אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פ. ואח' נ' עיריית קרית מוצקין ואח'

פ. ואח' נ' עיריית קרית מוצקין ואח'

תאריך פרסום : 27/06/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום נצרת
60400-06-14
19/06/2017
בפני השופט:
דניאל קירס

- נגד -
התובע:
מ.פ.
עו"ד שאדי אנדראוס
הנתבעות:
1. עיריית קרית מוצקין
2. הראל חברה לביטוח בע"מ
3. ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ

עו"ד שאולה ברג
עו"ד וליד עלי
פסק דין

 

 המודיעות לצד השלישי: 1. עיריית קרית מוצקין 2. הראל חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ שאולה ברג

 צד שלישי: ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ ע"י ב"כ וליד עלי 

 

1.התובע טוען כי בשעה 23:30 לערך בלילה בסוף יוני 2012 (ועל ענין התאריך המדויק אעמוד בהמשך), טייל עם כלבו בשביל סביון בקרית מוצקין. תוך כדי הליכה סובב את כף רגלו. לטענתו, באותה תקופה בוצעו עבודות ריצוף באבנים משתלבות בשביל והיא סובב את רגלו על הקצה של האבנים המשתלבות בעבודה אשר טרם הושלמה. נטען כי הנתבעת 1, עיריית קרית מוצקין, וכן הנתבעת 3, אשר לטענתו ביצעה את העבודות בשביל, עוולו כלפיו, בין היתר כי לא גידרו או שילטו את מקום העבודות וכי לא היתה במקום תאורה מספקת.

 

2.התובע הוכיח את עצם פציעתו באמצעות מסמכים רפואיים, והמומחה מטעם בית המשפט פרופסור סודרי קבע לו 10% נכות צמיתה. בענין העובדה הנטענת לפיה התובע נפצע עת יצא מהבית בשעת לילה עם כלבו, הביא התובע, בנוסף לעדותו, את עדות חברתו דאז א. ס. (כיום אשתו) וכן אחותה א. , כאשר שלושתם התגוררו באותה עת אצל אמן של שתי האחיות. אלה העידו כי התובע חזר מהיציאה עם הכלב, כאשר התובע קופץ על רגל אחת (א. ) וצולע (א. ), עם רגל נפוחה. א. היא כאמור בת זוגו של התובע (לענין עדות בן זוג של בעל דין בזיקה לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, השוו יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1443 (2009), לפיו קרבת המשפחה נלקחת בחשבון במסגרת בחינת משקל העדות, ל-ע"א 761/79 פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48, 56 (1980) שם כונתה עדות של שני בני זוג ששניהם בעלי דין, "עדות אחת שיצאה משתי פיות"). א. היא אחותה של בת הזוג. אולם עדותן לא הופרכה והותירה רושם מהימן.

 

3.א. , בת זוגו של התובע, הצהירה כי התובע סיפר כאשר חזר הביתה פצוע, כי עיקם את הרגל בשביל סביון, וכי יומיים לאחר האירוע היא ניגשה למקום לצלם את השביל. התמונות שהוגשו בידי התובע מצביעות על שביל שחלקו מרוצף באבנים משתלבות וחלקו אינו מרוצף באופן זה, כאשר הקצה של האבנים המשתלבות אינו קו ישר, אלא: כל אבן משתלבת ואורך חריגתה מהקו הכללי של הקצה. בסמוך לקיר ליד השביל מונחות חבילות של אבנים משתלבות לשימוש בעבודת הריצוף. התמונות אכן מצביעות על עבודת ריצוף באבנים משתלבות אשר מצויה בעיצומה. התובע ניגש לטיפול רפואי ביום 28.6.2012, ומר בני ברמוס, אחראי על תשתיות בנתבעת 3, אישר בעדותו כי הנתבעת 3 ביצעה ריצוף באבנים משתלבות בשביל סביון ביוני 2012 (פרוטוקול 8.6.2017 ע' 33 ש' 28-31; 35 ש' 1-2).

 

4. באת כוח הנתבעות 1 ו-2 שאלה את התובע "בשנת 2005", שנים לפני האירוע מושא ענייננו, "הזמינו גם אמבולנס ואתה טוען שנפלת במקום ציבורי והייתה בעיטה בבטן", והוא השיב: "דקרו אותי". בדו"ח מד"א שהגישה ב"כ הנתבעות 1-2, אכן רשום "טוען כי נפל במקום ציבורי" ו"לחולה פציעה חודרת ומדממת מגב התחתון ימיני..." (נ/5). אמנם, כפי שלמעשה אישר התובע עצמו בעדותו, דיווחו באותו מקרה על נפילה לא היה אמת. ואולם, המניע בבסיס מסירת גרסה כוזבת בתביעה לפיצוי כספי בגין רשלנות בעבודות במדרכה עשויה להיות שונה מאד מהמניע לאי-דיווח של פצוע על כך שהפציעה מקורה בדקירה, ולא ראיתי, כאשר לא התרשמתי מסממנים להעדר מהימנות בעדות התובע בענין האירוע מושא ענייננו בפני, לגזור מאי-הדיווח על הדקירה בשנת 2005 מסקנה לפיה גרסת התובע בתביעה זו א. אמת.

 

5.הנתבעות טענו כי התובע לא הוכיח את גרסתו לאירוע מושא התביעה, עקב סוגיית מועד האירוע הנטען. נטען כי התובע טען בכתב התביעה כי האירוע אירע בשעת 23:30 ביום 27.6.2012 וכי הוא חתם על תצהיר תשובה לשאלון בו הצהיר כי מועד האירוע היה בהתאם לנטען בכתב התביעה; אולם בתיעוד הרפואי מיום 28.6.2012 רשום כי דיווח שהאירוע אירע "לפני יומיים". לטענת הנתבעות, לאחר מכן הסביר שהתאונה היתה בלילה שבין 26-27.6.2012 לאחר חצות ולכן היה ב-27 לחודש, בניסיון לסדר את הרישומים בענין מועדים; אולם בבית המשפט העיד כי האירוע אירע בשעה 22:30, עדות סותרת המכרסמת בנסיון זה.

 

6.גם בענין התאריך המדויק של האירוע, לא מצאתי לקבוע כי התובע לא הוכיח את תביעתו. אמנם כטענת הנתבעות, נטען בכתב התביעה שהאירוע אירע ביום 27.6.2012 בשעה 23:30 לערך, ובתיעוד הרפואי הראשוני מקופת החולים ביום 28.6.2012 בשעה 11:52 שצורף לתצהיר העדות הראשית של התובע, רשום שהאירוע אירע "לפני יומיים". התובע אמנם חתם על תצהיר תשובות לשאלון לפיו הצהיר על אותו המועד הנטען בכתב התביעה. אולם, מבלי לגרוע מהחובה להצהיר אמת, הצהרה זו מסתכמת בהפניה חזרה לכתב התביעה. כבר בתצהיר העדות הראשית שלו, לפני שעומת עם תאריכים בעדותו, טען התובע "ברצוני לציין כי נפלה טעות בכתב התביעה, שכן התאונה קרתה ביום 27/6/12 אחרי חצות, אולם יצאתי מהבית לפני חצות, ביום 26/6/12 בשעה 23:30 לערך" (פס' 4.1). בתחילת עדותו העיד התובע שהאירוע אירע בשעה 23:00 -24:00 (ע' 6 ש' 25-26); כאשר ב"כ הנתבעות 1 ו-2 עמתה את התובע עם מכתב בא כוחו ביום 5.9.2012 בו נטען כי האירוע אירע בשעה 22:30 ביום 27.6 (נ/2), הוא השיב שייתכן שחזר הביתה בשעה 23:00 או 23:30 (ע' 7 ש' 5-12). גרסת התובע בענין המועד המדויק של האירוע הנטען – ביום 26.6 או ביום 27.6 – נותרה בלתי אחידה. אולם בנסיבות הענין: הוכחת הפציעה, הוכחת ביצוע עבודות אבנים משתלבות אשר נותרו בעת הצילום בלתי מושלמות; אחידות הגרסאות לפיהן התובע חזר מיציאה עם הכלב פצוע; והעדר נפקות מיוחדת כלשהי בנסיבות ענייננו לשאלה באיזה מבין שני התאריכים אירע האירוע (אין למשל טענה שהעבודות הסתיימו בדיוק ביום 26.6), לא מצאתי כי אי-האחידות בגרסה בקשר למועד האירוע, בין ה-26.6 ל-27.6, מביאה לדחיית תביעתו של התובע.

 

7.כאן המקום לציין טענה נוספת של הנתבעות, בענין העדר אחידות הגרסה בענין הקינטיקה של האירוע. נטען כי פעם טען התובע כי נפל בחושך, פעם מסר שנתקל בבליטה בשביל וסובב את הקרסול, פעם מסר כי דרך על אבן, ובבית המשפט השתמש במונח "מדרגה". בטענה זו לא מצאתי כל ממש. אכן מדובר בכך שהתובע נתקל בחושך באבן, משתלבת, אשר יצרה מדרגה ביחס לסביבתה המיידית, סובב את הקרסול ונפל.

 

8.סיכום ביניים: התובע הטה את מאזן ההסתברויות בטענה לפיה נפצע כאשר מעד על אבן משתלבת בקצה של עבודות ריצוף בלתי גמורות בשביל סביון.

 

 

 

 

התרשלות

 

9.עיון ב-נ/3 מעלה כי אין מדובר בענייננו בהפרש מזערי בשטח הפנים של השביל אשר לא יכול לגרור אחריות נזיקית, בבחינת אין לצפות "ליושר מתמטי על פני מפלס" (ע"א (י-ם) 4344/97 ג'ני נ' עיריית רמת גן (21.1.1998)). מעידת אדם על הקצה הבלתי אחיד של עבודות הריצוף הללו נופלת לגדר גבולות הצפיות המשפטית. התובע טען שלא היה במקום גידור או שילוט; הנתבעות לא הצביעו על גידור או שילוט. נציג הקבלן בני ברמוס – אשר העיד מטעם העיריה, לאחר שהקבלן זימן אותו לעדות אז ויתר על עדותו – העיד כי העירייה לא היתה דואגת בענין חסימת דרכים, וכי הקבלן היה אמור לתת להולכי רגל לעבור או לסגור (ע' 38 ש' 3-4). מר ברמוס אף העיד כי בענין העבודות שבנדון הקבלן לא חסם את הדרך; הוא טען שיש מעבר של 2 מ' ליד העבודות שדרכו אפשר לעבור (ע' 38 ש' 9-10).

 

10.מקובלת עלי גם כן טענת התובע לפיה, מקום האירוע היה חשוך בעת ההתרחשות. התובע טען שלא היתה תאורה. נטל השכנוע בענין זה אמנם על התובע, אולם מדובר ביסוד שלילי. הנתבעות הגישו תמונות המצביעות על עמודי תאורה של בנייני דירות הסמוכות לְשביל (נ/1), אולם לכאורה תמונות אלה אינן תמונות של המקום המיידי של התאונה (השוו בין תמונות אלה לבין נ/3: ב-נ/3 ניכרת גדר רשת שא. מופיעה בתמונות ב-נ/1; העמוד הגבוה בצד ימין של השביל בשני המוצגים כנראה אינו אותו עמוד, שכן מול העמוד הגבוה ב-נ/1 ובהמשך השביל מצויים העמודים של תאורת בנין דירות וסביבם שיחים, ואילו מול העמוד הגבוה ב-נ/3 ובהמשך השביל אין עמודי תאורה כאלה ואין שיחים, אלא גדר הרשת. לא הופרכה עדות התובע לפיה לא היתה תאורה.

 

11.הנני קובע כי הותרת העבודות כפי שהותרו ללא גידור, וללא תאורה במקום ושילוט, מהווה התרשלות.

 

חלוקת האחריות

 

המישור הנזיקי

 

12.העירייה אחראית לסלילתן ותקינותן של דרכים ומדרכות בתחומה (סעיפים 235, 242 ו-249 לפקודת העיריות [נוסח חדש]). כפי שאישר נציג הקבלן, העירייה מסרה את ביצוע העבודה שבנדון לידי הקבלן. אולם בעניינו, לעירייה חלק מהאחריות במישור הנזיקי גם בביצוע העבודה עצמו. שכן, מר שמעון בוירסקי, עובד העיריה, שימש מפקח מטעם העירייה בעבודת הריצוף של הקבלן בשביל הסביון מושא התביעה (ע' 28, ש' 31-32). אמנם אין בהכרח מצופה מהמפקח על העבודות לעמוד באתר העבודה בסוף כל יום על מנת לראות אם הקבלן מגדר אותן, ותפקידו בענין זה בעיקר בהנחייה ובוידוא מדגמי בתדירות זו או אחרת. אלא שלא הובאה בפני כל ראיה לפיה מר בוירסקי הנחה את הקבלן לגדר, להאיר או לשלט. העיריה הפנתה לחוזה בינה לבין הקבלן, אשר מסדיר אמצעי בטיחות כגון גידור או שילוט. אלא שלפי הסעיף הרלוונטי בחוזה, סעיף 11, על הקבלן לנקוט באמצעי הבטיחות "בכל מקום שיהיה צורך בכך או שיידרש ע"י המהנדס או המפקח או על פי הוראה מצד רשות מוסמכת כלשהי". כפי שכבר נקבע, היה מקום לגידור או שילוט ותאורה, ומכאן, שהמפקח מטעם העירייה היה צריך להנחות את הקבלן לפעול בהתאם. לצד זאת, אין בסעיף זה כדי לפטור את הקבלן מאחריותו, שכן גם בלי קשר להנחיות בענין אמצעי בטיחות נקבע כי על הקבלן להפעיל אמצעי בטיחות כאלה "בכל מקום שיהיה צורך בכך". ראו גם סעיף 9.1 לחוזה לפיו אין בפיקוח מטעם העירייה כדי לשחרר את הקבלן מהתחייבויותיו על פי החוזה. לאור מעמד העירייה כאחראית כלפי הציבור על תקינות השביל, אחריות הקבלן כמי שבפועל ביצע את עבודת הריצוף אך לא גידר, האיר או שילט, ומעמד העירייה כמי שהציבה מפקח מטעמה לעבודות שלא הנחה את הקבלן לגדר, להאיר או לשלט, הנני קובע כי חלוקת האחריות בין העיריה לבין הקבלן, בינם לבין עצמם, היא 30% לעיריה ו-70% לקבלן.

 

כאן אציין טענת הקבלן, לפי החוזה, שהוא חוזה כללי לביצוע עבודות בידי הקבלן בתחום העירייה, נחתם ששה ימים בלבד לפני האירוע. מכאן משתמעת טענה לפיה עבודות ריצוף שביל סביון מושא תביעה זו אינן נופלות בגדר תחולת חוזה זה. אני דוחה את הטענה, שכן לא הובאה בפני טענה, לא כל שכן הוכחה, שאותה עבודה החלה למעלה מששה ימים לפני האירוע.

 

אשם תורם

 

13.הנתבעים טענו כי התובע לקה באשם תורם, שכן הלך כסומא בשביל חשוך לטענתו, ואף עשה זאת בכפכפים. עולה מהתמונה נ/3 כי לצד השביל עומדים בתים. לו התובע היה תושב של אחד מהבתים באותו שביל, ייתכן לא הייתי קובע אשם תורם, שכן ככל שאין דרכים חלופיות, אין לאדם כזה בררה ממש, אם מבקש הוא לצאת את ביתו או לחזור אליו בשעות הלילה, אלא ללכת בשביל החשוך. אלא שהתובע הגיע לשביל במסגרת טיול עם כלבו. הוא היה יכול לבחור ללכת בדרכים מוארות יותר. אמנם מקובלת עלי טענת התובע, לפיה מאחר והלך לעתים קרובות בשביל זה, הוא פסע בו בבטחון גם בחושך, ולא היה מקום שיצפה שימתינו לו שם עבודות בלתי מגודרות אשר שינו את פני השביל. מן הצד השני מקובלת עלי גם טענת הנתבעות לפיה באותה מידה, היה יכול להיות בשביל מכשול מסוג אחר, ויש לתובע אחריות כלשהי על בחירתו ללכת בחשיכה. הנני קובע כי לתובע אשם תורם בשיעור של 20%.

 

14.סיכום חלוקת האחריות הנזיקית: לתובע 20%; לעיריה 24% ולקבלן 56% (3/10 ו-7/10 בהתאמה, מתוך 80% האחוזים הנותרים).

 

המישור החוזי

 

15.העירייה הפנתה לסעיף שיפוי, וטענה שעל הקבלן לשפותה לא רק על חיוב בגין מעשה או מחדל נזיקי של הקבלן, אלא עליו לשפות את העירייה אף בגין מעשה או מחדל נזיקי של העירייה עצמה. בסעיף 9.2 הוסכם קובע:

"העירייה לא תישא באחריות וחובה מכל סוג שהוא המוטלים או חלים על הקבלן מכוח חוזה זה ו/או מכח כל דין. הקבלן יפצה או ישפה את העירייה עבור כל תביעה או נזק או תשלום שידרשו ממנה או שיוצאו על ידה בגין הפרת חובה או אחריות כאמור, ואשר שולמו על ידה בפועל..."

 

אני דוחה טענה זו של העיריה. לפי לשון סעיף 9.2, הקבלן ישפה את העיריה בקשר ל"הפרת חובה או אחריות כאמור", וכפי שעולה מהרישא של אותו סעיף, "הפרת חובה או אחריות כאמור" משמע אחריות וחובה מסוג כלשהו "המוטלים על הקבלן" מכוח חוזה זה ו/או מכח כל דין. מדובר בשיפוי העיריה בקשר לחובות המוטלות על הקבלן, לא בקשר לחובות המוטלות על העיריה. ודוק: לא כתוב ברישא של הסעיף כי העירייה לא תישא באחריות וחובה מכל סוג שהוא מכח כל דין, אלא שהיא לא תישא באחריות וחובה מכל סוג שהוא המוטלים או חלים על הקבלן מכוח חוזה זה ו/או מכח כל דין. "חוזה זה" ו"מכח כל דין" במשפט זה הם שתי חלופות בענין אחריות או חובה המוטלת או חלה על הקבלן.

 

העירייה טענה כי ישנה פוליסת ביטוח אשר מכסה את אחריות הקבלן לשפות את העיריה בגין אחריות העיריה, אולם צודק ב"כ הקבלן בטענתו לפיה לא הוגשה לבית המשפט כל פוליסת ביטוח כזו.

 

לאור האמור, טענת העירייה לגבי שיפוי בגין הפרות חובות שלה עצמה נדחית, אף מבלי להידרש לכלל לפיו יש לפרש בצמצום סעיף שיפוי במסגרתו מועברת אחריות ברשלנות מצד לצד (ראו ע"א (חי') 2114/05 עראבי סאלח נ' פארס נג'אר (26.3.2007); רע"א 3740/07 זוגלובק בע"מ נ' פארס נג'אר בע"מ (16.1.2008)).

 

 

 

 

הנזק

 

נכות רפואית ותפקודית

 

16.המומחה מטעם בית המשפט פרופ' סודרי קבע לתובע 10% נכות צמיתה לפי פריט 49(4) (לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956), בגין מטטרסלגיה בכף רגל שמאל. התובע הצהיר, בתצהיר העדות הראשית שלו מחודש 3.2016, כי בתפקידו בעבודה הוא עולה על סולמות, פיגומים, ומדרגות וכי הוא נאלץ לעשות את העבודה למרות הכאבים (5.3). מכאן, לעת הזו פציעתו א. מונעת ממנו לבצע פעולות אלה, והנזק לגבי הכאבים בעבודה הוא במסגרת כאב וסבל. עם זאת, מדובר בתובע צעיר יחסית, בן כ-31, וגם בקשר לפעולות אלא אין מקום להנחה שגם בעוד 20 שנה, לדוגמה, יצליח להתגבר על הכאב באותה מידה (זאת אף אלמלא קביעת המומחה מטעם בית המשפט עליה אעמוד בהמשך, לפיה תיתכן בעתיד החמרה של מצבו הרפואי של התובע). כן הצהיר התובע כי הוא מתהלך בצליעה, מתקשה בהליכה ועמידה לזמן ממושך ואינו יכול לרוץ (סעיף 5.2). בנסיבות, הנני מעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 10%.

 

הפסד השתכרות בעבר

 

17.התובע טען שנעדר מעבודתו החל מפציעתו ועד יום 5.9.2012. אמנם המומחה מטעם בית המשפט הכיר בשלושה חודשי אי כושר, אולם התובע לא הגיש תלושי משכורת מהתקופה בסמוך לאחר האירוע. השאלה היא כיצד הפסיד התובע בפועל. אמנם מדו"ח רציפות ביטוח עולה לכאורה כי עבד בחודש לאחר האירוע, חודש 7.2012 (נ/6), אולם זה היה החודש האחרון של העבודה אצל אותו מעסיק והתלוש יכול להוות סיכום חשבון, ובחוות הדעת מטעם בית המשפט נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 100% עד 5.9.2012 וצוין כי התובע היה בגבס עד 5.8.2012. מדו"ח הרציפות עולה כי בחודש 9.2012, התחיל התובע לעבוד במקום עבודה חדש, וגם אם אחשב את ממוצע השכר אצל המעסיק בזמן התאונה לפי דו"ח הרציפות בהתעלם מהחודש האחרון 7.2012, השכר הממוצע במקום החדש היה גבוה יותר.

 

18.שכרו של התובע בזמן האירוע, לפי אישור המל"ל על דמי תאונה, עמד על שכר רבעוני בסך 15,030 ₪, קרי – 5010 ₪. בתוספת הפרשי הצמדה, מדובר בסך של 5085 ₪.

 

19.מיום התאונה 26.6.2012 עד 5.9.2012, חלפו כ-2.25 חודשים. על כן זכאי התובע בגין הפסד השתכרות בעבר, לסך של 11,441 ₪, ובתוספת ריבית – סך של 12,016 ₪.

 

הפסד השתכרות לעתיד

 

20.כאמור, קבעתי לתובע נכות תפקודית בשיעור 10%. על-פי דו"ח הרציפות, בעבודתו לאחר התאונה, שכרו עלה באופן ניכר משכר בסך 5010 ₪ לשכר בשנת 2013 בסך 7693 ₪, במשרה במורקס 1971 בע"מ. התובע הגיש תלושי שכר משנת 2016, המצביעים על ממוצע שכר של 10,294 ₪ במורקס (71) בע"מ (לא לקחתי בחשבון בחישוב הממוצע חודש 4.2016 בו התובע היה בחופשת מחלה). כאשר שכרו של התובע רק עלה לאחר התאונה, והוא לכאורה משתכר בשכר גבוה יותר משכרו בזמן התאונה במשך 4 שנים כבר, נתוני השכר של התובע אינם, כשלעצמם, מצביעים על צפי הפסד השתכרות בעתיד. עם זאת, התובע הצהיר כי בעבודתו הוא עולה על סולמות ופיגומים והוא עושה זאת למרות הכאבים. כן הצהיר כי הוא צולע, מתקשה בהליכה ובעמידה לזמן ממושך ואינו יכול לרוץ (פס' 5.2 לתצהירו). לטענות אלה ביסוס בחוות הדעת מטעם בית המשפט, לפיה "לטווח ארוך תיתכן החמרה, היכולה לגרום למגבלות תפקודיות כגון קושי מסוים בהליכה ממושכת או ריצה" (ע' 4). התובע – צעיר בן כ-31. חישוב אריתמטי, על בסיס השכר הנוכחי, מניב תוצאה של 270,945 ₪. בהתחשב מצד אחד בעלייה הניכרת בשכרו של התובע לאחר התאונה ובתפקודו המלא במשרה זו באופן יציב (בינתיים), ומצד שני בקביעה של המומחה מטעם בית המשפט בענין האפשרות להחמרה וגילו הצעיר של התובע, הנני רואה לנכון להעמיד את הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד, על סך 150,000 ₪.

 

הפסד פנסיה

 

21.התובע עותר לפיצוי בגין הפסד פנסיה. בהתאם לסכום הגלובלי שפסקתי להפסד השתכרות בעתיד, הנני פוסק לתובע, בהתאם, פיצוי בגין הפסד פנסיה בסך של 18,000 ₪ (150,000 * 12%).

 

 

הוצאות רפואיות

 

22.התובע עותר לפיצוי בסך 40,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות. לא הוכחו הוצאות רפואיות בעבר. נקבע בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט כי הסבירות שלא יהיה צורך בטיפולים רפואיים מיוחדים. הומלץ בחוות הדעת על נעלים עם בולמי זעזועים טובים, אך הדוגמה שניתנה היא נעלי ספורט, כך שאין מדובר בצורך בהוצאות מוגברות בגין נעלים מיוחדות. לא מצאתי מקום לפיצוי בגין הוצאות רפואיות.

 

 

 

 

עזרת הזולת

 

23.התובע עותר לפיצוי בסך 30,000 ₪ בגין עזרת הזולת. התובע סבל שבר בכף רגלו והיה בגבס במשך כחודש ושבוע. בת זוגו הצהירה כי סייעה לו. הנני פוסק לתובע סך של 5000 ₪ בגין עזרת הזולת בעבר.

 

כאב וסבל

 

24.התובע עותר לפיצוי בגין כאב וסבל בסך 80,000 ₪, תוך ציון הפגיעה, הטיפולים הממושכים שכללו פיזיותרפיה, הנכות והסיכוי להחמרה. הנתבעות הציעו פיצוי בסך 7000 ₪. בהתחשב, מצד אחד, בטענות הנטענות של התובע, לרבות העובדה שסבל שבר והיה מגובס וכן הטענות עליהן עמדתי לעיל לפיהן למרות שהוא מצליח לתפקד בעבודה כיום הוא עושה זאת תוך התגברות על כאב; ומצד שני, בכך שהוא בכל זאת מתפקד באופן מלא בעבודה כיום, הנני פוסק לתובע בגין כאב וסבל בסך של 50,000 ₪.

 

 

סיכום

 

25.להלן סיכום נזקו של התובע:

א.הפסד השתכרות בעבר12,016 ₪

ב.הפסד השתכרות בעתיד150,000

ג.הפסד פנסיה18,000

ד.עזרת הזולת5000

ה.כאב וסבל 50,000 ₪

סה"כ235,016 ₪

 

26.מסכום זה יש להפחית 20% בגין אשם תורם, כך שהפיצוי שבו על הנתבעות לשאת עומד על 188,012 ₪.

 

27.ניכויי המל"ל עמדו על 8646 ₪ ביום 16.12.2012, שערכם היום 9164 ₪. סכום הפיצוי לאחר ניכויי המל"ל עומדים על 178,848 ₪.

 

28.על הנתבעות יחד ולחוד לשלם לתובע סך של 178,848 ₪; סך של 712 ש"ח בגין אגרה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 30.6.2014 ועד לתשלום בפועל; וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 40,000 ₪.

 

29.ביחסים בין הנתבעות 1-2 מזה, והנתבעת 3 מזה, החלוקה היא כזו שהנתבעות 1-2 נושאות יחד ולחוד ב-30% מהסכומים שנפסקו לטובת התובע והנתבעת 3 ב-70% מהם.

 

30.טענת השיפוי החוזי אשר עמדה בבסיס ההודעה לצד שלישי ששלחו הנתבעות 1-2 לנתבעת 3, נדחתה. על כן ישלמו הנתבעות 1-2 שכר טרחת עורך דין של הנתבעת 3 בגין ההודעה, בסך של 3000 ₪.

 

ניתן היום, כ"ה סיוון תשע"ז, 19 יוני 2017, בהעדר הצדדים.

 

 

תמונה 4

דניאל קֵירֹס, שופט

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ