קוטיק ואח' נ' פרש

פסק דין

בפני תביעה שעניינה תאונת דרכים שאירעה ביום 25.11.12 בירושלים.

במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה היה התובע 1 הבעלים של רכב מ.ר. 2263451 (להלן: "רכב התובעים"). התובעת 2 היתה במועדים הרלבנטיים הנהגת ברכב התובעים.

הנתבע היה במועדים הרלבנטיים הנהג ברכב מ.ר. 8332258 (להלן: "רכב הנתבע").

מוסכם בין הצדדים כי ביום 25.11.12 אירעה התנגשות בין צדו הימני קדמי של רכב התובעים לבין צדו השמאלי של רכב הנתבע. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת החבות.

גרסת התובעת 2 הינה כי כאשר נסעה ברח' הנטקה בירושלים בנתיב השמאלי, רכב הנתבע אשר יצא מחניה בנתיב הימני, נכנס למסלול נסיעתה ופגע ברכב התובעים בצדו הימני קדמי.

גרסת הנתבע לאופן התרחשות התאונה היא שונה. לגרסתו, יצא מחניה, נכנס לנתיב השמאלי ואז התפרץ רכב התובעים למסלול נסיעתו ופגע בו.

דיון והכרעה

העידו בפני התובעת 2 והנתבע. התובעת חזרה על גרסתה כי נסעה בנתיב השמאלי, בעוד רכב הנתבע אשר חנה בנתיב הימני, יצא באופן מפתיע מהחניה מבלי שוידא כי הדרך פנויה ופגע ברכב התובעים בצדו הימני קדמי. כאשר ראתה התובעת את רכב הנתבע נכנס למסלול נסיעתה הסיטה את רכבה שמאלה, אך לא הצליחה למנוע את ההתנגשות בין כלי הרכב.

הנתבע, לעומת זאת, העיד כי יצא מחניה, לאחר שוידא כי הכביש פנוי, אז הגיע רכב התובעים ופגע ברכבו בצדו השמאלי - בשתי הדלתות השמאליות.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ובחנתי את מיקומי הנזקים בשני כלי הרכב המעורבים בתאונה, הגעתי למסקנה כי יש לחלק את האחריות בין הצדדים לתאונה באופן ש-25% מהאחריות לתאונה רובצים לפתחה של התובעת בעוד ש-75% מהאחריות לתאונה רובצים לפתחו של הנתבע.

כך, רכב התובעים נפגע בצדו הימני קדמי בעוד שרכב הנתבע נפגע בצדו השמאלי לאורך הדלתות. עובדה זו מצביעה על כך כי כאשר הגיע התובעים למקום התאונה רכב הנתבע כבר החל לצאת מחניה, שאם לא כן היה הפגיעה ברכב הנתבע היתה בפינה השמאלית קדמית ולא בצדו השמאלי. מכאן שהיה על התובעת להבחין ברכב הנתבע היוצא מחניה ולבלום את רכבה.

ואולם, כידוע, על רכב היוצא מחניה חלה חובת זהירות מוגברת ועליו לוודא כי הכביש פנוי. העובדה שרכב הנתבע נפגע בדלתות השמאליות ולא בחלקו האחורי מעידה כי טרם הספיק להיכנס לנתיב הנסיעה עד שהגיע רכב התובעים וכי לא וידא שהכביש פנוי טרם צאתו מחניה באופן שיוכל להיכנס לנתיב הנסיעה בבטחה, שכן אילו הדרך אכן היתה פנויה היה רכב הנתבע מספיק להתיישר בנתיב בטרם הגיע רכב התובעים ולא חוסם את הנתיב באלכסון, כפי שעשה. בעשותו כן פעל הנתבע שלא כדין.

לאור האמור, הגעתי למסקנה כי יש לחלק את האחריות לתאונה בין הצדדים באופן ש-75% מהאחריות לתאונה רובצים לפתחו של הנתבע, אשר יצא מחניה מבלי לנקוט את מידת הזהירות הנדרשת, בעוד ש-25% מהאחריות לתאונה רובצים לפתחה של התובעת, אשר לא היתה ערנית מספיק לכך שרכב הנתבע כבר החל לצאת מחניה.

גובה הנזק

בעקבות התאונה נגרמו לתובע 1 הנזקים הבאים: נזק לרכב בסכום של 1,462 ₪, בהתאם לחוות דעת השמאי אשר צורפה לכתב התביעה. כן נשא התובע בתשלום שכ"ט שמאי סכום של בסכום של 450 ₪. לאור חלוקת האחריות בין הצדדים כפי שקבעתי לעיל, הרי שעל הנתבע לשלם לתובע 1 (הבעלים של הרכב) סך של 1,434 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 25.11.12 ועד התשלום בפועל. כן יישא הנתבע בהוצאות התובע בסכום של 600 ₪.

פסק הדין ניתן לערעור ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ג, 26 יוני 2013, בהעדר הצדדים.