צו הצהרתי המבטל סעיף בנספח להסכם המקנה לכאורה זכות לרכישת חנות

תיאור המחלוקת

1.         המבקש הוא הבעלים הרשומים של נכס מקרקעין, חנות, המצויה בקומת הקרקע של בנין המצוי ברח' החשמונאים 105, תל-אביב, הידוע כתתי חלקות 10, 11 ו-12 של חלקה 23 בגוש 7459 (להלן - החנות).

            המשיבה 1 (להלן - המשיבה) שכרה את החנות מהמבקש בהתאם לחוזה שכירות שנחתם ביניהם ביום 1.12.05 (נספח ג' לתובענה, להלן - חוזה השכירות), לתקופה של שנה אחת, עם אופציה להארכת השכירות עד סוף שנת 2010.

            המשיב 2 (להלן - המשיב) הוא בעליה ומנהלה של המשיבה.

2.         במוקד המחלוקת שבין הצדדים, נשוא תובענה זו, עומד מסמך בחתימת הצדדים, מחודש ינואר 2008, הנושא את הכותרת: "נספח להסכם שכירות מיום 19.12.05" (נספח ה' לתובענה, להלן - הנספח).

            מפאת מרכזיותו של מסמך זה במחלוקת דנן, הוא יובא כאן במלואו:

            "

            "

3.         מוסכם בין הצדדים, כי הרקע לחתימת הנספח הוא הירידה החדה באותם ימים בשערו היציג של הדולר, כאשר דמי השכירות היו נקובים בחוזה השכירות בדולרים.

            כן אין מחלוקת בין הצדדים באשר לכל חלקי וסעיפי הנספח, מלבד סעיף 4 שלו.

            המחלוקת מתרכזת בסעיף 4 לנספח ובשאלה הבאה: האם המבקש התחייב למכור למשיבים את החנות לאחר תום התקופה הנקובה בנספח, סוף שנת 2012 - זו גירסת המשיבים, או שהמבקש לא התחייב מעולם למכור למשיבים את החנות, וכל שהסכים הוא לתת להם זכות עדיפות ראשונה ברכישתה, אם ירצה בעתיד למוכרה - כך גירסת המבקש?

4.         בחודש יוני 2012 הודיע המשיב למבקש כי ברצונו לממש את האופציה שניתנה לו, לדבריו, בנספח, ולרכוש את החנות. המבקש השיב כי לא ניתנה לו אופציה כזו והודיע למשיב כי הוא איננו מעונין למכור את החנות.

5.         להשלמת התמונה יצוין, כי נכון למועד ההוכחות (פברואר-ספטמבר 2013), לכל הפחות, וכנראה  עד עתה, המשיבים ממשיכים להחזיק בחנות ללא תשלום דמי שכירות, משום שלגירסתם - המוכחשת כמובן על ידי המבקש - הם רשאים לרכוש את החנות ולקזז את דמי השכירות מהתמורה המגעת למבקש.

            בין הצדדים מתנהלת, במקביל לתובענה זו, גם תביעת פינוי שהגיש המבקש נגד המשיבים שההליכים בה עוכבו על למתן פסק דין בתובענה זו.

תמצית טענות הצדדים

6.         המבקש טוען, כאמור, כי מעולם לא התחייב ולא הסכים למכור את החנות למשיבים, וכל שהסכים הוא, שאם ירצה בעתיד למכור את החנות, הוא יציע אותה תחילה למשיבים ("הסכמה ג'נטלמנית" כהגדרתו).

            המבקש גם מכחיש, כמובן, כי הסכים להפחתת דמי השכירות שישולמו מיום חתימת הנספח ואילך מהתמורה שתשולם עבור רכישת החנות.

            לדבריו, המשיב ניצל את גילו המופלג - בן כ-97 שנים בעת חתימת הנספח, ואת עוורונו - המבקש צירף תעודת עיוור שהוצאה לו על ידי משרד הרווחה (נספח ב' לתובענה) - לשם החתמתו על דבר, שהוא לא הסכים לו מעולם.

            לדבריו, הוא חתם על הנספח מבלי שקראו, כיוון שנתן את אמונו במשיב, ומשום שסבר שהנסח כולל רק את התנאים שסוכמו בין הצדדים, שעיקרם: קביעת דמי שכירות בשקלים במקום בדולרים, דמי שכירות חודשיים קבועים לכל תקופת השכירות שנקבעה בנספח - 5 שנים - מבלי שהם יועלו במהלכם, והארכת תקופת השכירות בשנתיים נוספות מעבר לתקופה המקורית שנקבעה בהסכם השכירות.