית, הסביר מר קיפל, כי הגיע לחוף בהתאם להנחיות של בנו. מר קיפל הסכים שלא רואים את החוף מהכביש הראשי, אשר מרחק הנסיעה אליו הינו 3-4 דקות. להערכת מר קיפל, המרחק מהחוף אל הרפסודה הוא 30-40 מטר. מר קיפל, הבהיר כי אינו זוכר אם הבחין במתרחצים הקופצים ראש אל עבר המים והודה כי אינו יכול להעריך את עומק המים באזור הרפסודה (שם, עמוד 27, שורה 7).

     

  21. מר מוטי אילון, סגן ראש המועצה האזורית עמק הירדן, בתצהיר עדותו הראשית, מיום 20.05.2012, טען כי על פי מדידות שנערכו על ידי מר מתניה חן ציון, מודד מוסמך ומר ששון מועלם מהנדס המועצה, רצועת החוף הגובלת והסמוכה למקום האירוע נמצאת "במשבצת של קיבוץ האון. ... מדובר במשבצת בבעלות מנהל מקרקעי ישראל אשר הוחכרה במישרין לידי קיבוץ האון." (סעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית, בטעות סומן כסעיף 14). לטענתו, המועצה לא הייתה הבעלים והמחזיקה במשבצת הקרקע של קיבוץ האון ובכלל זה רצועת החוף הגובלת ברצועת המים בה אירעה התאונה. לטענתו, לכל ישוב מוקצת משבצת קרקע, המוחכרת במישרין על ידי מנהל מקרקעי ישראל לישוב, ללא כל קשר וזיקה למועצה. תפקיד המועצה מתמצה במתן שירותים מוניציפליים בלבד. לטענתו, על משרד הפנים מוטלת האחריות להסדרת הרחצה בחופי המדינה, לרבות בחופי הכנרת. לדבריו, מבדיקה שערך הובהר לו כי קיבוץ האון הגיע להסדר עם קיבוץ אפיקים, "במסגרתו קיבוץ האון הקצה על דעת עצמו, וללא ידיעת המועצה (אין לי ידיעה באם ההקצאה הייתה באישור או בידיעת מנהל מקרקעי ישראל), קטע של רצועת החוף הרלוונטית לשימושו של קיבוץ אפיקים..." (סעיף 10 לתצהירו, סומן בטעות 21). עוד טען מר אילון, כי תחום המים (עד מפלס מים מינוס 208.80) אינו בתחום השיפוט של המועצה שכן תחום זה מוגדר כשטח גלילי ללא שיפוט ומשכך, הרי כל תאונה המתרחשת בתוך המים אינה בתחום שיפוט המועצה אלא בתחום השיפוט המחוזי, היינו משרד הפנים. זאת ועוד, כל פעילות הנערכת בתוך מי הכנרת, ובכלל זה הצבה או הסרה של רפסודות או רמפות, הינה באחריות מנהל נמל טבריה שהינו פקיד של משרד התחבורה. לטענתו, המועצה לא התקינה או הציבה את הרפסודה וגם אין לה כל ידיעה על נסיבות הצבתה או זהות הגורם אשר הציב אותה. לבסוף, הצהיר כי רצועת החוף האמורה אסורה לרחצה מכיוון שהחוף לא מוגדר כחוף מוכרז המותר לרחצה. לדבריו, בעת שחוקק חוק הסדרת הטיפול בחופי הכנרת, תשס"ח – 2008, הוקם איגוד ערים כנרת במטרה להסדיר את הטיפול בחופים.

     

    בחקירתו הנגדית שב והבהיר "השטח הוא לא שלנו ואני יודע שהוא לא שלנו והכוונה למועצה האזורית עמק הירדן. השטח נמצא בתחום השיפוט, אבל הוא לא הוקצה למועצה האזורית. בעמק הירדן יש 17 קיבוצים, מושבה, מושב, ושלושה ישובים קהילתיים. כל הישובים האלה, הקרקע שלהם מוקצית מהמנהל ישירות ליישוב..." (פרוטוקול דיון מיום 30.06.2013, עמוד 45, שורות 5-10). מר אילון הבהיר, כי למועצה הוקצו מספר חופים ציבוריים. החופים האסורים לרחצה משולטים בצורה ברורה. לגבי החוף בו אירעה התאונה טען "אין שם שלטים כי בכלל לא ידענו שיש שם חוף. לא אומרים לנו בכלל שעושים שם משהו. זה לא חוף, זה מקום בתוך שטח האון שניתן כנראה על ידי קיבוץ האון לאפיקים. וזה כל מה שאני יודע על המקום הזה." (שם, שם, שורות 29-31).

     

  22. מטעם נתבעות 1, 3 ו-4, העיד מר מוטי קומורוב, החל ממרץ 2006 מזכיר ומנהל קהילה בקיבוץ האון ובין השנים 2003-2005 מנהל קהילה בקיבוץ אפיקים. בתצהירו טען, כי הוא מכיר את מקום האירוע "כמי שהסדיר זכות מעבר מול קיבוץ האון בשנות ה- 70". אולם, לא ביקר במקום אישית משנת 1984 (סעיף 3 לתצהירו עדותו הראשית). לטענתו, רצועת החוף לא הייתה בבעלות או בשליטת או באחריות הקיבוצים, שכן רצועת החוף אינה בשטחן כלל ולא נמסרה להם: "לקיבוץ אפיקים ולקיבוץ האון אין ולא הייתה זיקה לרצועת החוף האמורה בתביעה, מעבר לשימוש שעשו חברי קיבוץ אפיקים מידי פעם בחוף... ידוע לי כי היה "הסכם מעבר" עם קיבוץ האון, שלפיו איפשר קיבוץ האון לחברי אפיקים לעבור בשטחו, ... החוף עצמו אינו חלק משטחי הקיבוץ." (סעיפים 4א' ו- ו' לתצהיר עדותו הראשית). "מדובר בחוף שאינו מוכרז והקיבוצים לא פעלו בו, מעבר לשימוש כאמור לעיל על ידי קיבוץ אפיקים בלבד. קיבוץ האון וקיבוץ אפיקים לא היו בעלי שליטה בחוף, לא תפעלו את החוף, לא גבו דמי כניסה, לא הסדירו כניסה, לא התקינו את המתקן הנזכר בתביעה בתוך מי הכנרת, לא היו אחראים על תחזוקת המתקן, ולא הייתה להם כל אחריות למקום אירוע התאונה" (סעיף 4ג לתצהיר עדותו הראשית).

     

    בחקירתו הנגדית, ובהתייחס לטענת מר מוטי אילון, סגן ראש המועצה, ולפיה האירוע התרחש ברצועת החוף הגובלת במשבצת קיבוץ האון, השיב "מה שקיבלו שם חברים מאפיקים מקיבוץ האון זה זכות מעבר בשטחים החקלאיים מהכביש אל החוף. ... אין שם רצועת חוף שהייתה בחזקת קיבוץ האון." (פרוטוקול דיון מיום 27.05.2014, עמוד 62, שורות 17-22). עוד, הבהיר מר קומורוב "פה יש בעיה וזה מה שאמרתי קודם לגבי החוף. בשטח הזה אין רצועת חוף, יש קו חוף שהולך מהברושים לצד אחד וצד שני, ישנו מצוק של מטר, הברושים זה קו המים, מתחתיו זו הימה. כשהכנרת עלתה המים הגיעו עד הברושים." (שם, עמוד 63, שורות 20-22). מר קומורוב הבהיר, כי הוא מסתמך על היכרות עם השטח, הגם שראה את הסכם החכירה אליו צורפה מפה. יודגש, כי הסכם החכירה לא הוגש לתיק בית המשפט ולא הוצג כראיה על ידי הצדדים. העד הוסיף, כי הסככה הנראית בתמונות הוקמה על ידי חברי קיבוץ אפיקים, לדבריו חלק מהשנים הייתה מוצפת במים, בעת שמי הכנרת "עלו". לטענתו, את המתקן – הרפסודה נשוא הליך זה לא ראה מעולם, הגם שראה כדוגמתו.

     

    דיון והכרעה

     

  23. עולה, כי בין הצדדים נטועה מחלוקת עובדתית לשאלת הבעלות וההחזקה בחוף. פועל יוצא ממחלוקת זו, הינה השאלה על מי יש להטיל אחריות, ככל שיוכח מפגע במקום. ברם, בטרם אזקק לשאלת הבעלות והאחריות, סבורה אני כי יש לדון בשאלה הבסיסית והראשונית - האם הוכיח התובע כי קיים מפגע במקום, אשר בעטיו נגרמו לו נזקיו? האם הוכיח התובע כיצד ולמה ארעה התאונה?

     

    נסיבות התאונה ושאלת קיומו של מפגע

     

  24. גרסאות התובע החל בכתב התביעה, דרך תצהיריו, לרבות השאלון שהופנה אליו, על ידי הנתבעים ובחקירתו הנגדית, בשילוב עם גרסאות העדים מטעמו, מעלות מספר גרסאות לנסיבות התאונה. בכתב התביעה, טען כי קפץ למימי הכנרת "ממתקן מתכת צף" ונפגע בראשו ובצווארו "מאדמת ים הכנרת שהייתה בגובה נמוך". בתצהיר עדותו הראשית, טען כי המדובר היה "ברפסודה מרובעת מעץ מעוגנת לקרקעית האגם", אשר היתה במרחק של כ- 20 מטרים מהחוף "בנויה מקרשי עץ והיא צפה בעזרת חביות מתכת ששימשו תשתית לה". והוסיף, כי בטרם הגיע "בשחייה" לרפסודה, כבר לא יכול היה לעמוד שכן גובה המים היה יותר מקומתו (כ- 1.75 מטר), "כאשר הייתי במים הרגשתי מכה חזקה בראש."

     

    בתחילת חקירתו, טען כי הגיע לרפסודה בהליכה, עד שהמים הגיעו לו לגובה המותניים – "כמטר" ולאחר מכן שחה. התובע הבהיר כי גם כששחה יכול היה לעמוד במים, זאת בניגוד לגרסה שפורטה בתצהירו. שם, בסעיף ט' טען שלא יכול היה לעמוד בקרבת הרפסודה. עוד, בחקירתו הנגדית, הודה התובע כי לא בדק את עומק המים בסביבות הרפסודה, זאת מכיוון שהניח שהמים יהיו עמוקים מספיק, מנסיונו, בהתבסס על העבר, "אז ידעתי שזה נהיה עמוק. כשאני מגיע לרפסודה המים מספיק עמוקים בשביל לקפוץ מהם... זו לא פעם ראשונה שקפצתי ראש מהרפסודה, לא פעם ראשונה שלי וגם ראיתי הרבה אנשים שקופצים משם ראש."

     

    התובע הודה, כי לא היה מצויד במשקפת, לא בדק את עומק המים ואם קיימים מכשולים מתחת למים באזור הרפסודה. התובע שב על הגרסה "החדשה" כפי שנפרשה בחקירתו הנגדית, ולפיה לא בדק את גובה המים "אינו זוכר מה היה עומק המים" ו"אינו זוכר שנגע בקרקע". בהמשך, אפיין את סוג קפיצת הראש שביצע, "קפיצה שטוחה... שלא נכנסים בזווית ישרה לתוך המים אלא בזווית חדה". התובע הכחיש "פוסט" שכתב באינטרנט ממנו עולה כי ביצע קפיצת ראש "אנכית". בחקירתו הנגדית הוסיף, כי בעת שיצא מהמים, לאחר החבלה, הגיעו המים לגובה החזה שלו. כשנדרש להסביר כיצד אירעה התאונה, טען טענה חדשה ולפיה ככל הנראה הרפסודה "לא קובעה כמו שצריך ולכן נסחפה". התובע, בכדי לאשש גרסה זו, טען כי הרפסודה הייתה מרוחקת כ- 15-10 מטרים מקו החוף, בניגוד לגרסה שעלתה בכתב התביעה ולגרסה שמסר במענה לשאלון ולפיה הייתה במרחק של כ- 40 מטרים מהחוף. סוף דבר, התובע הודה כי אין לו "מושג אם המים רדודים או עמוקים".

     

  25. עולה מגרסת התובע, בשילוב עם גרסת העד מטעמו, אשר העיד גם הוא כי אינו יודע מה היה עומק המים, באזור הרפסודה, אליה הגיע בשחייה, במקרים קודמים וגם ערב לפני התאונה. לדברי העד, קפץ מהרפסודה מבלי להגיע לקרקעית "לא זכור לי שקיבלתי מכה או שהייתה בעיה". העד הוסיף, כי אינו יכול לספק מידע כלשהו לגובה המים או לעומקם לכל אורך המסלול מהחוף אל הרפסודה או בסביבתה.

     

    מכל אלו, בצירוף תיעוד נוסף שהוצג על ידי הנתבעות, לגרסה נוספת שמסר התובע לאוניברסיטה, לפיה נחבל בעת ש"נפל" בכינרת, אני קובעת כי התובע לא הוכיח כי קיים מפגע או פגם כלשהוא ממנו, לכאורה, נחבל. כמו כן, לא הוכח כי היה על מי מהמעורבים בהליך זה לנקוט באמצעי כלשהו כדי להזהיר מפניו, למנוע מהתובע או ממתרחצים אחרים פעולה כלשהיא, לרבות קפיצה מהרפסודה, בכדי למנוע את הפגיעה הנטענת. הפגיעה התרחשה, ככל הנראה, בשל פעולה כלשהיא שעשה התובע בהיסח הדעת, אם תוך כדי הקפיצה או היציאה מהמים או השחייה לאחר הקפיצה, בחוסר זהירות ואשר ככל הנראה גרמה לפגיעה הנטענת.

     

    יתרה מכך, התובע לא הציג ראיה כלשהיא לעומקם של המים בסביבת הרפסודה, לטענה כי הרפסודה "נסחפה", בניגוד לטענה כי היתה מעוגנת ולא פירט או תיאר את המפגע ממנו, בהתאם לנטען, נחבל. האם המדובר בקרקעית האגם, באבן, בסלע או בחפץ זר אחר שהיה באותה העת במים.

     

  26. לעניין זה, אפנה לת"א 1401/08 שמעי מיכאל נ' דו גל ייזום והשקעות בע"מ ואח' (מיום 04.08.2013), שם נדחתה תביעה לפיצוי של התובע, אשר בעת רחצה בחוף "דוגית" שבכנרת, שהינו חוף מוכרז, קפץ קפיצת ראש במים רדודים וכתוצאה מכך נגרמה לו נכות אורתופדית ונכות נפשית. כב' השופט פרגו קבע:-

     

    "כל אדם בוגר יודע ומבין היטב כי אסור לקפוץ ראש למים כה רדודים וכי בעשותו כן מסכן את עצמו ביודעין לתוצאה בלתי נמנעת של פגיעת ראש, כמו זו אשר נגרמה לתובע. ... הנוהגים בדרך זו ובניהם התובע מסכנים עצמם ביודעין, ולוקחים על עצמם ביודעין ו/או לפחות אמורים לדעת את הסכנה הטמונה בהתנהגות זו ואת תוצאתה. עליהם לשאת באחריות לגרם האירוע ותוצאתו עקב התנהגות חסרת אחריות זו, ואין הם יכולים להטילה על אחרים. מדובר בהתנהגות פזיזה ובלתי סבירה המתבצעת בחלקיק של שנייה, כדי כך שאינה ניתנת למניעה על ידי מאן דהוא."

    (עמודים 8-9 לפסק הדין).

     

    בפסק הדין, הפנה כב' השופט פרגו לדבריו של כב' השופט ברלינר, בת"א 1520/99 אלעד קריאל נ' קיבוץ משמר העמק (מיום 31.03.02):

     

    "הסיכון להיפגע גופנית מקפיצת ראש אל מים רדודים אופייני לבריכת שחייה, ולכן מפעיל הבריכה חב באזהרת המתרחצים מפני קפיצה כזו. גם לפי החובה החקוקה, לא נדרשת אזהרה מפורשת מפני קפיצה במים רדודים. נדרש לציין את עומק המים, לציין את הקו בו המים הם עמוקים, לסמן את המקפצות... חובה כזו חלה על מפעיל בריכת שחייה, בין מכוח החוק במקום רחצה מוסדר, ובין מכוח חובת הזהירות הכללית בבריכה פרטית או בלתי מוכרזת. כך ומפני שבהעמידו לרשות המבקר בריכת שחייה, יצר הפעיל אצל המבקר תחושה, כי השימוש בה הוא בטוח... הבריכה נוטעת ביטחון במקום שיש סכנה... לא נראה לי להחיל חובה זו גם על מפעיל חוף רחצה בים או באגם הכנרת, אלא אם כן מדובר בנסיבות ובנתונים מיוחדים, מקום שם המים רדודים אך הדבר נסתר מן המתרחץ או שקיים שם פיתוי מיוחד לבצע קפיצת ראש מסוכנת. ... בים או באגם יודע הנכנס אל נכון כי המים רדודים. הוא הרי צועד פנימה בתוך המים המגיעים, כבמקרה שבענייננו, רק עד הברכיים. יקשה לצפות, במקרה כזה, קפיצת ראש קדימה. הסיכון הוא נדיר. אני מתקשה להטיל על מחזיקי החופים חובה כללית להציב שלטים כאלה לאורך חופי הארץ. על כן, נראה לי שאין בהיעדר שילוט כזה משום הפרת חובת הזהירות."

    (ההדגשה במקור, עמוד 877-878).

     

    גם בע"א 10457/04 ג'מיל עבדאללה אטריק נ' החברה לתפעול החוף השקט (מיום 17.04.07), ננקטה גישה דומה, שם נקבע:

     

    "... אין ספק כי לא ניתן למנוע לחלוטין את כל הסכנות הכרוכות ברחצה במקווה מים דוגמת הכנרת. השחייה בים ובאגם טומנת בחובה סיכונים מסוימים, שאינם נעלמים לגמרי גם כשננקטים אמצעי זהירות סבירים. ממילא, לא כל מקרה טביעה הינו תוצאה של אשם מצידו של מאן דהוא."

     

  27. בת"א (טבריה) 2165/02 חמאיסי תופיק נ' מועצה מקומית כינרת ואח' (מיום 31.10.2005), נידונה שאלת אחריות מועצה מקומית כינרת, אשר בתחום שיפוטה מצוי "חוף צינברי". התובע בן 30, קפץ קפיצת ראש מחומה שהפרידה בין החוף למים. כתוצאה מקפיצה זו הוא נחבל באפו ובראשו, בשל התקלות בסלע שהיה מתחת למים. "חוף צינברי" הוא חוף שאינו מוכרז. היינו, חוף אליו הכניסה והשחייה מותרת. אולם, הרחצה היא על אחריות המתרחץ והמחזיק בחוף אינו חייב לספק שירותי הצלה או שירותים אחרים. זאת, בהתאם לחוק הסדרת מקומות רחצה. עוד, נקבע כי החומה ממנה קפץ התובע, נבנתה על ידי מנהלת הכינרת לאחר ירידת מפלס הכינרת, כדי ליצור משטחים עליהם יוכל הציבור לשבת בבואו לחוף. כב' השופט אברהם קבע:-

     

    "דווקא יצירת מדרג זה בין סף החומה הגבוה, לבין המים, בצירוף לעובדה כי בחוף מצויים נופשים שחדוות הרחצה בכינרת היא בראש מעייניהם ולשמה מגיעים הם למקום, משכללים ומייסדים את חובת הזהירות הקונקרטית מצד מחזיק המקרקעין כלפיהם, שכן, נוצר מעין "פיתוי" לקפוץ למימי הכינרת מאותה חומה."

    (שם, עמוד 5).

     

    לכן, נקבע כי על מנת למנוע את הסיכון שנוצר, רצוי וצריך היה להגביה את החומה באופן משמעותי כדי למנוע טיפוס עליה או לחילופין לגדרה. מכיוון שהתובע בגיר וסביר לצפות כי לפני קפיצת ראש למי הכינרת, ממקום שאינו מיועד לכך, בפרט שידוע כי מפלס הכינרת אינו קבוע, היה בודק תחילה את עומקם של המים, יוחס לתובע אשם תורם בשיעור של 50%.

     

    שם, בשונה מהמקרה שלפנינו, נקבע כי במקום מפגע נסתר ובנסיבות אלו הרי שהיה על הרשות המקומית ומנהלת הכינרת להתריע כאמור. עוד, שם הוכח כיצד וממה נפגע התובע, בשונה מענייננו בו לא הוכח כל מפגע.

     

  28. מכל האמור, בעת שהתובע לא הוכיח מפגע כלשהוא אני קובעת כי דין התביעה להידחות נגד כל הנתבעים, בהעדר רשלנות ובהעדר אחריות לנזקי התובע.

     

    זיקת הנתבעים וסיווגו של החוף

     

  29. ככל שיוגש ערעור על פסה"ד ויקבע אחרת, אדון בשאלות העובדתיות שהתעוררו באשר לבעלות ולאחריותם של הנתבעים וצדדים שלישיים למפגע, ככל שהיה מוכח כי קיים במקום.

     

    הוכח כי בכניסה לחוף היה קבוע שלט ובו צויין "חוף אפיקים". עוד, מהתמונות שצולמו על ידי אביו של התובע (ת/9 ו- ת/12), על גבי שער הכניסה נקבע שלט נוסף ובו נרשם "שטח פרטי קיבוץ אפיקים". התובע הודה כי הבחין בשלט הראשון וטען כי לא הבחין בשלט השני. העד מטעמו, מר קלמנוביץ התחמק מהתייחסות לשילוט (פרוטוקול דיון מיום 22 אפריל 2014, עמ' 13-14). איני מקבלת גרסת התובע כי לא היה מודע לכך כי השטח הינו פרטי, התובע טען כי היה במקום עשרות פעמים, הודה כי לא גבו במקום תשלום וחזקה כי היה ער ומודע לשני השלטים ולתוכנם.

     

     

     

  30. בסעיף 1 לחוק הסדרת מקומות רחצה, נקבע כדלקמן:

     

    "שר הפנים רשאי לאסור בצו את הרחצה בחלק של חוף ים, נהר או אגם, שגבולותיו מסוימים בצו, אם הרחצה באותו חלק עלולה, לדעתו, לסכן חייהם של בני אדם וכן רשאי הוא לאסור, לאחר התייעצות עם שר הבריאות, רחצה כאמור אם היא עלולה לפגוע בבריאותם של בני אדם."

     

    בסעיף 3 לחוק נקבע, כי שר הפנים רשאי לקבוע שמקום פלוני "יהיה מקום רחצה מוכרז". בסעיף 4 לחוק נקבע, אלו הוראות ייתן שר הפנים לאמצעי הבטיחות והתברואה שיש לנקוט במקום רחצה, לרבות איסור הרחצה בנסיבות שיש בהן משום סכנה לבטיחות המתרחצים, דרכי הפיקוח, כשירותם, סמכויותיהם וחובותיהם של סדרנים, פקחים, מצילים ומגישי עזרה ראשונה. בסעיף 5 לחוק נקבע, כי רשות מקומית שבתחומה נמצא מקום רחצה מוכרז חייבת לקיים בו את הוראות שר הפנים בצו לפי סעיף 4 לחוק. בסעיף 6 לחוק נקבע, כי רשות מקומית רשאית, באישור שר הפנים, לקבוע בחוק עזר הוראות להסדרת הרחצה, במידה שלא נקבעו להם הוראות בחוק זה.

     

  31. בהתאם לצו הסדרת מקומות רחצה (מקומות רחצה אסורים ומוכרזים בים התיכון, בים כינרת, בנהר הירדן, בים המלח ובים סוף), תשס"ד – 2004, אשר פורסם ביום 03.03.04 ותחילתו 30 יום ממועד זה, המקומות האסורים לרחצה נקבעו בסעיף 2 לצו ופורטו בתוספת הראשונה. מקומות רחצה מוכרזים נקבעו בסעיף 3 לצו ופורטו בתוספת השנייה. "חוף אפיקים" אינו כלול באף אחד מאלו. הינו, איננו חוף אסור לרחצה וגם איננו חוף מוכרז. לפיכך, הרחצה בחוף אינה אסורה, כאמור בסעיף 1 לחוק.

     

  32. לאורך חופי הכינרת, כאמור, קיימים חופי רחצה, חניונים, שטחים פרטיים ושטחים פתוחים. כאשר מדובר בחוף רחצה מוכרז, הוא מופעל על ידי זכיין מתאים. בנסיבות אלו, הלכה היא, כי מפעיל החוף חב כלפי הרוחצים בכל הנדרש והמתחייב בהוראות החוק, תקנותיו והצווים שניתנו על פיו. הרשות המקומית בתחומה מצוי החוף, אחראית, כאמור בסעיף 6 לחוק לפקח על ביצוע החוק והתקנות.

     

  33. התובע, העד מטעמו ועדי הנתבעים העידו כי המדובר בשטח הגובל ב"משבצת" קיבוץ האון. עוד, העיד מר קומורוב, מטעם הנתבעים, כי זכות שימוש ניתנה לחברי קיבוץ אפיקים מקיבוץ האון. עוד נטען, כי בכדי להגיע אל החוף יש להיכנס לשביל, בתוך השטחים החקלאיים שבבעלות קיבוץ האון, והגישה למקום אינה משולטת. מתצלומי אוויר שהוצגו על ידי הנתבעים עולה כי קו החוף אינו ברור, אינו מוגדר ומשתנה. לעיתים אינו נראה כלל והמים מגיעים עד שורת הברושים הגובלת ב"משבצת" קיבוץ האון. על כך העיד גם מר קומורוב, כי היו תקופות בהן הסככה היתה מוצפת ולא ניתן היה לעשות בה שימוש. בתצלומי אוויר שהוגשו עלה כי הרפסודה לא היתה במקום בתקופות מסויימות.

     

    גם אם בחלק מהתקופות, לפני האירוע, אחריו ועד היום, לא ניתן היה לעשות שימוש בחוף, בחינת האחריות תיעשה בהתאם למצב שהיה בחוף במועד התאונה והמציאות כפי שהוצגה ובאה לידי ביטוי בתמונות שצולמו על ידי אביו של התובע ועדיו מיד ובסמוך לאירוע. יוער, כי מציאות זו עולה גם בקנה אחד עם גרסת עד הנתבעת מר קומורוב, ולפיה נעשה שימוש בחוף על ידי חברי הקיבוץ.

     

  34. הרחצה בחוף אפיקים, כאמור, אינה אסורה. ברם, אינה מוסדרת והחוף אינו מופעל על ידי אף גורם. בנוסף, לא נגבה כסף בכניסה לחוף וגם לא ניתנים בחוף שירותים כלשהם, לרבות חניון. השילוט מעיד על כך כי החוף פרטי, אולם נראה כי השער אינו נעול ופתוח לציבור הרחב. לעניין זה אפנה לנספח מספר 4 לחוזה החכירה עם המנהל, מיום 16.06.1992, שהוצג על ידי נתבעים 1, 3 ו-4 (נספח א' לכתב ההגנה), בו נקבע באופן מפורש כי הקיבוץ אינו רשאי לאסור את הכניסה לחוף.

     

  35. זאת ועוד, לא הוכח כי הרחצה במקום מסוכנת, לא הוצג שילוט המתריע על "רחצה מסוכנת" או כי "הרחצה הינה על אחריותו של המתרחץ". יוער לעניין זה, כי גם לו היה מוצב שילוט שכזה, הרי שנקבע כי המדובר בתניית פטור כנגד נזקי גוף, אשר בשל תקנת הציבור יש לפרשה בצמצום ואין היא משחררת את מפעיל החוף מכל אחריות.

     

  36. בפסק דין קריאל, נקבע על ידי כב' השופט ברלינר כי בשונה מבריכת שחייה, שם חלה חובת שילוט ואזהרת המתרחצים מפני קפיצה במים רדודים, אין להטיל על מפעיל חוף רחצה בים להציב שלטי אזהרה המזהירים מפני קפיצה שכזאת. זאת למעט במקום בו המדובר בנסיבות ובנתונים מיוחדים, מקום שם המים רדודים אך הדבר נסתר מן המתרחץ "או שקיים שם פיתוי מיוחד לבצע קפיצת ראש מסוכנת".

     

    כאמור, כפי שפורט לעיל, הן התובע וחברו, נהגו בעבר ואף יום לפני התאונה, לבצע במקום קפיצות ראש ואחרות. נראה כי גם רוחצים אחרים נהגו כך (מהתמונות שצולמו ע"י אביו של התובע שהוצגו כאמור) ודבר לא אירע בעבר וגם לא מאז ועד היום. כפי שקבעתי, לא הוכח כי במקום היו נסיבות או נתונים מיוחדים, נסתרים מן המתרחצים, אשר סיכנו את הציבור וחייבו התרעה כאמור.

     

    אוסיף כי, בפסק הדין קריאל מפרט כב' השופט ברלינר, מהם אותם סיכונים יוצאי דופן שבעל חוף יכול וצריך למונעם או להזהיר מפניהם ואשר בגינם תוטל אחריות על מחזיק חניון שבצידו חוף רחצה בלתי מוכרז.

     

    "ככל שמדובר בחלוקי נחל ואבנים קטנות יחסית הפזורות על פני קרקעית הכנרת, סבורני כי אין בקיומם, בדרך כלל, כדי להקים סיכון בלתי סביר, שבגינו יש להטיל אחריות על מחזיק החוף. לא הוכח כי קרקעית הכנרת בחוף קורסי יוצאת דופן, מסוכנת או מסולעת הרבה יותר מכל מקום אחר בכנרת ובחופיה, אף המוכרזים."

     

    כאמור, התובע לא הוכיח כל אלו ובנסיבות אלו, משלא הוכח האמור, קבעתי כי דין התביעה להידחות ואין להטיל אחריות על מי מהנתבעים.

     

  37. אולם, אם יוגש ערעור ואם יקבע אחרת, הרי שהוכח כי קיבוץ האון הינו המחזיק במקום. גם אם תתקבל טענתו כי היה עליו לאפשר לציבור גישה במקום, בהתאם להסכם החכירה, הרי בעת שהוכח כי התיר לקיבוץ אפיקים את השימוש במקום, נהג בחוף "מנהג בעלים". עוד, הוכח כי קיבוץ אפיקים החזיק בחוף מתוקף זכות השימוש שנתנה לו על ידי קיבוץ האון. המועצה, בשטחה נמצאים שני הקיבוצים, לא הציגה בהתאם לטענתה כל ראיה כי החוף הינו באחריות מנהלת הכנרת, ולכן טענה זו נדחית. בנסיבות אלו, הרי שעל המועצה מוטלת חובת הפיקוח ובנסיבות אלו, הייתי מטילה גם עליה אחריות. זאת ועוד, בהתאם למפגע או הסיכון שהיה מוכח, וככל שיש בו להצביע על סכנה מוגברת מרחצה בחוף, בשונה מקפיצה מהרפסודה היה מקום לקבוע כי גם צד ג' 1 התרשל בכך שלא הגדיר את החוף כאסור לרחצה. לבסוף, לא ניתן להתעלם מאשמו התורם של התובע, אשר בחר במודע להכנס לחוף לא מוכרז, נכנס למי הכנרת ובחר שלא לוודא האם המים עמוקים או רדודים והאם קפיצת ראש הינה בטוחה בנסיבות.

     

  38. אפנה לעניין זה, למקרה שונה מהמקרה שלפנינו, אולם בהתאם לו ניתן היה לקבוע את אחריות הנתבעים. בע"א (ירושלים) 6181,6189/99 עיריית נתניה ואח' נ' חיטיבשווילי ואח' (מיום 3.8.2000), נידונה שאלת האחריות ושאלת הנזק שנגרם לעזבון עקב מקרה טראגי בו טבע המנוח, שטרם מלאו לו 23 שנים, עת נחלץ להציל מטביעה ילד בן 8. המקרה אירע ב"חוף הרצל צפון" לחוף ימה של נתניה, אליו נכנס המנוח דרך שער הכניסה של חוף "סירונית". נקבע כי חוף "סירונית", הינו חוף מוסדר לחלוטין, על כל המשתמע, בעוד, "חוף הרצל" לא היה חוף מוסדר. הקטינים נכנסו למים ב"חוף הרצל" בתחום שובר הגלים. המנוח וחברו נכנסו למים כדי להציל את הקטינים. בית משפט שלום, קבע כי האחריות הישירה על "חוף הרצל" היא בידי עיריית נתניה והפיקוח בידי המדינה. נקבע כי השתיים הפרו חובה חקוקה, באשר לכך שלא נמצאו במקום מצילים. עוד, הוטלה אחריות על העירייה מחמת היעדר שילוט האוסר רחצה באזור המסוכן לרחצה ב"חוף הרצל" ועל המדינה בהיעדר פיקוח על העירייה שלא הציבה שלטים האוסרים רחצה. בנוסף, נקבע אשם תורם בהתנהגות המנוח בשיעור של 50%.

     

    במסגרת הערעור נקבע, בהתבסס על סעיפים 1 ו-2 לחוק הסדרת מקומות רחצה, כי אם בחלק של חוף ים, הרחצה עלולה לסכן, לדעתו של שר הפנים, את חייהם של בני אדם, על הרשות המקומית להציב במקום שילוט מתאים, בצורה ובגודל שניתן לראותם בבירור ושעליהם ייאמר "גבול מקום איסור רחצה". בהינתן שמחומר הראיות, שהיה בפני בית משפט קמא, הרחצה במקום הייתה ידועה כ"מסוכנת באופן קבוע" אין כל נפקות לעובדה שהטביעה אירעה מחוץ לעונת הרחצה. "די היה בהצבת שילוט מתאים כדי שהעירייה תצא ידי חובתה. זהו האיזון המתאים בין הצורך בנקיטת כל אמצעי סביר, דהיינו העמדת פקחים בכל שעות היממה, בכל החופים הציבוריים, גרימת הוצאות שהקופה הציבורית לא תעמוד בהן ועיוות בחלוקת משאבי העירייה, לבין הצבת שילוט מתאים, כפי שנדרש בתקנות האיסור. במילים אחרות, זו החלופה המתאימה בין הצבת פקחים רבים לאורך החופים, שהיא בלתי אפשרית מבחינת עלותה, לבין סגירה טוטאלית של החופים, שאף היא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה" (עמוד 3, סעיף 12 לפסק הדין). לבסוף נקבע, כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הטביעה, משום שהנזק שנגרם נמצא בתחום הסיכון. אשר לאחריות המדינה ולהפרת חובת הפיקוח, בהתבסס על הראיות, נקבע כי המפקח התרשל בתפקידו התרשלות חמורה וחרג חריגה גסה ממתחם ההתנהגות הסבירה, לא משום שהפעיל שיקול דעת מוטעה, אלא משום שנמנע לחלוטין, מהפעלת שיקול דעתו ומאיסוף המידע המינימאלי הנדרש לצורך הפעלתו. (שם, פסקה 17). לבסוף בערעור נקבע, כי אין לייחס למנוח אשם תורם כלשהו בכך שקפץ להציל את הקטינים, היות ולא ניתן היה לצפות להתנהגות אחרת מבגיר ביחס לקטין שבהשגחתו.

     

    כאמור, בענייננו, החוף לא היה אסור לרחצה, לא הוכח כי החוף על מתקניו, היה בו סיכון כלשהו למתרחצים, בנסיבות אלו קבעתי שאין להטיל אחריות על מי מהנתבעים.

     

  39. בע"א (חיפה) 1256/05 עזבון המנוח נסאר מג'יד ז"ל נ' מועצה אזורית עמק הירדן ואח' (מיום 22.04.2008), נידונה שאלת קיומה של חובת זהירות של המשיבות כלפי "מבקר" בחוף "סוסיטה" בו טבע המנוח. חוף "סוסיטה" הוא חוף בלתי מוכרז, אך אינו אסור לרחצה, נסיבות התואמות את החוף נשוא הליך זה. שם נידונה שאלת החבות, נוכח היעדר אמצעי זהירות סבירים במקום אל מול האשם התורם של המנוח. בבית משפט קמא נדחתה תביעת העזבון, תוך קביעה כי לא קיימת אחריות מוחלטת של מפעיל חוף לטביעה של אדם. נקבע כי כדי שתוטל אחריות יש להוכיח סיכון בלתי סביר. בעת שלא הייתה חובה להציב שירותי הצלה והמנוח הוזהר כי אין מציל, הרי שלא הוכח שהיה במים סיכון בלתי סביר. המנוח נטל על עצמו את הסיכון, בחוסר אכפתיות ועצימת עיניים, למרות שאינו יודע לשחות.

     

    במסגרת הערעור נקבע, כי מכיוון שפעילות החניון מניבה רווח למפעיליו, והגם שהמדובר בחוף שאינו מוכרז, במצב דברים זה חלה חובה על מפעיל החניון להסדיר במידה מסוימת את השימוש בחוף, כולל את הרחצה בו, או לנקוט בצעדים אפקטיביים שימנעו אותה.

     

    "בבחינתו של ההיבט הקונקרטי, כאשר דנים בניזוק ספציפי ובנסיבות הספציפיות, התוצאה תלויה בניזוק הספציפי ובנסיבות הספציפיות. אולם, במבחן הצפיות, התנהגותו של המנוח בהתייחס לסממני המקום ולנסיבות הספציפיות, גם אם מדובר בהתרשלות מצידו, אינה בלתי צפויה. היה צריך לצפותה. באי מילוי חובה זו הפרו המשיבות את חובת הזהירות כלפי המנוח, בייחוד כאשר מדובר באינטרס כה בסיסי: שלמות גופם וביטחון חייהם של ציבור הרוחצים".

    (שם, עמוד 4 פסקה 4).

     

    מפסק הדין עולה כי סממני המקום, השלט, החשבונית והמתקנים שנמצאו במקום, הצביעו כי המדובר בתשלום עבור כניסה לחוף ולא לחניון בלבד. נקבע, כי כל מקרה ייבחן לאור נסיבותיו המיוחדת ורק לאורן ניתן לקבוע אם הייתה חובה לחזות מראש את אשר קרה. בנסיבות הוכח, כי הרחצה במקום לא נאסרה במפורש, נהפוך הוא, במקום היו שלטים אשר בהם צוין כי אומנם אין מציל ו"הרחצה היא על אחריות המתרחץ". בנסיבות אלו, נקבע כי בהיעדר הפרדה בין החוף לבין החניון, אשר היה "נספח שאינו ניתן להפרדה מהחניון". חובת הזהירות, של מפעילת החניון כלפי המנוח, נפרסת גם על רחצת המנוח בחוף. עוד, הוטלה אחריות באופן שילוחי גם על המועצה אזורית, מעניקת הזיכיון ומבטחיה. תוך קביעה כי מסירת ניהול חוף ים לגורם כלשהו, מבלי לוודא כי גורם זה מבצע את המוטל עליו בסבירות ומונע סכנה לציבור הפוקד את החופים הינה רשלנית.

     

    במסגרת פסק הדין נקבע, כי אמצעי הזהירות הסבירים שנדרשו במקום הינם אזהרה, היינו הצבת שלטים שיבהירו ויאסרו את הרחצה והקפדה כי האיסור הקבוע בשלטים יקוים הלכה למעשה תוך השגחה. משנקבע כי הפרת החובה היא הסיבה העובדתית והמשפטית לקרות הנזק, התקבל הערעור.

     

     

    באשר לאשמו התורם של התובע, אשר כאמור לא ידע לשחות, נקבע כי אין זהו המקרה בגדרו התקיימו נסיבות השוללות את הקשר הסיבתי, בהתאם להלכת סימון (ע"א 23,26/61 מאיר סימון נ' ג'חלה מנשה, פ"ד י"ז, 449). מעשהו של המנוח, שכאמור לא ידע לשחות, אומנם היה רשלני, אך המבחן על פיו יש לבדוק את מעשיהן של המשיבות הוא מבחן הצפיות, היינו: "האם היה עליהן לצפות אפשרות של התרשלות מצד המבקרים. משהושב על כך בחיוב, הרי נוצר קשר סיבתי בין רשלנותן של המשיבות למותו של המנוח בטביעה. התרשלותו של המנוח לא הגיעה בנסיבות המקרה לדרגה חמורה שיהיה בה כדי לנתק קשר זה" (שם, עמוד 14 פסקה 29). בנסיבות אלו, נקבע אשמו התורם של המנוח בשיעור של 66%.

     

    בשונה מפסק דין נאסר מג'יד, בחוף לא ניתנו שירותים בשכר. עם זאת, אין מחלוקת כי החוף נחזה להיות כזה "המזמין" מתרחצים ומאפשר אף לינה במקום. ברם, כפי שפירטתי, במקרה שלפנינו, הרי שלא הוכח שהתובע נחשף לסיכון בלתי סביר כלשהו, אשר היה מקום להתריע מפניו. לו היה מוכח סיכון שכזה, בנסיבות כפי שהוכחו, הייתי מטילה אחריות על נתבעים 1, 3 ו-4 כבעלים ומחזיקים של החוף, על נתבעת 2 בהיותה הרשות בתחומה נמצא החוף, ובנסיבות אלו גם חבה בחובת פיקוח.

     

    בע"א 1457,1474,1556/07 עיריית הרצליה נ' כץ ואח' (מיום 14.01.2009), נקבעה אחריות עיריית הרצליה, חברת הביטוח והמדינה לפיצוי התובעים בשיעור 70% מנזקיהם, עקב כך שראשו של התובע נחבט בסלע, במהלך שחייה בחוף הים בהרצליה. במסגרת הערעור נקבע, כי העירייה והמדינה התרשלו בכך שלא דאגו לאבחנה בין החוף המוכרז לחוף הבלתי מוכרז ובכך שלא יידעו את ציבור הרוחצים לסכנה הנשקפת מהשונית התת מימית. זאת, בעת שהחוף הבלתי מוכרז נחזה כחלק מהחוף המוכרז הסמוך. עוד, בית המשפט המחוזי, קבע כי בקטע החוף הבלתי מוכרז היו שני מפגעים עיקריים. הראשון – סלעים הנמצאים בעומק קטע החוף כחלק משונית טבעית המצויה במקום, והשני – סלעים שהושלכו בסמוך לקו החוף על ידי אדם שהתגורר במערה באזור. נקבע כי התובע נפגע, לאחר שפסקו שירותי ההצלה בחוף, מסלע המצוי בקרקעית הים במרחק מספר עשרות מטרים מן החוף. בנסיבות אלו נקבע, כי המדינה כשלה בכך שלא פעלה להכריז על קטע החוף הבלתי מוכרז כחוף מסוכן בשל המפגעים שהיו בו. לעניין זה נקבע, כי לו הנתבעות היו עושות את הנדרש מהן ומתריעות כנדרש, אזי התאונה לא הייתה מתרחשת. נקבע כי הסכנה הטמונה בסלעים ובשונית "לא הייתה ניכרת ובולטת במים ומעל פני המים". נקבע כי "החובה לתחום בצורה יעילה את גבולותיו של חוף מוכרז מופיעה בחוק הסדרת מקומות רחצה וברי כי טעם מרכזי המונח בבסיס החובה הזו הוא הסכנה הנובעת מבלבול שעלול להיווצר אצל הרוחצים בין חופים מוכרזים לחופים שאינם מוכרזים" (עמוד 11 לפסק הדין). לחלוקת האחריות בין הנתבעים ולאשמו התורם של התובע, נקבע כי העירייה והמדינה היו שותפות במידה משמעותית בהתרשלות שאירעה, "זו בכובעה כמסדירת הרחצה בחוף וזו בכובעה כמפקחת על פעילות האחרת". לעניין זה, אימץ בית המשפט העליון את קביעת בית המשפט המחוזי כי: "מחדליה של העירייה בוודאי שאינם קטנים ממחדליה של המדינה, ולהיפך."

     

  40. כאמור, בשונה מהמקרה שלפנינו, בנסיבות פסק דין כץ, הוכח כי בחוף בו שחה הנפגע היו סיכונים בלתי סבירים, אשר חייבו הכרזתו כחוף אסור לרחצה. בנסיבות אלו, התרשל גם משרד הפנים, בנוסף לרשות המקומית.

     

     

    נזקי התובע

     

  41. לבסוף, למקרה שיוגש ערעור ויתקבל, אדון בקצרה בנזקי התובע. יודגש, כי באי כוח הצדדים, בסיכומיהם בעל פה, לא טענו לנזקי התובע אלא הפנו לתחשיבי הנזק. הצדדים הסכימו לכך כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע תיקבע על שיעור של 10% בגין השבר בחוליה, שנגרם לו כאמור.

     

     

    כאב וסבל

     

  42. בהתאם לנטען, התובע אושפז ל- 8 ימים וצווארו קובע. בהמשך, עבר טיפול באמצעות הרכבת מכשיר Halo, לתקופה של שלושה חודשים. לטענת התובע, לאחר מכן סבל מכאבים ועבר טיפולים פיזיותרפיים. בא כוח התובע, בתחשיב הנזק עתר לפיצוי בגין ראש נזק זה בשיעור של 150,000 ₪. הנתבעות מנגד, העריכו נזקו של התובע בגין ראש נזק זה בסך של 20,000 ₪ בלבד.

     

    בשוקלי שיעור נכותו של התובע, תקופת ההחלמה והטיפולים שנזקק להם וכן ריבית מאז התאונה ועד היום, הנני סבורה כי פיצוי בסך של 75,000 ₪ יהלום ראש נזק זה.

     

     

     

     

     

    הפסד השתכרות לעבר ולעתיד

     

  43. לטענת התובע, בשל התאונה אושרו לו 195 ימי אי כושר וזאת עד ליום 08.04.2005, כ- 7 חודשים ממועד התאונה. לטענתו, בשבעת חודשי אי הכושר הפסד השכר עומד על סך של 42,000 ₪, בנוסף עתר לפיצוי גלובאלי נוסף ממועד זה ועד היום בשיעור של 35,000 ₪, עבור התקופה שחלפה עד שהחל לעבוד במקום עבודתו החדש. לעתיד, טען התובע, כי יש לפצותו בהתאם לשיעור נכותו הרפואית, בסיס שכר 25,000 ₪ ובסך הכל בסך של 627,950 ₪, אשר לצורכי פשרה הועמד על סך של 500,000 ₪. לטענת נתבעות 1, 3 ו-4, ניזקו היחיד של התובע הוא עבור תקופת אי כושר קצרה בעבר, נזק זה הוערך על ידו בסך של 20,000 ₪ בלבד. לטענת נתבעת 2, לא נגרמו לתובע נזקים כלשהם בגין ראש נזק זה.

     

  44. התובע, בתצהיר עדותו הראשית טען כי בעקבות התאונה נעדר ממקום עבודתו למשך כל תקופת אי הכושר. לאחר מכן, מאחר ועבד דרך חברת כוח אדם, טען כי לא היה עוד צורך בשירותיו, לכן פוטר ושב לעבודה סדירה רק בספטמבר 2007. התובע, צירף לתצהיר עדותו הראשית, אישור מיום 13.07.09 על קבלת תואר מוסמך למדעים והנדסת מכונות וכן תלושי שכר מיוני 2000 עד ספטמבר 2003 מחברת אורבוטק בע"מ. שכרו הממוצע בתקופה זו עמד על סך של 7,165 ₪, בערכו להיום (מדד בלבד) סך של 8,916 ₪. התובע צירף הסכם עבודה מיום 07.09.04, עם חברת מנפאואר (ישראל) בע"מ, לפיו החל לעבוד במחלקת אלקטרו אופטיקה החל מיום 01.08.04, בשכר עבודה של 36 ₪ לשעה. התובע צירף לתצהיר עדותו תלוש שכר מספטמבר 2004 על סך של 2,151 ₪, בערכו להיום (מדד בלבד) סך של 2,663 ₪ בלבד. עוד, צירף התובע טופס 106 לשנת 2008 מחברת מולטילוק לחודשים ספטמבר עד דצמבר 2008. שכרו החודשי בתקופה זו עמד על סך של 12,044 ₪, בערכו להיום (מדד בלבד) סך של 13,508 ₪. התובע צירף טופס 106 לשנת 2009 מחברת מולטילוק. שכרו החודשי הממוצע בשנה זו עמד על סך של 12,482 ₪, בערכו להיום (מדד בלבד) סך של 13,959 ₪. התובע צירף טופס 106 לשנת 2010 לחודשים ינואר עד אוגוסט 2010 מחברת מולטילוק, שכרו הממוצע בתקופה זו עמד 13,727 ₪, בערכו להיום (מדד בלבד) 15,027 ₪, ותלוש 106 לשנת 2010 מחברת אוריון מערכות לחודשים ספטמבר עד דצמבר 2010 בלבד. שכרו הממוצע לחודשים אלו עמד על סך של 17,433 ₪, בערכו להיום (מדד בלבד) סך של 18,620 ₪. התובע צירף תלושי שכר מחברת אוריון לחודשים מאי 2011 עד נובמבר 2011. עולה כי שכרו הממוצע 16,938 ₪, בערכו להיום (מדד בלבד) 17,784 ₪. התובע לא צירף תלושי שכר נוספים ולא פירט לנתוני ההשתכרות מנובמבר 2011 ועד היום.

     

  45. עולה, כי במועד התאונה התובע היה סטודנט ועבד בעבודה מזדמנת, באמצעות חברת כוח אדם, בשכר שעתי ושכרו החודשי, חודש עובר לתאונה, עמד על סך של כ- 2,000 ₪. לאחר שסיים לימודיו החל לעבוד באופן סדיר במקצוע שרכש ושכרו עלה והשביח לאורך השנים. בתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי במסגרת עבודתו הוא יושב שעות ארוכות מול מחשב וחש בכאבים בצוואר ולכן נאלץ לעשות הפסקות רבות אשר גורמות לעיכוב בעבודתו.

     

  46. כאמור, התובע לא נחקר על כל אלו וגם לא הביא ראיות לנטען, מעבר לאמור בתצהירו. אני סבורה כי נכותו התפקודית של התובע הינה קלה עד מזערית. בהתבסס על חוות דעת המומחים ותקופת אי הכושר, בגין העבר פיצוי בשיעור של 40,000 ₪ יהלום ראש נזק זה.

     

  47. לעתיד, התובע לא הציג תלושי שכר מעבר לשנת 2011. כאמור שכרו עלה והשביח. נוכח נכותו הקלה ואופי עבודתו, פיצוי גלובאלי בשיעור של 70,000 ₪ יהלום ראש נזק זה. בנסיבות אלו, פיצוי בגין הפסד פנסיה הינו בשיעור של 13,000 ₪.

     

     

    עזרת זולת לעבר ולעתיד

     

  48. לטענת התובע, יש לפצותו בראש נזק זה בשיעור של 80,000 ₪. לטענת הנתבעות, התובע אינו זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה.

     

    התובע בתצהיר עדותו הראשית טען כי בתקופת אי הכושר נעזר באימו, אשר בחודש יולי 2004 הפסיקה לעבוד, בלי קשר לתאונה. לטענתו, נוכח פציעתו לא חיפשה מקום עבודה וסעדה אותו. עוד, הצהיר התובע כי נכותו הרפואית באה לידי ביטוי גם בתפקודו בבית וכן בקושי בהרמת משאות.

     

  49. העזרה שקיבל התובע בתקופת אי הכושר, נוכח פגיעתו, אינה חורגת באופן ניכר מהעזרה המצופה מבני משפחה. מתום תקופת אי הכושר ולעתיד ונוכח נכותו התפקודית הקלה, בגין ראש נזק זה פיצוי בשיעור של 35,000 ₪ הינו סביר בנסיבות.

     

     

    הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

     

  50. לטענת התובע, הוצאותיו בגין ראש נזק זה הינם בשיעור של 5,000 ₪. לטענת הנתבעות, אין לפצות התובע בגין ראש נזק זה. התובע צירף קבלות להוכחת הוצאותיו, לתצהיר הנזק שהוגש מטעמו (נספח ט'). פיצוי בסך 2,000 ₪ יהלום ראש נזק זה.

     

     

  51. סוף דבר, התביעה נדחית כאמור כנגד כל הנתבעים ובנסיבות אלו, נדחית גם הודעה צד ג' וצד ד'.

     

    התובע יישא בהוצאות נתבעת 2 בסך של 10,000 ₪ ובהוצאות נתבעים 1, 3 ו-4 בסך 10,000 ₪. נתבעת 2 תישא בהוצאות צד ג' בסך 5,000 ₪. לא מצאתי מקום לחייב צד ג' בהוצאות הצד הרביעי, שכאמור חייבתי התובע בהוצאותיו (נתבעים 1, 3 ו-4). כל צד יישא בהוצאות עדיו.

     

     

    ניתן היום, ו' אלול תשע"ד, 01 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ