אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> קבלת טענה לקנוניה בכספי פיצוי כתנאי לפינוי מדירה

קבלת טענה לקנוניה בכספי פיצוי כתנאי לפינוי מדירה

תאריך פרסום : 06/10/2014 | גרסת הדפסה
תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה בנצרת
1204-08-13
21/09/2014
בפני השופט, סגן הנשיא:
אסף זגורי

- נגד -
התובעת:
ה.נ.
הנתבעים:
1. ר.נ.
2. י.נ.

פסק דין
 

 

הסכסוך בקליפת אגוז:

פסק דין שניתן על ידי בית  משפט זה בתמ"ש 2690-10-10 חייב את הנתבע 2 לשלם לתובעת ולבעלה (הנתבע 1) פיצוי בסך 200,000 ₪, באמצעות הפקדה בקופת בית המשפט וזאת כתנאי לפינויים מדירתם. בעוד הנתבע 2 טוען, כי שילם הכספים במזומן לבנו הנתבע 1, טוענת התובעת כי הללו רקמו קנוניה וכי הנתבע 2 כלל לא היה בקשר עם הנתבע 1 ובוודאי שלא שילם לו הכספים האמורים.סוגייה זו היא לב הסכסוך בין בעלי הדין בתביעה שבכותרת ומעלה שאלות משפטיות (האם תשלום שלא באמצעות קופת בית המשפט מהווה הגנה) ועובדתיות (האם כלל היה תשלום או קנוניה) כאחת.

 

א.        העובדות והמוסכמות:

1.         הגב' ה.נ.  (להלן: "האשה" ו/או "ה.נ.") ומר ר.נ. (להלן: "האיש"  ו/או "ר.נ.") משתייכים לדת המוסלמית נישאו זל"ז על פי דיני השריעה ומנישואים אלו נולדו לצדדים שמונה ילדים.בני זוג אלו נפרדו זה מזו באופן סופי ביום 04.06.13 כאשרה.נ.  עוזבת את הבית ומבקשת צו הגנה כנגד בעלה.

 

2.         כשבועיים לאחר מכן, נעצר ר.נ.  על ידי משטרת ישראל בחשד למעשי אינוס בנותיו ותקיפת אשתו ומאוחר יותר הוגש נגדו כתב אישום חמור ביותר, במסגרתו הוא הורשע בעובדותיו ונדון למאסר של 18 שנים.

 

3.         הנתבע 2, מר י.נ. הוא אביו של הנתבע 1 וחמה של התובעת (להלן: "אבו ר.נ.").

 

4.         אבו ר.נ. הגיש בשנת 2010 תביעה לפינוי וסילוק יד של ה.נ. ור.נ. מדירת מגוריהם בכפר *** שלשיטתו מהווה רכושו הפרטי וזאת במסגרת תמ"ש 2690-10-10 (להלן : "תביעת הפינוי" או "התיק הקשור"). במסגרת כל 3 השנים שתביעה זו נדונה, היה נתק מוחלט בין אבו ר.נ. לבין בנו וכלתו כאשר כל הנסיונות של בית המשפט לפייס בין הצדדים ולהביא את אבו ר.נ. להסכמה, כי יותיר את ר.נ. ובני ביתו בדירתם בהסדר כזה או אחר, כשלו בשל סירובו המוחלט של אבו ר.נ. כי בנו, כלתו וילדיהם ימשיכו להתגורר סמוך אליו בדירתו.

 

5.         ביום 3/3/2013 ניתן פסק דין (שהפך בינתיים לחלוט) ובו נעתרתי לתביעתו של אבו ר.נ. לפינוי התובעת ובעלה ר.נ. וזאת בכפוף להפקדה תוך 60 יום בקופת בית המשפט את הסך של 220,000 ₪. מכיוון שבני הזוג חוייבו לשלם הוצאות משפט לאבו ר.נ. בסך 20,000 ₪, הסכום נטו שאמורים היו לקבל היה 200,000 ₪).

מפאת חשיבות הוראותיו האופרטיביות של סיוםפסק הדין להכרעה בענייננו, אביא כעת אותן ככתבן וכלשונן:

 

"לאור כל המבואר, אני קובע כי יש להיענות לתביעה אך להתנות סילוק היד בתנאים. להלן עיקר קביעותיי:

טענותיו של הבן לפיהן  הזכויות במקרקעין הן שלו מכוח היתר הבנייה נדחית אפוא על הסף. היתר בנייה אינו מקנה זכויות בעלות  במקרקעין.

אני מקבל טענתו של האב לפיה מסר לבנו זכות שימוש (רישיון) חינם לבנו להתגורר בדירה. עסקינן ברשות ללא תמורה שלא הייתה מוגבלת בזמן. עם זאת אני דוחה טענת הבן, כי מדובר בשאילה בלתי הדירה או ברשות בלתי הדירה.

אני קובע על פי העדויות שהובאו בפניי כי הבן והאב בנו יחדיו עם בני משפחה נוספים את הדירה.

אני קובע על פי דו"ח עבודה של הבן מןהמל"ל וכן על פי עדויות אנשי המקצוע וכן של הצדדים עצמם, כי לבן היו מקורות מימון לבניית חלק מן הדירה וכי הוא עבד והשתכר עוד בטרם בניית הדירה.

נוכח העובדה, כי הוכח שהבן השתתף בעלויות הבנייה יחד עם האב אני קובע, כי הוא זכאי לפיצוי כספי בגין השקעתו.

בהתחשבבכךשמדוברבפיצויאותועלביתהמשפטלפסוק לאחר כ-20 שנים מיום ההשקעה ולאחר שעלה קושי ראייתי להוכיח השקעותיו הרי שמןהראוייהיהלפסוקאתשיעורהפיצוייםעלדרךהאומדנאתוךהתחשבותבמכלולהראיותשפורטולעילושהובאולביתהמשפט.

ביחס לפיצויים על דרך האומדנה נפסק בע"א 355/80 נתןאניסימובבע"מנ' מלוןטירתבתשבעבע"מ, פ"ד לה(2) 800, 803-804, כי אםהניזוקלאהצליחלהביאראיותמדויקותלגובההנזק,נדרשביתהמשפטקמאלהושיטלוסעדבדרךשלאומדנא.

בענייננו אני מורה כי האב יחויב במחצית גובה ההשקעה על פי חוות דעת שמאי אשר צורפה דהיינו ב-220,000 ₪. הסכום יופקד בקופת בית המשפט תוך 60 יום מהיום. פיצוי שכזה משקף לא רק ההשקעה פיזית של הנתבע בבנייה או מימונה אלא גם כולל רכיב של פיצוי בגין הסתמכות על הרשות שניתנה לבן.

הנתבעים יפנו דירתם תוך ששה חודשים מהיום שבו יופקד הסך לעיל.

אנימחייבאתהנתבעיםבתשלוםהוצאותמשפטושכרטרחתעורךדיןבסך 20,000 ₪ שינוכומסךהפיצוילעיל.

אנימחייבהנתבעיםלשמורעלדירתהאב עד למועד הפינויולהימנעמגרימתנזקיםלהו/אולכלחלקאחרבבית." (פרק ח' לפסק הדין מעמ' 29 שורה 12 עד עמ' 30 שורה 16, ההדגשה שלי א.ז.)

 

6.         לאחר שניתן פסק הדין וביום 29/7/14 הגיש ב"כ הנתבע 2 הודעה בדבר ביצוע התשלום בצירוף תצהירים חתומים על ידי ר.נ.  ואביו מיום 22/7/13 וביקש, כי יינתן צו פינוי פורמלי (בקשה מס' 22 בתיק הקשור). אדגיש, כי באותה בקשה לא פירט ב"כ הנתבע 2 דבר וחצי דבר ביחס לפרידת ה.נ. ור.נ.  או בעניין מעצרו של ר.נ. . בנוסף, יצוין כי לא נרשם באותו תצהיר מתי שולם הסכום של 200,000 ₪ מאבו ר.נ. לר.נ. .

 

7.         בית המשפט לא נעתר על אתר לבקשת אבו ר.נ.  וביקש את תגובת התובעת ובעלה. ה.נ.  הגישה ביום 28/8/14 תגובה ובה התנגדה נמרצות לבקשה, טענה, כי בין ר.נ. לאביו נרקמה קנוניה, כי הכספים מעולם לא שולמו וכי היא נמלטה מהבית ביום 4/6/13 כאשר מאוחר יותר נעצר בעלה בגין אלימות מינית ופיסית כלפי בני משפחתו.

 

8.         בהחלטתי על גבי התגובה של התובעת קבעתי כך:

"1. הטיפולבתובענהזוהסתייםבמסגרת פסקהדין.

2. צודקתהמשיבה 2, כיעלהסכום הכספילהיותמופקדבקופתבית המשפטולאלהשתלםלידיהמשיב 1, בוודאילאכאשרישסכסוךבינולבין המשיבה 2וכאשרעלפניומדובר בכספיםמשותפים.

3. יחדעםזאת, במסגרתהיחסיםשבין המבקשלביןהמשיבים, איןמקוםלעכב מתןצופינוי.

4. זאתבייחודבשעהשקייםבפניתצהיר שלהנתבע 1, אשרהיההדומיננטי בניהולההליךשבפניי, כיקיבלהתמורה הכספיתובשעהשהמשיבה 2 מודה,כי אינהגרהבדירהלאורהנסיבותהחדשות שפורטובתגובתה.

5. אםישמחלוקתביןהמשיבה 2 לבין המשיב 1 ו/אולביןהמבקשלענייןקבלת הכספיםשהיאטוענתכימגיעלהלקבל מחציתם, אולענייןהקנוניהעליהלהגיש תביעהנפרדת, אךמובהרמראשכיאין בהגשתהתביעהבנסיבותכאמורכדי לעכבמתןצופינוי.

6. עלכןניתןבזהצופינויכמבוקשכנגד שניהמשיבים."

 

9.         בכך הסתיים סופית הטיפול בתיק הקשור והתובעת הגישה מספר תביעות לבית משפט זה, אשר ביני לביני, תוקנו ואוחדו לתביעה שבכותרת והן מבקשות לאזן המשאבים בינה לבין הנתבע 1 אך עיקר יהבה השליכה התובעת על טענת הקנוניה בין הנתבע 1 לבין אביו הואיל וכספים אלה הם עיקר המשאבים החיוביים של הצדדים (היתרה הם חובות).

 

10.        בית המשפט העיד את בעלי הדין הן בישיבות קדם משפט והן ב-2 דיוני הוכחות מפרכים שהתקיימו. בתום דיון ההוכחות האחרון שנערך ביום 18/9/14 סיכמו ב"כ הצדדים טענותיהם וכעת יש לגשת למלאכת ההכרעה.

 

ב.         הסכסוך המרכזי – הפיצוי שחוייב הנתבע 2 לשלם לתובעים כתנאי לפינויים:

 

ב.א.     טענות האשה:

11.        כאמור, טענת האשה הינה, כי חמה ובעלה לשעבר רקמו יחד קנוניה שעניינה הצהרה משותפת כאילו כספי הפיצויים נשוא פסק הדין בתיק הקשור שולמו לנתבע 1 וזאת כדי למנוע ממנע אפשרות קבלת חלקה בכספי הפיצויים. כהערה מקדימה, נציין כי בשל העובדה שר.נ. נדון ל-18 שנות מאסר ובהיעדר כל רכוש נזיל או אחר, הרי שמתן פסק דין בתביעה זו כנגד ר.נ. בלבד לא יביא לכך שהיא תקבל חלקה בכספי הפיצויים בקרוב. מכאן עמידתה על חיובו של חמה לשעבר בתשלום החלק המגיע לה מדמי הפיצויים לעיל.

 

12.        האשה טוענת, כי עם מעצרו של ר.נ. בגין העבירות הקשות שביצע בבני משפחתו וכנקמה בה ובילדים, החל הוא להבריח את נכסיו, לנסות למשוך כספים מחשבון הבנק המשותף ללא ידיעתה, להביא לתפיסת רכבם המשותף של הצדדים על ידי כונס נכסים מטעם הבנק הממשכן וכאמור רקם הקנוניה יחד עם אביו בעניין כספי הפיצויים דלעיל. האשה משוכנעת, כי הנתק המוחלט והסכסוך שהיה בין ר.נ. לאביו עמדו בעינם ובמלוא עוזם עד ליום מעצרו לכל הפחות וכי רק בעקבות ההליכים הפליליים, המעצר וסכנת המאסר, חודשו היחסים ביניהם. אם כך, אומרת האשה, אין כל סיכוי שאבו ר.נ. שילם לבנו את כספי הפיצויים חודשים מספר קודם לכן.

 

13.        טענות האשה מתבססות על ראיות נסיבתיות בעיקרן, הנובעות מהתבטאויות ר.נ. ואביו בפני צדדי ג' שונים (לרבות בערכאות) וזאת בתאריכים סמוכים וקודמים למעצרו מהם עולה, כי שניהם הודו "בזמן אמת" כי תשלום הפיצויים כלל לא שולם:

 

13.1.     האשה מפנה לבעייתיות הגלומה במועד ואופן עריכת תצהיר קבלת הכספים על ידי ר.נ.: אין חולק, כי רק בעת שהיה ר.נ.במעצר, דאג בא כוחו של אביו להחתים אותו על תצהיר המאשר קבלת הכספים.

 

13.2.     האשה טוענת לצורך הוכחת הקנוניה, כי אביו של האיש הודה בפני בא כוחה ובפני שליח מטעמו אשר התלווה אליו לצרכי מסירת כתבי בי-דין, כי הוא כלל לא שילם את סכום הפיצויים לידי האיש וזאת לאחר המועד שטוענים הנתבעים כי התשלום בוצע.

 

13.3.     נסיבה אחרת שלדבריה מאששת הקנוניה היא אמירה של ר.נ. בפני א.נ, בנם המשותף, כי הוא חתם על התצהיר, בכדי שהאשה לא תקבלה אגורה שחוקה.

 

13.4.     כן טוענת האשה, כי בעלה עצמו מעולם לא אמר לה שקיבל כספי הפיצויים או כי ראתה הכספים בכספת הביתית.

 

ב.ב.     טענות הנתבעים:

14.        מנגד, ניסו הנתבעים להכחיש בתוקף את טענת הקנוניה ולדבריהם הדבר כלל לא הוכח. לגופו של עניין, טענו הם כך:

 

14.1.     אבו ר.נ.  טוען, כי העביר סכום הפיצויים במלואו ובמזומן במהלך חודש מאי 2013 לידי בנו וזאת במסגד שהוא אחראי עליו ב***, כאשר הדבר נעשה באמצעות הלוואות ומכירת תכשיטים של בנותיו לצורך איסוף הכספים.

 

14.2.     ר.נ. עצמו טוען, כי לאחר שהיה עם אשתו בשארם א-שייח' בנופש במהלך חודש מרץ 2013, נתגלה לו שאשתו נואפת בו והוא חש צורך לשתף בעניין אינטימי זה את אביו, סמוך לאחר אותו נופש ומאז חודשו היחסים ביניהם. לדבריו, בחודש מאי קרא לו אביו להגיע למסגד כדי לקבל את כספי הפיצויים במזומן.

 

14.3.     ר.נ.  מוסיף עוד, כי הכספים הונחו על ידו בכספת הביתית וכי לאשתו הייתה גישה מלאה לכספת והיא לקחה ממנה עם עזיבתה את הבית סך של 150,000$ אמריקניים.

 

 

14.4.     כן הוסיפו שני הנתבעים, כי במסגרת התיק הקשור, האשה כלל לא הגישה תצהיר  ולא העידה בבית משפט ולמעשה כלל לא הייתה מעורבת בהליכים, כך שניתן למעשה לומר כי עסקינן "בנתבעת פורמלית" שלא מגיעות לה זכויות מכוח פסק הדין.

 

14.5.     הראיות שהביאו הנתבעים היו בעיקר עדויות בני משפחה וחבר של המשפחה המעידים לשיטתם על איסוף הכספים לשם מסירתם לאבו ר.נ. ועל מסירת הכספים בפועל לידי ר.נ. .

 

ב.ג.      דיון משפטי :

15.        טועים הנתבעים בטענתם, כי לתובעת לא מגיע לקבל את כספי הפיצויים שנפסקו בתיק הקשור כתנאי לפינוי:

 

15.1.     אין חולק כאמור, כי בפסק הדין החלוט שניתן בתיק ביום 03.03.13 בתיק הקשור ניתנה החלטה והוראה מפורשת המתנה את פינוי שני הצדדים: התובעת והנתבע 1וילדיהם מדירת אבו ר.נ.  בהפקדה של הסך של 200,000 ₪ בקופת בית המשפט.

 

15.2.     בית המשפט ראה בהליך הקשור את ה.נ. ור.נ. כחטיבה אחת וכך הכל ראו אותם. הרי מראש, פסק דין לפינויו של הבן ר.נ. לא היה בו די ואבו ר.נ. חפץ כל העת בפינוי כל המשפחה.

 

15.3.     אף אם נפנה לפסק הדין נמצא שישנה התייחסות לתובעת כך למשל בפרק הטענות נכתב:

"אל מול טענותיו של האב טענו הבן ורעייתו, כי הדירה נשוא התובענה נבנתה מכספו של הבן  תוך הסתמכות על כך שהדירה הנ"ל הנה רכושו הנצחי והבלעדי"(ראה סעיף 18 לפסק הדין).

 

15.4.     כך, כחוט השני באותה התדיינות בתיק הקשור ובפסק הדין שניתן בתומה ניתנה התייחסות לאשה כחלק אינטגרלי מהתובענה לפינוי וכפועל נובע בהכרח, כי סכום הפיצוי שנפסק שייך גם לה.

 

15.5.     לא יכול להיות כל ספק או מחלוקת, כי בשעה שהאשה הייתה צד להליך הקשור,  הרי שסכום הפיצויים שנקבע בו מגיע גם לה. זאת ועוד, שוכחים הנתבעים, כי הדירה נשוא ההליך הקשור נבנתה לרגל אירוסיו ונישואיו של ר.נ. לה.נ.. כן מתעלם ר.נ. מעדותו שלו, כי חלק מכספי החתונה שקיבלו הצדדים שימשו לבניית הבית (עמ' 73 שורה 22 לעדות ר.נ. בהליך הקשור).

 

15.6.     האשה החזיקה והשתמשה בדירה בדיוק כמו ר.נ.. אבו ר.נ. רצה בסילוקה בדיוק כמו שרצה בסילוקם של ר.נ. ושל ילדיהם המשותפים (עמ' 77 שורה 9-20 לפרוטוקול הדיון בתיק הקשור – עדות אבו ר.נ.).

 

15.7.     זאת ועוד, אפילו הייתה התובעת "צד פורמלי" בתיק הקשור או לא הייתה מצורפת כלל כנתבעת, הרי גם אז הייתה זכאית לקבל מחצית הכספים וזאת מכוח זכותה למחצית המשאבים – זכות שקמה לה מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973.

 

15.8.     ועוד אומר: פסק הדין בתיק הקשור המחייב את אבו ר.נ.  לשלם פיצוי כספי לשני הנתבעים הינו חלוט ומשכך שכל טענה ביחס לתוקפו ובכלל זה הטענה שהעלה ר.נ.,כי אשתו הינה נתבעת פורמלית ולא הייתה צד להליכים דינה להידחות שעה שאין ספק כי הקביעות בפסק הדין מהוות מעשה בי-דין המחייבים את כל הצדדים.

 

15.9.     לפיכך, אני דוחה על הסף את טענות ר.נ. , כי התובעת הייתה צד פורמלי ולא זכאית לפיצוי שנפסק בהליך הקשור.

 

16.        הנתבעים לא פעלו על פי פסק הדין החלוט בתיק הקשור והדבר מצדיק דחיית טענותיהם על הסף:

 

16.1.     מקום שנדחתה על הסף הטענה של הנתבעים, כי התובעת לא זכאית לכאורה לקבל מחצית מכספי הפיצויים שנפסקו בתיק הקשור כתנאי לפינוי, עומד בפניהם מחסום ומכשול משמעותי מבחינה משפטית בדמות ביצוע הוראות פסק הדין בכל הנוגע להפקדת הכספים בקופת בית המשפט (ולא בתשלום פנימי בין אבו ר.נ.  לבנו).

 

16.2.     הלכה למעשה, לא מצאתי הסבר משכנע כלשהו בדברי וטענות הנתבעים מדוע פעלו שלא לפי הוראת בית המשפט. הרי גם אם התפייסו הנתבעים ורצו להסדיר התשלום ביניהם שלא באמצעות קופת בית המשפט, יכולים היו להגיש הודעה מבעוד מועד לתיק בית המשפט ואו אז ניתן היה לקבל עמדת האשה ולבחון הדברים וההתנהלות בזמן אמת.

 

16.3.     זאת ועוד, אין כל מחלוקת, לפי דברי שני הנתבעים בעדותם, כי בעת ביצוע התשלום הנטען, שניהם ידעו על כוונת ר.נ.  לגרש את אשתו בשל חשדו, כי נאפה בו עם אחר. אביו של ר.נ. אף טוען כי ייעץ לבנו לגרש את אשתו ולשלם לה את המוהר (עדות ר.נ. בעמ' 60 שורות 1-7) ועדות אבו ר.נ. בעמ' 75 שורות 13-17). אם כך, ברור, כהנחה מקדמית, שביצוע התשלום מאבו ר.נ. לבנו, מהווה הברחת רכוש וכספים מה.נ..

 

16.4.     אומר ב"כ של אבו ר.נ., כי לא יעלה על הדעת לחייב את שולחו פעמיים לשלם את הפיצוי כתנאי לפינוי. ונשיב לו, יעלה גם יעלה על הדעת, שבנסיבות כאמור, כאשר אבו ר.נ. יודע על הסכסוך הזוגי של בנו עם ה.נ., מייעץ לו לשלוח את אשתו לבית הוריה בצירוף המוהר (אך ללא חלקה בפיצוי) וכאשר הוא פועל בניגוד מפורש להוראות בית המשפט בפסק הדין החלוט בתיק הקשור – אבו ר.נ. יידרש לשלם "פעם נוספת" את הכספים שטוען שכבר שילם.

 

16.5.     על יסוד דברים אלה, גם ללא העדויות שהובאו בפניי הייתי נעתר לתביעה בחיוב, כאשר דומני כי הדבר מקפל בקרבו מסר חינוכי לציבור, בדבר חובתו למלא באופן מדוקדק אחר החלטות שיפוטיות מחייבות של בית המשפט. פסק דין הקובע הוראת תשלום באמצעות הפקדה בקופת בית המשפט אינו בגדר המלצה או חלופת תשלום. הוא ברירת המחדל היחידה.

 

ב.ד.     דיון עובדתי וראייתי:

17.        כידוע, הקביעה, מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע, נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים, האחד: "המוציא מחברו עליו הראיה", והשני: "דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי", הן לעניין הוכחת יסודות העילה/ההגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות. לשון אחר, נטל השכנוע במשפט אזרחי נקבע בדרך כלל על יסוד העיקרון, כי בעל הדין צריך לשכנע את בית המשפט בקיום אותן עובדות שבהן מותנית התוצאה המשפטית הנובעת מן ההלכה שהוא מסתמך עליה. את התשובה על השאלה, על מי מבעלי הדין חל נטל השכנוע, גוזרים אפוא מן הדין המהותי.יודגש, כי התובע נושא בנטל השכנוע בנוגע לכל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו, לרבות יסודותיה השליליים, ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע בנוגע לכל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו. ברגיל, מתגונן הנתבע בטענה שאינה אלא הכחשה מנומקת ומפורטת של עילת התביעה ואז נושא התובע בנטל הוכחת עילת תביעתו, על כל יסודותיה, אולם לעתים מתגונן הנתבע בטענה המכילה הודאה בכל עובדות עילת התביעה אך מצרף אל ההודאה טענת הגנה, אשר אם תוכח – תפטוראותו מחבותו. טענה כפולה זו נקראת "הודאה והדחה". ההבדל בין הכחשה מנומקת ובין הודאה והדחה, מכריע לעניין נטל השכנוע, שכן הכחשה מנומקת פוטרת את התובע מנטל השכנוע רק אם הנתבע הודה "בכל עובדות העילה". הודאה והדחה מעצם טיבה כוללת הודאה בכל עובדות העילה ופוטרת את התובע מנטל השכנוע. דוגמה נפוצה בפסיקת בית המשפט ובכתיבה האקדמית לשימוש בטענת הודאה והדחה היא טענת "פרעתי", שלפיה מודה הנתבע בחיוב החוזי, לרוב חיוב כספי, אך מוסיף נסיבות שבגינן הוא זכאי, לטענתו, לפטור מהחיוב, בדרך כלל הטענה כי החיוב נפרע.

 

18.        במסגרת הדיון ביקש ב"כ התובעת להפוך את סדר הבאת הראיות בשל טענת הודאה והדחה, ברם בשל השלב הדיוני בו הועלתה הטענה (דיון ההוכחות) דחיתי את הבקשה. בנוסף, יש לציין, כי בכתב ההגנה לא הודה אבו ר.נ.  בקיומו של החוב הפסוק כלפי ה.נ. , שעה שלשיטתו היא הייתה נתבעת פורמלית שלא לקחה חלק בהליך ואינה זכאית לפיצוי כלשהו (סעיף 2 לכתב ההגנה מטעמו). לפיכך ולפחות ביחס לאבו ר.נ. , הנטל להוכחת קיומה של הקנוניה עודו עומד לפתחה של התובעת. עם זאת, אין בלבי ספק, כי היא עמדה בנטל זה.

           

19.        עמידת התובעת בנטל זה מסתייעת באמצעות עדויות הנתבעים וחוסר מהימנותם אך גם באמצעות אינספור עדויות נוספות, חיצוניות ואובייקטיביות המעידות כי ר.נ. לא התפייס עם אביו עד למעצרו ואם זו התרשמות בית המשפט, הרי לא ניתן לקבל גרסת הנתבעים כי הכספים שולמו מאבו ר.נ.  לבנו. אמנם אין התובעת יכולה להעיד על אקט מסירת הכספים בין אבו ר.נ. לבין בעלה לשעבר, שכן לא נכחה באירוע הנטען, אך ניתן בהחלט ללמוד על מידת מעורבותה בענייני הכספים בבית ועל מה שידעה בכל הנוגע לקשר של בעלה עם אביו עד למעצרו של הראשון. כן ניתן ללמוד מעדותה על הלך הרוח והתנהלות בעלה לשעבר מבחינה כספית. כל אלה מסייעים לבית המשפט לעמוד מקרוב על טענתה לקנוניה.

 

20.        התרשמותי מהראיות שהובאו בפניי הינה, כי אכן הנתבעים רקמו קנוניה במטרה לנשל את התובעת מזכותה על פי דין לקבל מחצית מהפיצוי שהיה אמור להיות משולם לה כתנאי לפינוי. התרשמותי זה מושתתת על ארבעה נדבכים עיקריים ואלו הם:

 

20.1.     מתן אמון בעדות התובעת, אשר הייתה קוהרנטית עקבית ומהימנה ולא נסתרה על ידי האיש או על ידי מי מטעמו.

 

20.2.     מתן אמון ביתר עדויות התובעת ובפרט בעדויות הבן המשותף לה ולר.נ., א.נ. שהעיד, כי אביו דיווח לו מהכלא כי מעולם לא קיבל הכספים מאבו ר.נ. .

 

20.3.     אי מתן אמון בעדויות הנתבעים ודחיית גרסתם, כאילו הדבר התרחש בחודש אפריל או מאי 2013 וקביעה שיפוטית, כי הפיוס נעשה רק לאחר מעצר הנתבע 1 בסוף יוני 2013. בנוסף, סתירת עדויות הנתבע 1 בהצהרותיו שלו בהליכים אחרים.

 

20.4.     היעדר עדות חפצית להעברת הכספים בסדר גודל של 200,000 ₪ (צילום, קבלה, הפקדה בנקאית, מסמכים המעידים על מכירת זהב של בני המשפחה).

 

21.        אפתח בעדות התובעת:

           

            21.1.     התובעת מסרה במספר הזדמנויות, כי הכספים לא הועברו לר.נ.  על ידי אביו:

"אתם אומרים שהוא לקח כסף מאביו, הוא לא לקח כסף מאביו. הוא אמר שהוא לקח כסף מאביו, הוא לא לקח שום דבר. אמרו שהוא היה צריך להפקיד את הכסף בבית המשפט, איך הוא נותן לו את הכסף? אתם תוכיחו לנו. אני צריכה לחתום שאני קיבלתי את הכסף"(ראה עמוד 22 שורות 18-20 לפרוטוקול).

 

21.2.     התובעת הסבירה כי הייתה מעורבת על ידי ר.נ.  בכל הליך הנוגע לכספי הפיצוי נשוא התיק הקשור ודבריה לא נסתרו:

 

"הפקדת הכסף נתמכת במסמכים שאמורים להיות מונפקים על ידי בית המשפט, והניירת נמצאת כולה, והיה מספר לי על כל מילה שנאמרת"(ראה עמוד 25 שורות 11-12 לפרוטוקול).

 

21.3.     כך גם העידה על מעורבות ישירה בענייני הכספים אשר קיבל הנתבע 1 מכל מקור: וכך היו דבריה:

"היה 8,000$, לקח אותם ר.נ.  לבנק, שם אותם בבנק.

לשאלת בית משפט

ש. מתי

ת. חודש אפריל

ש. עד אפריל היה 8,000 $ ואז לקח והפקיד לבנק ואת היית בבית

ת.כן."(ראה עמוד 26 שורות 13-22 לפרוטוקול).

 

ובהמשך העידה לעניין הסכום המדויק אשר היה בכספת ביתם:

"לשאלת בית משפט

ש. ספרת את הכסף בכספת?

ת. כן

ש. מה הסכום בפעם האחרונה שספרת

ת. 8,000 דולר" (ראה עמוד 27 שורות 23-26).

 

ולגבי עלות הטיול בשארם א-שייח העידה

 

"ש. ידוע לך כמה לקח ר.נ.  עבור הטיול הזה? כמה הוצאתם שם?

ת.1000$.

ש. כל המשפחה?

ת.כן"(ראה עמוד 26 שורות25-30 לפרוטוקול).

 

                        כמו כן אישרה התובעת כי הייתה ממירה דולרים אשר היה מעביר לידה הנתבע 1:

 

"ש. תאשרי לי שהנתבע היה שולח אותך ל*** לכדי להמיר דולרים לכסף ישראלי.

ת. כן.

ש. מה הסכומים שהיית לוקחת איתך?

ת. לא זוכרת.

ש. אני מבין שהיית שותפה לעומק החיים. ואת פשוט זכרת פה דברים שאישה שחיה באופן שטחי עם בעלה לא הייתה זוכרת.

ת. כן

ש. כשהיית לוקח דולרים והולכת ל*** כדי להמיר את הכסף, כמה כסף לקחת כל פעם?

ת. פעם 1,000 דולר

ש. כמה פעמים הלכת להמיר את הכסף? בשנה? שבוע?

ת. לא כל שבוע.  פעם בחודש, פעם בחודשיים, לא זוכרת. "(ראה עמוד 29 שורות 22-32 לפרוטוקול).

 

 

 

ובהמשך:

 

"ש.    תאשרי לי שהיתה לך גישה חופשית לכספת.

ת.      הנתבע אמר לי את מס' הכספת והיה נותן לי להעביר את הכסף לכספת, ואני לא הייתי משתמשת באגורה אחת משם.

ש.      אז את יודעת בוודאות, היית סופרת את הכסף?

ת.      כן

ש.      אז את יודעת מה הסכומים שהיו שם?

ת.      כן. "(ראה עמוד 30 שורות 11-19 לפרוטוקול).

 

21.4.     ציטוט חלקים אלו מעדותה זושל התובעת מלמדנו, כי התובעת הייתה מעורה היטב בענייני הכספים הן מכוח התנהלותה והן מכוח היחסים עם ר.נ.  שהיה מעדכן אותה. ולכן אך ברור, כי במידה והיה מקבל ר.נ.את הסך של 200,000 ₪מאביו, ברי, כי העניין היה מובא לידיעתה בפרט נוכח העובדה, כי במועדים בהם היה אמור הנתבע 2 להעביר את הכספים התובעת והנתבע 1 עדיין לא היו בסכסוך.

 

21.5.     כמו כן, התובעת הייתה מעורה היטב אף בעסקאות מקרקעין של בעלה לשעברובפרטי הכספים שהתקבלו מהם וכן מה נעשה בתמורה ממכירת אדמות אלו(ראה עדותה בעמוד 31 שורות 1-16 לפרוטוקול).

 

21.6.     מעורבותה של התובעת בכספי הצדדים הייתה אף יציר עדותו של ר.נ. שהעיד, כי "התובעת אחראית על הכסף, כשאני מבקש שקל אחד היא מביאה לי" (עמ' 14 שורה 20 לפרוטוקול).

 

21.7.     פרטים נוספים ורבים שמסרה התובעת בתצהיר עדותה הראשית המפורט כלל לא נסתרו. האמון שניתן בתובעת לא עורער כלל.

 

21.8.     על כל אלה יש להוסיף, כי טענות התובעת בדבר היותה אשה מוכה ומאוימת, אושררו בבית המשפט המחוזי עת הורשע ר.נ. בתקיפתה של אשתו (מספר פעמים) ותקיפת יתר בני המשפחה.

 

21.9.     התקיפות בהן הורשע ר.נ. כוללות אירוע מחודש מאי 2013 והן הביאו להימלטותן של התובעת ובנותיו לבית הוריה. כל אלה אינם מתיישבים אם טענת הנתבע כי התובעת נטלה מהכספת את תכולתה בת ה-150,000$. נהפוך הוא הדבר תומך בדברי התובעת, כי אכן נמלטה מאימת בעלה ולא נטלה עמה דבר.

21.10.   אני מוצא, כי ה.נ.  מסרה עדות אמת שלא נסתרה ונותן בה מלוא האמון.

 

22.        גם יתר העדויות מטעם התובעת הותירו רושם חיובי בלב בית המשפט. לא מדובר "בעדויות מגויסות" (להבדיל מחלק מעדי הנתבעים) ולכל בני המשפחה שהעידו מטעם התובעת היה קשר הדוק וקרוב הרבה יותר עם ר.נ. עד למעצרו, לעומת אחיו ואביו שהעידו מעברו השני של המתרס.

            22.1.     אחותה של ה.נ., ס.  העידה כך:

" כאשר ביקרתי אותו בסוף אפריל, קודם כל הוא הוציא כל הילדים מהסלון, ואמר שהוא רוצה לדבר איתי לבד. והוא דיבר על הסכסוך בינו לבין אביו ואמר שהוא רוצה להוציאם מן הבית, וניתן פסק דין וצריך לשלם לו 200,000₪ בתוך 60 יום. כאשר עברו 60 יום, הוא עדיין לא קיבל שום דבר.  והיה מאוד בדילמה וכעס והתעצבן באותו יום.

ש. את יכולה להעיד רק שראית פסק דין.

ת. הוא הביא את הקלסר והראה לי את כל הדפים שפסק הדין החליט שאביו ישלם לו 200,000 ₪ והוא יצא מן הבית

ש. מתי ישלמו הסך של 200,000 ₪  6 חודשים או 60 ימים.

ת. 60 ימים. ועברו 60 ימים והיה מאוד בדילמה והתעצבן איך ללכת ולקחת את הילדים, איפה לגור.

ש. אני אומר לך שפסק הדין, לפחות אחותך אמרה, ש-200,000 ₪ שניתן צריך להעביר אותם תוך 6 חודשים

ת. לא. 60 יום. "(ראה עמוד 38 שורות 6-15 לפרוטוקול).

 

            ובהמשך מסרה עדה זו :

 

"ש.    את בעצם שמעת מהתובעת?

ת.      וגם מהנתבע שלא קיבל

ש.      עד יום מעצרו.

ת.      שהיא יצאה מן הבית ועדיין לא שולם לה שום דבר.

ש.      את אמרת שנודע לך כי לא שולם לר.נ.  כל סכום עד ליום מעצרו והדבר נודע לך מר.נ.  ואחותך.

ת.      כן"(ראה עמוד 39 שורות 5-13 לפרוטוקול).

 

22.2.     עדות זו משתלבת היטב עם עדותה של התובעת ומפריכה למעשה את טענותר.נ. , לפיהן קיבל את הכסף מאביו קודם מעצרו.

 

22.3.     עדות נוספת אשר מחזקת את גרסתה של התובעת הינה של מר מ.א. אשר מסר:

 

"ש.    על הסיפור עם אביו?

ת.      הם סיפרו לי שלפי פסק הדין צריך לקבל כסף. עד מעצרו לא שולם לו הכסף

ש.      איך אתה יודע שלא שולם לו כסף?

ת.      מהדברים שלו. הוא היה יושב בבית הוריו [צ"ל "הוריי"] והיה מספר הכל.

ש.      עובר למעצרו, פעם אחרונה ששוחחת איתו בטלפון ו/או דיברת איתו ו/או הגיע אליך הביתה מתי זה היה? אתה זוכר מתי הוא נעצר

ת.      חודש יוני

ש.      לפני חודש זה, מתי אתה פגשת את הנתבע או דיברת איתו?

ת.      הוא בא לבית אבי.

ש.      מתי?

ת.      חודשיים לפני מעצרו או חודש וחצי לפני.

ש.      אתה לא יכול להעיד שעד ליום מעצרו לא קיבל כסף כי יכול להיות שבחודש וחצי הזה כן קיבל את הכסף.

ת.      הוא תמיד אמר שלא קיבל".

(ראה עמוד 43 שורות 8-20 לפרוטוקול).

 

22.4.     עד זה אשר היה במערכת יחסים טובה עם הנתבע מסר גירסה מהימנה לפיה ר.נ. לא קיבל הכספים מאביו.

 

22.5.     עדותם של כל אלו מתיישבת אף עם גרסתו של עד נוסף, מר מ.מ.ע.,אשר היה ביחסים מעולים עם ר.נ. ומסר, כי לכל הפחות עד למעצרו הוא לא קיבל הכספים המגיעים לו מכוח פסק הדין:

 

" ש.   אתה זוכר מתי ר.נ.  נעצר?

ת.      לא זוכר.

ש.      בפעם האחרונה שראית אותו, מתי זה היה?

ת.      שבוע לפני שנעצר.  היינו אצלי בבית.

ש.      ועד לשבוע הזה אתה לא יודע אם הוא קיבל את הכסף מאביו.

ת.      לא. הוא לא אמר לי שהוא קיבל את הכסף. הוא לא אמר על הכסף.

ש.      שאלת אותו אם קיבל את הכסף מאביו.

ת.      בימים האחרונים, היה תקל עם אביו עד הגבול האחרון, היו בתקל חבל על הזמן, היה מספר לי שהם רבו ולא רוצה לתת לו את הכסף, בית המשפט קבע שיקבל 200,000 ₪ עבר הזמן שלא קיבל את הכסף. עד לפני שנעצר אני יודע שלא קיבל את הכסף.

ש.      אם היה מקבל היה מספר לך?

ת.      לפי דעתי כן. היינו מספרים אחד לשני סודות."(ראה עמוד 46 שורות 16-27 לפרוטוקול).

 

בהמשך מסר עד זה:

 

"ש.    הוא סיפר לך בטלפון כשהיה בכלא שהוא לא קיבל כסף מאביו?

ת.      הוא לא קיבל כסף.

ש.      הוא סיפר לך את זה ?

ת.      השיחה ביננו הייתה על היחס של הילדים ושאל על הילדים על הדברים האלה, אמרתי לו שנעשה סולחה, ונרד מהעקשנות הזאת. אנו דיברנו על הכסף. הוא אמר שלא קיבל כסף. "(ראה עמוד 47 שורות 15-19 לפרוטוקול).

 

22.6.     אמנם עד זה לא אישר בעדותו חלק מתצהירו בו טען, כי בשיחה מהכלא אמר לו ר.נ.  שחתימה על תצהיר קבלת הכספים היא "בלוף", אך דווקא עובדה זו מחזקת האמון שיש לתת בעד זה. העד לא פעל באופן אוטומטי בהתאם לאמור בתצהיר ומקום שהיה בתצהיר חוסר דיוק, הוא הבהיר מעל דוכן העדים מה נאמר ומה לא נאמר. בכך אין כדי לפסול יתר הדברים שמסר העד וכאמור הוא העיד, כי עד למעצר ר.נ.  אמר באופן פוזיטיבי, כי לא קיבל כספי הפיצוי מאביו.

 

22.7.     במהלך כל עדותו, ניכר כי העד בקשר טוב עם ר.נ. והשניים קיימו קשר עין ואף החליפו דברים באופן חברי, תוך כדי העדות. ללמדך, שלא מדובר במי שעויין את ר.נ.  או אך מגיע להעיד לטובת קרובת משפחתו. עסקינן במי שהגיע להעיד האמת.

 

22.8.     ואם בכל אלה לא סגי, העיד גם בנםשל הצדדים, א.נ.. זה לא חשש להישיר מבט לאביו ולבית המשפט ולאשר את האמור בתצהירו, לפיו ר.נ. הודה בפניו בשיחת טלפון ממקום מעצרו, כי לא קיבל הכספים המגיעים לו על פי פסק הדין מאביו (ראה עמוד 51 שורות 12-17 ראה גם עמוד 53 שורות 1-7 וכן עמוד 54 שורות 5-6 ובעמוד 54 שורות 25-26).

 

22.9.     כמו כן העיד בנם של הצדדים ביחס לאופיו של האב:

 

"ש.    מזה אתה מסיק שלא קיבל.

ת.      לא קיבל. כי אם לאבי יש שקל, הוא מפרסם בכל העולם. אם יש לו אקדח ואז כל הכפר יודע שיש לו אקדח. הוא מפרסם שיש לו אקדח.  "(ראה עמוד 55 שורות 18-20 לפרוטוקול).

 

22.10.   תיאור זה של הבן את אביו הוא זהה לתיאור של אבו ר.נ. את בנו בהליך בתיק הקשור ומלמד עד כמה מהימנים הדברים ועד כמה נכון תיאור הנתבע כמי שמתרברב ברבים.

 

22.11.   אין דבר וחצי דבר שנסתר בעדותו של א.נ. והניסיון להראות, כי שוחח עם אביו רק כאשר היה עצור עד תם ההליכים ולא במעצר ימים אין בו כדי לפגוע במשקל הרב שבית המשפט נותן.

 

22.12.   לכל העדויות הנ"ל מצטרפת עדותו של השליח מר א.ז.נ. שמסר, כי אבו ר.נ.  עצמו הודה שאינו בקשר טוב עם בנו:

 

"ש. תסביר את נסיבות גביית התצהיר וחתימה עליו? מתי נערך התצהיר ומתי חתמת.

ת.לא זוכר בדיוק מתי. בא כח התובעת ביקש ללוות אותו לבית של הנתבע, כי הוא לא מכיר את הבית והוא חבר שלי, אז ליויתי אותו לבית של הנתבע, אביו היה שם, הוא הזמין אותנו לכוס קפה, ישבנו בפנים וביקש ממני לחתום על מסירת הניירות, אז הוא סרב לחתום על זה. הוא אמר שהוא לא ביחס טוב עם הבן שלו והתחיל לספר סיפורים. זה מה שאני יודע ואז חתמתי על תצהיר. אני לא זוכר מתי חתמתי. "(ראה עמוד 17 שורות 13-18 לפרוטוקול).

 

המשך מסר עד זה:

"ת.כאשר נכנסתי לשם, האב סירב לחתום על המעטפה והוא אמר שיש סכסוכים נגדו בבית המשפט, על הבית. וזהו. הוא התחיל לומר שהוא בסכסוך עם הבן שלו, ובית משפט, והוא תבע אותו בגלל הבית ושהוא לא מוכן לחתום על מסירת המסמכים. והוא גם התחיל לומר המון דברים, אבל אני לא זוכר. הוא אמר לי שהוא מקלל אותו ומאיים עליו."(ראה עמוד 20 שורות 1-4 לפרוטוקול).

 

22.13.   עדות זו מלמדת, כי עד ליום 15/6/2013 ולאחר מעצרו של ר.נ. , עדיין ראה עצמו האב כמי שמסוכסך עם בנו וכמי שלא פתר את סוגיית הפיצוי הכספי נשוא התיק הקשור.

 

22.14.   עניין נסיבתי נוסף שמלמד על כך, כי אין כל אמת בטענות הנתבעים בדבר ביצוע התשלום היא העובדה שבניהם של הצדדים א.נ. ונ.נ. לא פונו מהדירה. הרי אם אכן שילם אבו ר.נ. לבנו, היה דואג להבטיח שגם ילדיו של ר.נ. יסולקו מהבית וכזאת לא עשה ואף לא לשם כך ביקש צו פינוי פורמלי בתיק הקשור בחודש יולי 2013.

 

22.15.   הבן של הצדדים א.נ. העיד בעניין:

"ש. כאשר אביך נעצר  היית בבית?

ת. כן. הייתי 4 חודשים בבית לאחר מכן"(ראה עמוד 51 שורות 19-20 לפרוטוקול).

 

            22.16.   גם התובעת מסרה גרסה דומה בעניין:

"לשאלת בית המשפט

ש.      מתי מי שנשאר בבית הצטרף אליך?

ת.      א.נ. אחרי שלושה חודשים. נ' אחרי חודש. והבנות אחרי שבוע.

ש.      את היית מדברת עם אבא של בעלך? היה קשר ביניכם?

ת.      לא. אנו בריב מזה שנים.

ש.      מתי את יודעת שבעלך התחיל לדבר איתו?

ת.      אחרי שהוא נעצר.

ש.      אחרי הטיול בשארם אל שיח, לא דיבר איתו?

ת.      לא."(ראה עמוד 33 שורות 18-28 לפרוטוקול).

 

  1.         דחיית גרסאות הנתבעים והיעדר מהימנות והיגיון בגרסתם:

 

23.1.     קשה לבחור מהיכן להתחיל את ריבוי הסתירות ו"החורים" בגרסאותיהם של הנתבעים 1-2, אך דומה כי עד כמה שניסו לתאם גרסאות ועמדות ולבדות סיפור אודות התפייסות ביניהם כחודשיים לפני מעצר ר.נ. וביצוע תשלום במזומן של סכום הפיצוי, הדבר לא זו בלבד שלא עלה בידם, אלא נראה מופרך כאילו נלקח ממחזה האבסורד.

 

23.2.     גרסת ר.נ. : בדיון המקדמי הראשון בתובענה, לא מוסר ר.נ.  תאריך מדויק של התפייסות עם אביו או של ביצוע התשלום.

להלן גרסתו ביחס לאירועים:

 

"אני ואבי היינו בנתק מוחלט, עד לאירוע בשארם אל שיח, הנתק היה עם אבי ועם האחים שלי, אחרי האירוע שהיה בשארם אל שיח, אני תפסתי את התובעת בוגדת בי, אני בנתק מוחלט עם אבי, סוד כזה לא יכול לפרסם ולא יכול לשתף חוץ מאנשים שאני סומך עליהם. אני לא דיברתי עם אבי, ויש צווי הגנה שמונעים ממני לדבר איתו. לקחתי יוזמה, לדבר איתו. אמרתי לו שאני רוצה לדבר איתו בעניין מה שקרה, הוא אמר "אני אמרתי לך שיקרה דבר כזה" אמרתי לו שזה מה שקרה. אז הוא אמר שאני אתן לו את הזמן שהוא יסדר לי את הכסף ושאני אעוף מפה. הוא אמר שאני והילדים נעוף מפה. זה היה בסוף מרץ, תחילת אפריל. בחודש מאי, לא זוכר את התאריך, אמצע או התחלה, לא זוכר כי אני בהלם מזה, ראיתי אותו בשכונה והוא אמר שאני אבוא למסגד הוא מסדר שם משהו ואת הכסף הוא יתן לי. אחי היה שם. אני שאלתי אותו איפה אבי, הוא אמר שהוא במסגד, הוא ירד מהמסגד אמר לי שלום שלום, הוא ועוד מישהו באו, אמרתי לו לתת לי את הכסף, הוא מסר לי את הכסף. אני לקחתי את הכסף והלכתי.אני המרתי את הכסף לדולרים, שמתי בכספת, התובעת יודעת את הקוד של הכספת. הימרתי ב*** לדולרים. תמיד נתנו לי קבלה, אבל אני זורק את זה. אני מכיר את האנשים שיכולים להעיד על זה. המרתי בחלפן כספים מוסמך ב***, המרתי את זה לדולרים, ושמתי את זה בכספת .היה כ-55,000 דולר ועוד כ-90,000 דולר. הכסף נשמר בכספת. התובעת אחראית על הכסף. כשאני מבקש שקל אחד היא מביאה לי. אני קניתי מלא אדמות, אין מחלוקת על זה. לפני שנעצרתי, כאשר התובעת עזבה את הבית, לא בדקתי את הכספת, אבל חשבתי בתמימות שזה עניין של כסף, מזונות, וצו הגנה, לא חשבתי לפגוע בילדים שלי ובאישה שלי, אין מצב כזה. איך שהגעתי לבית משפט, ב"כ התובעת העלה דברים איומים בתיק אחר, חבל על הזמן, אני הייתי בהלם ורציתי לבדוק את הפספורטים, להביא אנשים שיאשרו שאני אדם טוב, פתחתי את הכסף דרך מפתח ולא דרך הקוד, קודם כל חשכו עיני, לא היה שם כסף ולא כלום. אפילו התקשרתי לדוד שלי, אמרתי לו שהכסף נעלם לי, הוא אמר לי "מה אתה נזכר עכשיו" אמרתי לו שלא העלתי בדעתי שגונבים לי כסף, מי יגנוב לי? אז הוא אמר שאם אני רוצה להתלונן שאני אתלונן. השיחה היא מוקלטת. אפשר לשמוע את זה" (עמ' 3 שורות 3-25 לפרוטוקול).

 

23.3.     ר.נ. מאשר את דברי בנו (א.נ.), כי לאחר שבועיים במעצר הוא מתקשר אליו ומבקש ממנו שיביא לו בגדים לבית המעצר. עוד מעיד הנתבע 1, כי באותו שלב הוא בוחר שלא לערב את אחיו ובני משפחתו (עמ' 59 שורות 26-28 לפרוטוקול).

 

23.4.     ר.נ.  מוסיף עוד, כי בסוף חודש מרץ או תחילת אפריל 2013 הוא מחליט לשתף את אביו בחשד, כי אשתו בוגדת בו ולכן הוא עוצר אותו ברחוב ומשוחח עמו בתוך הרכב של אביו על חשדותיו חרף קיומו של צו הגנה (עמ' 60 שורות 3-6 לפרוטוקול).

 

23.5.     ברם, לר.נ. אין כל הסבר הגיוני מדוע סיפר בדיון בעניין בקשת צו הגנה כנגדו בבית משפט השלום בחדרה, כאשר הוא כבר עצור ולכאורה אינו מסוכסך עם אביו, כי אביו מתנהל עמו בהליך משפטי מזה מספר שנים וכי אביו הוא זה שמגיש תלונות במשטרה בכל שבוע כנגד מי מילדיו ולכן נאלצה ה.נ. לעזוב את הבית (ולא בגלל פסק הדין לפינוי) וראה מוצג ת'/1. ר.נ. אומר, כי אינו נוהג לכבס 'הכביסה המלוכלכת' בחוץ ולכן לא שיתף את בית המשפט בחדרה בחשד, כי אשתו בוגדת בו או בפרטים אחרים, אך אין בידי לקבל טיעון זה שעה שבכל הדיונים האחרים שהיו לר.נ.  עם אשתו בבית הדין ובבית משפט זה מאוחר יותר, הוא לא חשש לפרט מעשי הניאוף הנטענים של אשתו והוציא "הכביסה המלוכלכת" לעיני ערכאות והתובעת. מכל מקום, בית משפט זה ביקש מר.נ. לאשר האם כל הדברים שמסר ר.נ. לבית המשפט השלום בחדרה היו אמת ור.נ. משיב : "מהשאמרתיזהעובדות. וכלזהזהמהשהיה, זהאמיתי, זהעובדה" (עמ' 61 שורה 23). הנה עולה מדברי הנתבע 1, כי הוא מודה שלמעשה מה שאמר בבית משפט בחדרה כאשר הוא כבר עצור הינם דברי אמת. כלומר, נכון לאותו מועד הוא לא התפייס עם אביו והיה עדיין מסוכסך עמו ואביו היה זה שלדבריו הניע את ה.נ. לברוח מהבית. כמובן, שאין כל אזכור לפסק הדין לפינוי או לביצוע התחייבות אבו ר.נ. בדבר תשלום הפיצויים.

 

23.6.     ביחס לאקט מסירת הכספים מאביו אליו, מעיד ר.נ. בעמ' 68 שורה 25-30 כך:

"אני אסביר את הסיפור, מתי שבאתי לקחת.. לא מוצא חן בעיניך, אין לי בעיה. אני לא מפחד. מתי שבאתי למסגד הוא אמר לי לבוא לשם,  איך שהוא נתן לי כסף הסתכלתי בעיניים שלו, שלוש שנים לא מדברים מלחמת עולם צווי הגנה, ראיתי דמעה עיניים שלו שנגע לי, הרגשתי את הידיים שלו רועדות, כאילו עכשיו לוקח את הכסף וזה הקש שאני תופס את הבן שלי, כאילו הוא רוצה לתפוס משהו שאחזיר אותו, ואני רציתי לקחת לא לקחת, אבל בגלל המצב החריג של האירוע אז נאלצתי לקחת את הכסף. הוא אמר לי ללכת וזהו".

 

23.7.     מנגד, התיאור של אבו ר.נ. את אקט מסירת הכספים "יבש" הרבה יותר ומכל מקום לפי דבריו, כלל לא הוא מסר את הכסף לבנו אלא אחר. כמו-כן, הוא לא אמר לר.נ.  לעזוב את המקום ולא היו דמעות או רעידות ידיים מצדו כבתיאור בנו. בוודאי שלא מתואר היסוס כלשהו מצד ר.נ.  אם לקחת את הכסף:

 

"ש.    אתה נכנסת למסגד והכסף היה ברכב, ואתה יצאת ומה היה?

ת.      בא ר.נ.  והלכתי עם פ.

ש.      למה עם פ.? אתה ביקשת ממנו להיות עד

ת.      יכול להיות. גם היה איתי

ש.      ומה היה?

ת.      אמרתי לו שיביא את השקית, והוא נתן את לר.נ.  וזהו

ש.      אז פ. לקח את השקית לנתבע

ת.      לא. ע. לקח. הוא לקח את השקית מהאוטו ולקחתי.

ש.      הנתבע לקח והלך?

ת.      נכון." (עמ' 81 שורות 1-5 לפרוטוקול).

 

23.8.     אחיו של ר.נ. , ע.נ., כלל לא זכר או העיד, כי קודם מסירת הכספים, נפגש אבו ר.נ.  עם בנו ברחוב וקבע עמו להיפגש במסגד (עמ' 87 שורות 14-17 לפרוטוקול).

 

23.9.     העד ג.פ. העיד אף הוא בניגוד גמור לעדות ר.נ., כי לא אבו ר.נ.  מסר את הכסף אלא אחיו של ר.נ., ע'. גם בתיאורו את אקט המסירה של הכסף לא היו דמעות, רעידות ידיים או אמירות כלשהן בין ר.נ.  לבין אביו.

 

23.10.   השוואת והצלבת פרטים קריטיים בין עדויות ר.נ. ואביו ועדויות נוספות מטעמם מלמדת על חוסר התאמה ועל תיאור שונה של אירוע מסירת הכספים על ידי כל אחד מהם.

 

23.11.   עד כה ראינו, כי קיימות סתירות בין גרסת ר.נ. לגרסת אביו ויתר העדים באשר לאקט מסירת הכספים. כעת נמחיש אבסורד נוסף בהתנהלותו של אבו ר.נ. שאינו מתיישב עם ביצוע התשלום. ביום 27/6/2013 מגישים ה.נ. ובנה א.נ. בקשת צו הגנה כנגד אבו ר.נ.  ושלושה מבניו ועותרים לאסור עליהם להיכנס לדירתם או להטריד את א.נ.או למכור את הדירה. א.נ. מציין מפורשות בבקשה, כי הוא מעוניין להמשיך ולהתגורר בבית ב*** ולא לעבור לגור עם אמו ואחיותיו בעיר *** (סעיפים 9-11, 13 לבקשת צו ההגנה בה"ט 57783-06-13). בדיון באותה בקשה מיום 27/6/13 בתיק צו ההגנה מפרט ב"כ התובעת בפני בית המשפט את תנאי פסק הדין החלוט ואת העובדה שסכום הפיצוי לא שולם. אבו ר.נ.  שמיוצג, אגב, באותו ייצוג משפטי מאז הליך הפינוי הקשור ועד הלום לרבות באותו תיק צו הגנה, לא טורח להכחיש זאת בדיונים מאוחרים או בכתב התשובה שהוא מגיש בתיק. הלכה למעשה, בהזדמנות הראשונה שיכול היה אבו ר.נ. לטעון בבית משפט כלשהו, כי שילם הכספים לבנו ר.נ. לפי פסק הדין ועל כן א.נ. כלל לא רשאי להחזיק עוד בבית, הוא לא עשה כן וזאת ללא כל הסבר סביר. תחת זאת הסכים אבו ר.נ. לצו הגנה הדדי המשמר למעשה את יכולת השימוש וההחזקה של א.נ. בדירת ר.נ. .

 

23.12.   עדות אחותו של ר.נ. גב' ח. הייתה פארסה אחת שלמה: עדה זו בכלל העידה כי 5-6 חודשים לפני מעצרו נכח ר.נ. בארוחת ערב בבית אביו וכי הוא תמיד היה בבית אביו. מדובר בדבר שאף ר.נ. עצמו לא העלה על דעתו לבדות ומדובר בעדות שאינה אמת (עמ' 92 שורות 23-24). גם כאשר ניסתה ח' לתקן עדותה בעקבות התנגדויות וקשר עין עם אבו ר.נ. שנכח באולם והביא אי שביעות רצונו מעדותה, עדיין אמרה, כי בתקופה של פחות משנתיים מיום מעצרו היה ר.נ.  בבית אביו והרי גם זו בדיה (עמ' 94 שורה 2). עדה זו, כמעט כמו כל ילדיו האחרים של אבו ר.נ.  העידה, כי מסרה הכספים לאביה במתנה (עמ' 94 שורה 22), ברם בתצהיר עדות ראשית מטעם עדה זו ויתר האחים נרשם "הלוויתי לאבי".

 

23.13.   אף אחד מעדי הנתבעים לא מאשר את טענת ר.נ. ואביו, כי הם התפייסו קודם מסירת הכספים לר.נ.  מאביו. אמנם העדים מתארים התגייסות לשם איסוף כספי הפיצוי לאחר מתן פסק הדין בתיק הקשור אך זאת ללא שום קשר לפיוס בין ר.נ.  לבין אביו. כל זאת בניגוד לעדות אבו ר.נ.  כאילו סיפר על הפיוס לילדיו (עדות אבו ר.נ.  בעמ'  78 שורה 14 לפרוטוקול).

 

23.14.   עדות אבו ר.נ. באשר לפרטים שמסר לב"כ התובעת ולשליח שבאו למסור כתבי בי-דין לר.נ., הייתה אף היא פתלתלה ולא עלה ממנה מפורשות כי טען בפניהם שהתפייס עם בנו או כי שילם לו כספי הפיצוי. עדות אשתו היא בבחינת "לא ידעתי ולא שמעתי" ולא ניתן לדלות ממנה דבר.

 

23.15.   אבו ר.נ. הוא המושך בחוטים ויש לו אחריות רבה לעצם הגשת התביעה כנגדו : ראשית, בל נשכח כי לאורך כל הדרך הוא המעוניין העיקרי בסילוק ידה של ה.נ.  וילדיה מהבית (בנו ר.נ. ממילא במאסר ממושך) ואף בסיכומים הדגיש בא כוחו, כי אבו ר.נ.  עומד על פינוי ה.נ. והילדים מהבית (עמ' 105 שורה 2). הוא זה ששילם את שכר טרחתם של עורכי הדין, הן שלו והן של בנו. הוא זה ששולח את עורך דינו להחתים את ר.נ. על תצהיר קבלת הכספים בחודש יולי 2013 ומגיש בקשת צו פינוי בתיק הקשור ללא כל הסבר או פירוט לעניין הפיוס עם בנו ר.נ., או בדבר קיום הסכסוך בין ר.נ. לבין אשתו. כמו-כן, אין הוא מפרט אופן ביצוע התשלום מחודש מאי 2013 וכיו"ב. בל נשכח את האופן שבו אבו ר.נ. מכמת את זכויותיה הכספיות של ה.נ. . הרי לדבריו, כאשר בנו מספר לו שהיא נאפה בו הוא אומר לו שעליו לשלם לה את המוהר ולהחזירה לבית הוריה. מוהר נאמר, מחצית הפיצוי בתיק הקשור, לא נאמר. רוצה לומר, כי מלכתחילה, לפי תיאורו של אבו ר.נ.  את "המגיע" לה.נ.  לא נכלל בזכויותיה סכום הפיצוי בגין הפינוי.

            אבו ר.נ.  אינו מסתפק בכל אלה ותוך כדי ניהול ההליך שבכותרת, הוא מגיע לעיר מגוריה של התובעת ומדביק כרוז בשפה הערבית ובו פסוקי קוראן שונים וכן הצהרה מפורשת שלו ושל כל בני ביתו ולפיה: הם מתנערים מה.נ.  וילדיה. לא בכדי טען ב"כ התובעת, כי בשל סיבה זו כמעט ונמנעה ה.נ.  לצאת מהבית שעה שלפרסום שכזה מחמה שהוא איש דתי ולפי דבריו אדם מכובד וידוע מאוד במגזר הערבי-מוסלמי, ישנה משמעות שלילית רבה מבחינתה, תדמיתה והוא אף עלול להעמידה בסכנה.

אבו ר.נ., כך נראה, אינו טומן ידו בצלחת ומשמש באופן פעיל, חלק מנקמת בנו ר.נ.  באשתו ובילדים ככל הנראה בעקבות התלונות שהביאו להרשעתו ומאסרו. רק כך אפשר להבין את פשר מעשיו והגעתו לעיר מגורי ה.נ., שנה לאחר שהיא פינתה הדירה ואינה בקשר עמו.

לכן, כאשר מתבטא אבו ר.נ.  שאין בלבו על ה.נ., לא יכול בית המשפט לקבל עדותו זו. אבו ר.נ.  אף מגייס את ילדיו ואשתו כעדים למען תמיכה בגרסתו. אך כך זה גם נראה – מופע של עדים מטעם אבו ר.נ.

עובדות ונסיבות אלה חשובות ביותר לטעמי, באשר הן מלמדות היטב על הקנוניה בין אבו ר.נ. לבין בנו גם בעניין ההליך הנוכחי. קנוניה שהועלתה כטענה בכתב התביעה והוכחה כממצא שיפוטי בפסק הדין.

 

24.        היעדר עדויות חפציות:

 

24.1.     ר.נ.  טוען שהמיר 200,000 ₪ וכספים נוספים ל-150,000$ אמריקניים אצל חלפן מ***. הוא לא הביאו לעדות וגם לא הביא כל קבלה המעידה על המרת הכספים (הגם שהוא מעיד על עצמו שהוא מאוד מסודר). ר.נ.  טוען, כי כל סכום אצלו שמור היה בכספת או בבנק, ברם מתדפיס חשבון בנק מרכנתיל עולה כי הופקדו סכומים בתאריכים הרלבנטיים שהם שווי ערך למספר אלפי דולרים בלבד כפי תיאורה של ה.נ.  ולא כפי תיאורו של ר.נ..

24.2      אף אחד מעדי הנתבעים לא הביא קבלה או עדות או תצלום של תכשיטי הזהב שנמכרו והתמורה ששולמה בגינם.

 

24.3.     אין בידי תיעוד ויזואלי של הכספים ששולמו.

 

24.4.     ר.נ.  טוען שיש תיעוד משטרתי בדבר פתיחת הכספת אך אינו מביאו לעדות. ר.נ.  טוען כי הוא מקיים שיחת טלפון מוקלטת עם דודו סמוך לאחר שהוא מגלה, כי תכולת הכספת נעלמה (150,000$ אמריקניים לדבריו), אך אינו מצרף ההקלטה או התמליל לתצהירו ואף אינו מעיד את הדובר השני בשיחה.

 

24.5.     יוצא איפוא, כי אין ולו לנתבעים עדות חפצית אחת היכולה לתמוך בכך שסכום הפיצויים שולם.

 

25.        מסקנה: אני דוחה מכל וכל את גרסת הנתבעים ומעדיף את גרסת התובעת. לא הוכח כלל, כי ר.נ. ואביו התפייסו קודם יוני 2013 ואין כל אינדיקציה מההליכים שנערכו בזמן אמת (דיונים בבקשות צווי הגנה ביוני 2013 בחדרה ובנצרת), כי אבו ר.נ. שילם הפיצוי לבנו או כי התפייסו כלל קודם המעצר. קיימות שלל עדויות לפיהן היו התבטאויות של ר.נ. בזמן אמת, כי אביו לא שילם לו הכספים. אין עדות אחת המעידה על פיוס בין ר.נ.  לבין אביו קודם מעצרו. אין עדויות חפציות. קיימות ראיות חזקות המעידות על מעורבות ר.נ.  בהשחרת ה.נ.  וילדיה באמצעות פרסום כרוז בעיר מגוריה. כן עולה מדברי אבו ר.נ. , כי מעולם לא סבר שה.נ.  אכן זכאית לפיצוי.

            טענת אבו ר.נ., כי ה.נ.  הינה נתבעת פורמלית בהליך הפינוי פשוט אינה נכונה והוא עמד לאורך כל הדרך על פינויה שלה ולא רק של ר.נ.  או ילדיו.

אין מקום לקבל טענות הנתבעים. ואף אם נפלה שגגה מלפני בית המשפט בקביעת הממצא בעניין אי התשלום ואבו ר.נ. אכן שילם לבנו את הפיצוי, הרי לאור מעורבותו בקנוניה לשלם לבנו בלבד כשהוא יודע שמחצית שייכת לכלתו וכאשר הוא יודע על הסכסוך, הוא אינו יכול להיחשב לצד ג' תם לב ובכל מקרה עליו לשלם מחצית סכום הפיצוי המגיע לה.נ.  על פי פסק הדין.

 

26.        כיצד יש להצמיד את סכום הפיצוי? כל עוד מדובר היה בהפקדת כספים בקופת בית המשפט מדובר בסכום שאינו צובר ריבית והצמדה (סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א– 1961; תקנה 5 לתקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), התשס"ג-2003) ; רע"א 6395/10 רות קידר נ' אי איי גי חברה לביטוח בע"מ,פורסם במאגרים, 02/12/2010) ; רע"א 369/10 אוחיון נ' חממי (פורסם במאגרים, 30/5/2010);בג"ץ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2) 793, 809-808 (1996)).

 

אלא שמקום בו מדובר בהפרה בוטה של החלטת בית המשפט ובחלוף זמן רב מהמועד שאמורים היו הכספים להיות מופקדים בקופת בית המשפט, יש ליתן לכספים ערכים ריאליים. על כן אני קובע, כי הנתבע 2 מחוייב לשלם לתובעת 100,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1/6/2013 ועד ליום התשלום בפועל.

 

27.        ה.נ.  אינה יכולה לקבל יותר מאשר מחצית הפיצוי:

            ה.נ.  מבקשת, כי במסגרת החיוב הכספי שיוטל על אבו ר.נ., הוא יחוייב להעביר לה כל סכום הפיצוי ולא רק מחצית, כיוון שלזכותה פסקי דין או החלטות כספיות חלוטות ולכן היא יכולה להיפרע מהכספים שאמור אבו ר.נ. לשלם לבנו. אלא שברור כי ר.נ.  אינו מעוניין לקבל הפיצוי (לטענתו כבר קיבלו) והוא רשאי גם לוותר עליו לכאורה. במצב דברים זה, אין להיענות לעתירת התובעת בהקשר זה.

 

ג.         בחינת סוגיית הרכב מסוג *******מ.ר. **********:

28.        לדברי ה.נ., רכבם של הצדדים מסוג *******נרכש מכספים משותפים ומהלוואה אשר נתקבלה מבנק מרכנתיל במסגרת היות חשבון הבנק חשבון משותף וכאשר החזר ההלוואה נעשה מכספי קצבת הילדים (ראה גם עדות התובעת בעמ' 31 שורות 19-30 לפרוטוקול). הוסיפה ה.נ., כי ר.נ. באמצעות אביו שיתפו פעולה עם הבנק הממשכן ודאגו לכך שהרכב ייתפס על ידי נציגים מטעמו. כך לדברי התובעת, בדיון האחרון אשר התקיים בבית המשפט המתינו בני משפחתו של ר.נ. לה.נ. אשר הגיעה עם הרכב להיכל המשפט, ביצעו תקר מכוון בגלגל ובמקביל הזמינו מעקלים מטעם בנק מרכנתילאשר יתפסו את הרכב. במסגרת הסיכומים נטען כי הרכב נמכר בעבור "נזיד עדשים", ובמחיר של 33,000 ₪ כאשר שוויו במחירון עמד על סך 68,000 ₪ ולכן זכאית התובעת למחצית הסכום. כן הוסיפה התובעת, כי עברה עם הרכב תאונה והועבר פיצוי לבנק בסך 10,901 ₪.

 

29.        הנתבע יש לומר לא העלה כל טענה בתצהירו או בכתב הגנתו ביחס לרכב. במסגרת סיכומיו, טען ב"כ, כי לא ניתן לייחס לו כל מעורבות בעניין הרכב שעה שהוא הוחזק מאחורי סורג ובריח וכי אם יש טענות לתובעת עליה להפנותן לבנק מרכנתיל או לכונס הנכסים.

 

30.        בנסיבות המקרה שבפניי, אין כל ספק כי מכוח הוראת סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, הקובעת כי עם פקיעת הנישואין, זכאי כל אחד מבני הזוג, ל"מחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג", זכאית ה.נ.  למחצית שווי הרכב. הרכב נמכר בסך 33,000 ₪ ועל כן מחצית מתמורתו ככל שלא הופקדה לחשבון המשותף שייכת לתובעת.

            התובעת רשאית לעקל המחצית המגיעה לנתבע 1 לאור פסקי דין והחלטות בעניין המזונות, אך אין זה רלבנטי להליך שבפניי.

            אף כאן ככל שיש לתובעת טענות כנגד בנק מרכנתיל או הכונס לעניין מכירת הרכב חרף צו מניעה או לעניין אופן ביצוע תפיסתו או מכירתו, יש להגיש הליך מתאים בערכאה המוסמכת. בשעה שבנק מרכנתיל לא היה צד להליך, לא אוכל להיענות לבקשת ב"כ התובעת בסיכומיו לקזז מהחוב המשותף את שווי הרכב.

 

31.        בהחלטה נפרדת שניתנה על ידי בבקשה מס' 3 בתמ"ש 61858-07-13 קבעתי עוד, כי ה.נ.  זכאית לקבל מחברת הביטוח "מנורה" את מלוא הפיצוי בגין עלות תיקון הרכב בסך 10,901₪ ושומה היה על ב"כ התובעת להפנות ההחלטה לחברת הביטוח ואם זו לא פעלה בהתאם להגיש הליך מתאים בערכאה המוסמכת.

 

ד.         סוגיית חשבונות הבנק:

32.        התובעת עתרה להצהיר, כי היא חייבת במחצית החובות בחשבון המשותף המתנהל בבנק ***********סניף****** חשבון מס' ************ נכון ליום 01.07.13.

 

33.        הנתבע לא מסר עמדתו ביחס לטענה זו של ה.נ.

 

34.        סבורני, כי יש להיעתר לבקשה במלואה וזאת מכוח חוק יחסי ממון לפיה הצדדים חבים במשותף בזכויות וגם בחובות אשר צברו במשך הנישואין ועל כן אני קובע, כי האישה חייבת במחצית החובות בחשבון המשותף המתנהל בבנק **************** חשבון מס' ****** נכון ליום 01.07.13. (כמובן שההכרעה מחייבת את התובעת והנתבע 1 שהם הצדדים להליך).

 

35.        במסגרת הסיכומים נסוג ב"כ התובעת מעתירות לגבי חשבונות בנקים אחרים שרשומים על שם הנתבע 1.

 

ה.        סיכום ותוצאה:

36.        אני מקבל טענותיה של ה.נ. במלואן וקובע, כי יש לדחות על הסף את הטענה בדבר היעדר יריבות בין אבו ר.נ.לה.נ. ו/או את הטענה שה.נ. לא הייתה זכאית לכספי הפיצוי שנפסקו בתיק הקשור. הלכה למעשה, ניתנה בהקשר זה החלטה חלוטה באותו תיק הקובעת, כי מדובר בכספים משותפים וכי הנתבע 2 חויב להפקידם בקופת בית המשפט (ראו סעיף 2 להחלטתי מיום 28/8/13 בתיק הקשור). מקום שניתנה הוראה מפורשת לנתבע 2 להפקיד הכספים בקופת בית המשפט, לא יוכל הוא להישמע בכל טענה כי שילם הסכום בדרך אחרת. גם לגופן של טענות, קובע בית המשפט, כי ה.נ. הוכיחה הרבה מעבר למאזן הסתברויות כי ר.נ.  ואביו רקמו קנוניה שתכליתה הייתה למנוע ממנה לקבל אגורה שחוקה מכספי הפיצוי והכל במקביל להליכים הפליליים שהתנהלו נגד ר.נ.  וייתכן שאף כחלק מהניסיון לרפות ידיה כמתלוננת (ראה גם פרסום הכרוז, שיתוף הפעולה עם הבנק בתפיסת רכבה וכיו"ב). מעבר לקנוניה, איני מקבל גרסת וטענת הנתבעים, כי התפייסו בחודש מאי 2013 אלא רק לאחר מעצרו של ר.נ.. איני מקבל טענת הנתבעים, כי שולמו 200,000 ₪ במסגד מאבו ר.נ. לר.נ.  ועל כן לאור כל אלה זכאית בהחלט התובעת לקבל מחצית הפיצוי שנפסק בתיק הקשור.

            הנתבע 2 מחוייב לשלם לתובעת 100,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1/6/2013 ועד ליום התשלום בפועל.

 

37.        אני מקבל עתירת האישה לקבלת מחצית שווי הרכב מסוג קאיה(כפי שנמכר) וקובע, כי מדובר ברכוש משותף אשר נצבר במהלך הנישואין.

 

38.        לבקשת ה.נ.  אני מצהיר, כי היא והנתבע 1 חייבים בחלקים שווים בחוב שבחשבון המשותף המתנהל בבנק **********סניף ******ומספר ******** וזאת נכון ליום 01.07.13.

 

39.        עסקינן במספר תביעות שאוחדו לבסוף תחת גג אחד במסגרת התביעה שבכותרת והן גזלו זמן שיפוטי רב. מדובר במספר רב של עדים ובשעות רבות של דיונים שהוקדשו לשם בירור הטענות השונות. על הדבר למצוא ביטוי גם בפסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. ב"כ הצדדים סירבו לחשוף עלויות שכר טרחתם והותירו הדבר לשיקול דעת בית המשפט. בנסיבות אלו, אני מחייב הנתבעים לשלם לתובעת ביחד ו/או לחוד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.

                                                                                                

ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור התיק.

ניתן היום,  כ"ובאלול התשע"ד, 21בספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.

 

אסף זגורי, שופט
              סגן הנשיא לענייני משפחה


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ