קביעות עקרוניות תביעות השבה בענייני ארנונה

            השופטת י' שבח

ערעור על החלטת בית המשפט השלום בת"א (כבוד השופטת ריבה ניב) מיום 23/11/06 בת"א 56787/05, לפיה סולקה על הסף תביעת המערערת כנגד המשיבה.

1.         הטענות והמחלוקות בפני בית משפט קמא

בכתב התביעה שהוגש ע"י המערערת כנגד המשיבה ביום 17/11/05 נטען כי התביעה נסבה על התרשלותה של הנתבעת, אשר חטאה לחובותיה כרשות מנהלית וחייבה את המערערת במשך שנים, בתעריפי ארנונה גבוהים מאלו בהם היתה צריכה להיות מחוייבת בפועל.

המערערת הינה בעלת עסק בשם "pretty woman" המעניק שירותי יופי ואסתטיקה ללקוחותיו (להלן: " העסק"). לצורך הפעלת העסק שכרה המערערת נכס מקרקעין ברח' חבצלת השרון 36 הרצליה (להלן: " הנכס") והחזיקה בו בין השנים 1999 - 2004.

לטענת המערערת בתביעתה, התרשלה המשיבה בכך שגבתה ממנה ביתר את מיסי הארנונה במשך שנים, שכן סיווגה את הנכס על פי סיווג "משרד" במקום לסווגו כ"בית מלאכה", כשסה"כ ההפרש הנובע מסיווג שגוי זה לשנים 1999 - 2004 מסתכם ב - 54,300 ש"ח ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מגיע לסך של 64,667 ש"ח.

ההתרשלות המיוחסת למשיבה בכתב התביעה הינה בכך שהיא חבה חובת זהירות ותום לב מוגברת ביחסיה עם האזרחים המתגוררים בתחומה ועליה לנהוג בזהירות בחייבה אותם במסים, כולל תשלומי ארנונה, ובכך שהפרה חובה זו בחיוב ארנונה גבוה לפי סיווג שגוי.

המשיבה הגישה בקשה לסילוקה על הסף של התביעה מחמת העדר סמכות עניינית, בטיעון לפיו המסלול הייחודי לדיון בסיווג נכס הינו מסלול של השגה וערר לפי חוק הרשויות המקומית (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 (להלן: " חוק הערר").

המשיבה טענה כי התביעה הוגשה באצטלה של עילת "רשלנות" בניסיון לעקוף את העדר הסמכות העניינית ודינה להידחות, משלא מדובר בענין בעל חשיבות עקרונית ומשמדובר בשומות חלוטות עקב אי הגשת השגה ו/או ערר.

לטענת המשיבה, אין מדובר במקרה דנן ברשלנות שכן המערערת עצמה פנתה ביום 15/3/99 בהשגה בטענה שהיא שוכרת חנות המסווגת כבית עסק והפנתה את טענותיה כנגד חיוב שטח החניה בלבד. ביום 3/5/99 דחה מנהל הארנונה את השגתה לגבי החניה, וצירף דרישה מתוקנת שחושבה בתעריף 2.1 לצו, תוך הפניית המערערת לזכות להגיש ערר.

המערערת ניצלה זכות זו והגישה ערר ב-31/5/99, בו ציינה כי החנות ממוקמת בבנין המשמש למסחר, למשרדים ולמגורים וטענה שוב לגבי החיוב בגין שטח החניה. המערערת ידעה, איפוא, כי עליה לפנות במסלול של השגה וערר, כפי שעשתה לגבי החניה, כך שהיא מנועה מלהעלות כעת את טענותיה לעניין הסיווג.

2.         פסק הדין של בית משפט קמא

בית משפט קמא קיבל את הבקשה לסילוק על הסף מחמת העדר סמכות עניינית, וקבע כי: "אין לבית המשפט סמכות להזקק לתביעה בה נטען כלפי המשיבה כי התרשלה אולם "חטאה" היחיד הוא גביית היתר. המבקשת לא הבהירה מדוע לא ניצלה את הליכי הערר, כאשר המקרה נופל לגדרו של סעיף 3 א' לחוק הרשויות המקומיות".

3.         טענות הצדדים בערעור

לטענת המערערת, המשיבה לא הכחישה מעולם כי גבתה ממנה תשלומי ארנונה ביתר, אך בחוסר תום לב, במקום להשיבם למערערת אף ללא התדיינות, טענה להעדר סמכות עניינית.

לשיטתה, אין תחולה לחוק הערר במקרה דנן, שהרי החוק אינו מונע מאזרח שנגבו ממנו תשלומי יתר בארנונה, להגיש תביעה בעילת רשלנות.

לטענת המשיבה, לועדת הערר סמכות ייחודית לדון בענייני ארנונה במסלול של השגה וערר, וכי לחובת המערערת השתק ומניעות עקב אי מיצוי ההליכים הקבועים בחוק הערר.

עוד טוענת המשיבה כי קיימת אף מחלוקת עובדתית ביחס לסוגיית גביית היתר, באשר הנכס סווג כ"משרד" לאור הודעת המערערת עצמה כי שכרה חנות, ובאשר המערערת הגישה השגה וערר אך לגבי החניה בלבד, ולא עשתה שימוש במסלול הנ"ל, שידעה עליו, לגבי שאלת הסיווג.

4.         דיון