אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פש"ר 1809-06 משה סטולר ואח' נ' שריה עופר ואח'

פש"ר 1809-06 משה סטולר ואח' נ' שריה עופר ואח'

תאריך פרסום : 03/02/2020 | גרסת הדפסה
פש"ר
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
1809-06
09/08/2016
בפני השופט:
איתן אורנשטיין- נשיא

- נגד -
המבקשת:
מוניק עופר (אלמנתו של שריה עופר ז"ל)
עו"ד אשר אשור
הכנ"ר:
כונס הנכסים הרשמי
עו"ד דוד גולן-הנאמן על נכסי שריה עופר ז"ל
פסקדין

 

בעניין: עזבון המנוח שריה עופר ז"ל


כללי

לפניי תובענה להצהרה רכושית (להלן: "התובענה") בגדרה עותרת הגב' מוניק עופר (להלן: "המבקשת") להצהיר על זכויותיה במחצית מנכסיו של בעלה המנוח, מר שריה עופר ז"ל (להלן: "החייב") (שניהם ביחד: "בני הזוג") וזאת מכח הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").

 

  1. עיקרי הרקע העובדתי

החייב נקלע לקשיים והוגשה נגדו בקשת פשיטת רגל על ידי אחד מנושיו. ביום 17.1.07 ניתן צו כינוס לנכסיו וביום 31.12.07 הוא הוכרז פושט רגל. בעוד ההליך תלוי ועומד, החייב נרצח ביום 11.10.13 ובהמשך הוכרז גם עזבונו פושט רגל ועו"ד גולן מונה כנאמן לניהול העיזבון (להלן: "הנאמן").

 

אציין שהחייב התגרש בשנת 2006 מאשתו הראשונה ואם ילדיו, הגב' אסתר עופר (להלן: "הגרושה"), שנמצאת גם כן בהליך פשיטת רגל (פש"ר 1966/09). עובר לגירושין ערכו השניים הסכם ממון (להלן: "הסכם הממון") אליו אתייחס בהמשך הדברים.

 

המבקשת והחייב הכירו לפי הנטען בשנת 2005 בעוד שניהם נשואים לאחרים. בני הזוג נישאו ביום 18.8.10 וניהלו משק בית משותף. התובענה מתמקדת בשלושה נכסים: בית ברחוב ענבר 6 בקיסריה הידוע גם כגוש 10634 חלקה 104; בית ברחוב הצוק 11 בית ינאי הידוע גם כגוש 2334 חלקה 11; חווה בשם "ברוש הבקעה" שנמצאת בבקעת הירדן (להלן בהתאמה: "הנכס בקיסריה"; "הנכס בבית ינאי"; "ברוש הבקעה").

הנכס בקיסריה מומש בשנת 2010 וחלקו של החייב בתמורה הוא סך של כ- 1 מיליון ₪. הנכס בבית ינאי נמצא בימים אלו בהליכי מימוש (פש"ר 1966/09; בקשה 30) כאשר חלקו של החייב בתמורת המימוש הוא 30% ובהתאם להסכם פשרה שאושר על ידי בית המשפט (כב' השופטת אלשיך) ביום 28.3.11. לשלמות התמונה אוסיף שהנכס בקיסריה שימש כבית מגוריו של החייב, גרושתו וילדיהם ולאחר מימושו עברו הגרושה והילדים להתגורר בבית ינאי. המבקשת לא התגוררה בנכס בקיסריה או בנכס בבית ינאי אלא בברוש הבקעה בלבד.

 

התובענה הוגשה במקור לבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 43980-11-13) והמבקשת עתרה לבית המשפט של פשיטת רגל להתיר לה את המשך בירור התובענה בבית המשפט לענייני משפחה (בקשה 91). הנאמן והכנ"ר התנגדו לבקשה וסברו שיש לברר את התובענה במסגרת הליך פשיטת הרגל. בהחלטה מיום 1.12.14 קבעתי שיש לברר את התובענה במסגרת הליך פשיטת הרגל של החייב, כמפורט בהחלטה, ובעיקר מהטעם שלהכרעה בתובענה יש השלכה על נושי החייב.

 

בטרם אעבור לעיצומם של דברים אוסיף שהנאמן הגיש תובענה להצהיר על חיובה של המבקשת במחצית מחובותיו של החייב (בקשה 109). תובענת הנאמן מושתתת על טענותיה של המבקשת בתובענה דנן ולעמדתו ההלכה הפסוקה מורה שלצד שיתוף בזכויות יש שיתוף גם בחובות. בקשה לאיחוד הדיון בתובענות נדחתה ומשכך פסק דיני עוסק בתובענת המבקשת בלבד לשיתוף בזכויות ואין בפסק הדין כדי לקבוע מסמרות באשר לבקשה 109.

                                                        

  1. התובענה

בתובענה נטען שבני הזוג היו ידועים בציבור החל משנת 2006 ועובר לפתיחת הליכי פשיטת הרגל של החייב; המבקשת "זכאית למחצית הנכסים שנצברו יחדיו כרכוש משותף בתקופת החיים המשותפים" (ס' 6-5 לתובענה) בהתאם לקבוע בחוק יחסי ממון ובכלל אלה הנכס בקיסריה, הנכס בבית ינאי וברוש הבקעה; ביחס לברוש הבקעה נטען שזה נרכש במשותף על ידי בני הזוג בשנת 1998 כעולה מהסכם מיום 20.1.98 שבין המועצה האזורית בקעת הירדן לבין חברת עופרים אדומים בע"מ (להלן: "חברת עופרים"), שהחייב מחזיק בשרשור במניותיה באמצעות חברת עופרי הירדן בע"מ (להלן: "החברה").

 

  1. בקשות מקדמיות

בטרם הגשת כתב הגנה הנאמן הגיש שתי בקשות מקדמיות: בקשה לסילוק התובענה על הסף ובקשה לחיוב המבקשת בהפקדת ערובה.

 

סילוק על הסף; בהחלטה מיום 15.4.15 דחיתי את הבקשה לסילוק הסף מהטעמים שבהחלטה. אזכיר בתמצית שסברתי שדין טענות הנאמן בבקשה האמורה להתברר בהליך גופו, שכן מדובר בטענות הטעונות בירור עובדתי ושמיעת ראיות ומשכך סברתי שאין מקום לסילוק על הסף.

חיוב בערובה; בהחלטה מיום 13.7.15 דחתה כב' הרשמת פלינר את בקשת הנאמן לחיוב המבקשת בערובה ומהטעמים שבהחלטתה. אציין בתמצית שהטעם העיקרי היה שיש לתביעה מסד לכאורי ולא מדובר בתביעת סרק משוללת יסוד, ולכן יש מקום לבררה מבלי לחייב את המבקשת בהפקדת ערובה. עם זאת נקבע שהוצאות הכרוכות בבירורה יילקחו בחשבון בעת ההכרעה לגופה של בקשה 108 ובהתאם לתוצאותיה.

 

  1. עמדת הנאמן

הנאמן מתנגד לתובענה ומהטעמים הבאים:

 

ביחס לעצם השיתוף; התובענה משוללת יסוד בהיעדר עילה; חיים משותפים כשלעצמם, בין כבני זוג נשואים ובין במעמד של ידועים בציבור, לא מקימים זכות לשיתוף בנכסים וכקבוע בסעיף 4 לחוק יחסי ממון;  ממילא במועד נישואיהם היה החייב פושט רגל ומשכך לא יכולים להיות נכסים בני איזון, שכן מכח הכרזת החייב פושט רגל כלל נכסיו הוקנו לנאמן; לא הוכח שבני הזוג היו ידועים בציבור החל משנת 2006 או שהחייב הקנה מחצית מזכויותיו למבקשת כבר בתחילת החיים המשותפים ככל שהיו כאלה; גם אם היתה מוכחת הקניית זכויות כאמור אזי זו היתה בבחינת הענקה אסורה בפשיטת רגל שדינה בטלות.

 

ביחס לנכסים מושא השיתוף; המבקשת טוענת לשיתוף בנכסים שנרכשו במהלך נישואיו הראשונים של החייב, שממילא הועברו בחלקם לגרושה בהתאם להסכם ממון שבין השניים; המבקשת והחייב כלל לא הכירו בשנת 1998 ומשכך אין מסד לטענה שרכשו את ברוש הבקעה במשותף; ככל שיש שיתוף בנכסים אזי יש שיתוף גם בחובות ומשכך המבקשת צריכה לשאת במחצית החובות של החייב שממילא עולים על שווי הנכסים.

 

עוד נטען שעילת התביעה התיישנה אף לגישתה שכן לדידה זו נולדה עם יצירת יחסי השיתוף, קרי בשנת 2006, והתובענה הוגשה בחלוף 7 שנים ממועד זה; טענת השיתוף עלתה לראשונה לאחר הירצחו של החייב והוא בעצמו לא טען אותה בחקירותיו לפני הנאמן ומשכך נוצרה מניעות מלטעון אותה כעת, ולמצער בהינתן השיהוי בהעלאתה.

 

כן נטען שהמבקשת לא צירפה לתובענה את כלל הצדדים הרלוונטיים שעלולים להיפגע מההכרעה בתובענה, כגון ילדיו של החייב, וגם מטעם זה יש לדחות את התובענה.

 

  1. עמדת כנ"ר

הכנ"ר בדעה שדין התובענה להידחות וזאת מהטעמים הבאים: כלל נכסי החייב הוקנו לנאמן בשנת 2007 אזי במועד עריכת הנישואין, קרי 2010, לא היו לחייב נכסים בני איזון, לא כל שכן במועד פטירתו; ממילא חובותיו של החייב עלו על זכויותיו במועד הקובע לביצוע איזון המשאבים ומשכך לא היו נכסי בני-איזון; מכל מקום לפי הוראת סעיף 104 לחוק הירושה אזי חובות החייב קודמים לחלוקת זכויות העיזבון.

 

הכנ"ר פירט ביחס לכל נכס מדוע לעמדתו אין לראות בו משום נכס בר-איזון ועל כך בהמשך.

 

  1. דיון במעמד הצדדים

בדיון ביום 15.7.15 הוסיפו הצדדים לטענותיהם ובסופו סברתי שעל מנת ליתן החלטה מושכלת, לרבות בטענות המקדמיות, יש צורך בשמיעת הראיות ומשכך הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית. המבקשת הגישה תצהיר מטעמה, הנאמן ויתר על הגשת תצהיר מטעמו וישיבת ההוכחות נקבעה ליום 10.4.16. לשלמות התמונה אוסיף שהמבקשת הגישה בקשה לזימון עדים אולם בסופו של יום ביקשה למחוק את בקשת הזימון וזו אכן נמחקה. ביום 10.4.16 התקיימה ישיבת הוכחת במהלכה נחקרה המבקשת על תצהירה. לאחר הדיון, הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

 

  1. דיון והכרעה

אקדים אחרית לראשית ואציין שלאחר שנתתי דעתי לכלל כתבי הטענות, למלוא טענות הצדדים, לראיות, לעדותה של המבקשת ויישמתי את הוראות החוק והפסיקה הגעתי לכלל מסקנה שדין התובענה להידחות מהטעמים שיפורטו להלן.

בפתח הדברים אבהיר שהמשטר הקנייני שחל על נסיבות המקרה שלפניי הוא המוסדר בחוק יחסי ממון, קרי איזון משאבים שכן בני הזוג נישאו בשנת 2010. עם זאת, ההלכה הפסוקה שניתנה בע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596 (2005) (להלן: "עניין ששון") הורתה שחוק יחסי ממון אינו מוציא מכלל תחולה את האפשרות להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס מסוים. משכך, בהמשך הדברים אבחן האם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית.

 

אציין שבין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר למועד הקובע לביצוע איזון המשאבים; האם במועד תחילת החיים המשותפים ומעת שבני הזוג היו במעמד של ידועים בציבור, ככל שזה הוכח, או במועד הנישואין או במועד פטירת החייב. כפי שאראה בהמשך איני נדרש למחלוקת זו, שכן אין בה כדי לשנות ממסקנתי וכמפורט בהמשך.

 

לעיצומם של דברים;

עסקינן בתובענה לאיזון משאבים בשל פקיעת נישואין מחמת מותו של בן זוג. הוראות החוק הרלוונטיות הן סעיפים 5-4 לחוק יחסי ממון לאמור:

"4. אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני".

 

וכן:

"5. (א)  עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט

(1)   נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

(2)   גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;

(3)   נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.

(ב)  בפקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לענין הזכות, לאיזון המשאבים, יורשיו במקומו.

(ג)   בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות."

(ההדגשות אינן במקור – א.א.)

 

בהקשר זה אפנה לדברי בית המשפט העליון בהתייחסו להסדר איזון המשאבים והנכסים בני האיזון (בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני, בפסקה 6 לפסק דינה של כב' השופטת ברק-ארז (פורסם בנבו, 7.1.14)):

"חוק יחסי ממון קובע משטר של איזון משאבים בין בני הזוג...משטר זה של איזון משאבים על בסיס שוויוני חל ברגיל על כלל הנכסים, למעט החריגים המנויים בחוק (בסעיפי-משנה (1)-(3) לסעיף 5(א) וכוללים נכסים שהיו להם ערב הנישואין או קיבלו במתנה או בירושה...וכן נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם)...המונח 'כלל נכסי בני הזוג' הוגדר בסעיף זה, הגדרה על דרך ההרחבה – 'לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות'".

 

הואיל והנכסים מושא התובענה הם נכסים ששימשו למגורים, אפנה גם לדברי בית המשפט העליון (כב' השופט סולברג) באשר לשיתוף בדירת מגורים שנרכשה על-ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין (בג"ץ 287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, בפסקה 14 (פורסם בנבו, 27.3.16)), לאמור:

 

"...בהיות הדירה נכס אשר הביאה עמה המשיבה לנישואין, אין מדובר בנכס בר-איזון לפי חוק יחסי ממון. לאור זאת, על-פי ההלכה הפסוקה, ככל שטוען העותר בכל זאת לקיומו של שיתוף בדירה, הרי שהיה עליו להביא ראיות מספקות המלמדות על גמירות דעת של הצדדים לשיתוף כאמור. שאלה זו היא שאלה עובדתית, תלוית נסיבות, ובמסגרתה ניתן להביא ראיות שונות אשר יגבשו "דבר מה נוסף", זולת יחסיהם הארוכים של הצדדים, אשר ילמד על כוונתם ביחס לנכס שלגביו נטען השיתוף. ככל שמדובר בדירת מגורים, הרי שראיות רלבנטיות לעניין זה עשויות להיות קשורות למועד רכישת הדירה, מקורות המימון לרכישתה, מעמדה הרישומי של הדירה, השתתפות בן הזוג בשיפוץ הדירה או בהרחבתה, התנהגות הצדדים והמצג שהציגו האחד כלפי רעהו, ועוד...".

(ההדגשות אינן במקור – א.א.)

 

דהיינו, הכלל הוא שדירת מגורים שנרכשה לפני הנישואין היא לא נכס בר-איזון; החריג לכלל הוא בעת שהובאו ראיות מספקות המלמדות על גמירת דעת לשיתוף, כאשר אין די בעצם קיומם של יחסים ארוכים ונדרש "דבר מה נוסף".

 

  1. מן הכלל אל הפרט

שתי מחלוקות דרושות להכרעה: האחת, האם קיימים נכסים בני איזון במשמעות חוק יחסי ממון; השניה, האם הונח המסד להצהרה על שיתוף המבקשת במחצית מנכסי החייב, ככל שקיימים נכסים כאמור.

 

  1. נכסים בני איזון

לפי לשון סעיף 5 לחוק יחסי ממון, אזי הנכסים שנרכשו עובר לנישואין אינם בני איזון. בענייננו,  כלל הנכסים מושא התובענה הם נכסים שהיו בבעלות החייב ערב נישואיו למבקשת. משכך, די בלשון החוק כדי להיווכח שתובענת המבקשת, ככל שהיא מבוססת על איזון משאבים מכח חוק יחסי ממון, משוללת יסוד.

 

זאת ועוד; סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל") קובע שעם הכרזה על פשיטת רגל מוקנים כלל נכסי החייב לנאמן. כלומר נכסי החייב עוברים מבחינה קניינית לידיי הנאמן. בהקשר זה אפנה לאמור ברע"א 3285/15 בן משה נ' הללי (פורסם בנבו, 19.5.15) שלפיו:

"עם הכרזתו של חייב כפושט רגל מוקנים נכסיו לנאמן (ראו סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל)...הדיבור 'נכסים' מוגדר בסעיף 1 לפקודה באופן רחב ביותר, וכולל אף 'זכויות תביעה אותן רואים כאילו הומחו לנאמן'...משכך, 'עם מתן הצו להכרזת החייב פושט רגל יכול רק הנאמן לתבוע ולהיתבע בנוגע לנכסי החייב שהוקנו לו'...המצב המשפטי אפוא ברור".

כן אפנה לספרם של שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל (מהדורה שלישית, 2010) בעמוד 182 שלפיו:

"[]עם פשיטת הרגל מוקנים נכסיו [של החייב – א.א.] לנאמן ולכן אין לפושט הרגל עוד נכסים משלו, שבהם יכול לעשות דיספוזיציה, כדרך שפלוני אינו יכול למכור נכס אלמוני".

(ההדגשה אינה במקור – א.א.)

 

משכך, ממועד הכרזתו כפושט רגל ביום 31.12.07 לא היו לחייב נכסים משל עצמו שכן ממועד זה הוקנו לנאמן ולכן לא יכול להיות חולק שבעת עריכת הנישואין בשנת 2010 לא היו לחייב לא היו נכסים שאותם היה יכול להביא "לתוך" הנישואין.

 

אוסיף שמהמסכת הראייתית שנפרשה לפניי, מצטיירת תמונה שלפיה בני הזוג החלו לקיים חיים משותפים לכל המוקדם בשנת 2006. אמנם לא נעלמה מעיני טענת המבקשת שהיכרותה עם החייב נעשתה קודם לכן, אולם טענה זו נותרה בגדר טענה בעלמה שלא נתמכה בראיות ומשכך אין בידי לקבלה. אדגיש בהקשר זה שלמבקשת ניתנה הזדמנות להזמין עדים מטעמה ולהגיש ראיות להוכחת טענתה, אולם מטעמיה היא בחרה שלא לעשות כן. ודוק, הדעת נותנת שהמבקשת לא היתה מתקשה להוכיח את טענתה זו אם היתה נכונה.

 

אוסיף שגם אם אקבל את טענת המבקשת שלפיה החיים המשותפים החלו בשנת 2005 אין בכך משום מסד שמבסס קבלת הסעד המבוקש. בהקשר זה אדגיש שהמבקשת עתרה בתובענתה כדלקמן (סעיפים 6-5 לתובענה):

"התובעת תטען כי זכאית היא למחצית הנכסים שנצברו בתקופת החיים המשותפים עם המנוח לאור חוק יחסי ממון...;

...התובעת תטען לנכסים שנצברו יחדיו כרכוש משותף ומה שאינו רכוש משותף אינה תובעת, שכן על פי החוק (סעיף 4 לחוק יחסי ממון...), '...אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי...להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני...'".

 

ודוק, אף לא אחד מהנכסים מושא התובענה נרכשו במהלך החיים המשותפים גם לעמדת המבקשת וכפי שיפורט בהמשך. משכך, גם טעם זה תומך בדחיית התובענה.

 

זאת ועוד; כאמור אין די בקיומם של חיים משותפים כדי ליצור שיתוף בנכסים (וראו: סעיף 4 לחוק יחסי ממון). כן אפנה לדברי בית המשפט העליון (כב' השופט דנציגר) בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, בפסקה 16 (פורסם בנבו, 26.12.12) שמדגיש:

"באשר לבני זוג שחוק יחסי ממון חל עליהם, ולנוכח הוראת סעיף 5(א) לחוק, הודגש כי לשם הכרה בשיתוף בדירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג, יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות, מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים: 'לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי. שאם תאמר כן, נמצאתָ מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון... ".

(ההדגשה אינה במקור – א.א.)

 

הדברים נכונים ביתר שאת כאשר במועד תחילת החיים המשותפים, אחד מבני הזוג נמצא בקשיים כלכליים ועל סף פשיטת רגל. בענייננו כאמור הליך פשיטת הרגל נפתח בשנת 2006, ביום 17.1.07 ניתן צו לכינוס נכסיו וביום 31.12.07 הוא הוכרז פושט רגל. משכך, במועד תחילת החיים המשותפים, גם לעמדת המבקשת, החייב היה מצוי בקשיים כלכליים ובחובות כבדים. סבורני שגם טעם זה תומך בדחיית התובענה, שכן, המבקשת ידעה על מצבו הכלכלי הקשה של החייב כבר במועד תחילת החיים המשותפים ומשכך הדעת נותנת שלא היתה לה ציפייה לשיתוף בנכסיו.

 

אין בידי לקבל טענת המבקשת שלא היתה לה ידיעה באשר למצבו הכלכלי של החייב שכן מעדותה בבית המשפט, הצטיירה תמונה שונה שלפיה המבקשת ידעה גם ידעה על אודות קשייו האמורים. אפנה לדברי המבקשת (עמ' 2 שורה 11):

"ש.       כשהפכת לידועה בציבור שלו, ידעת שיש התראת פשיטת רגל נגדו נכון?

ת.         לא ידעתי עוד שום דבר, לא על פשיטת הרגל ולא על הקשיים בעסקים ולא על כלום. נודע לי לראשונה כשהייתי בברוש הבקעה וראיתי את הנאמן. ידעתי לפני כשדיברנו, הוא סיפר לי. אני מעריכה שמדובר בכמה שבועות לפני שעו"ד גולן הגיע. זה נודע לי במהלך שנת 2006.

משיבה לשאלת בית המשפט:

ש.        מה הוא אמר לך? שהוא נמצא בקשיים?

ת.         אני לא יודעת להגיד פרטים. כשהכרנו אחד את השנייה טוב ידעתי שהוא נמצא בקשיים".

(ההדגשות אינן במקור – א.א.)

 

המבקשת מאשרת זאת מפורשות גם בסיכומיה (סעיף 1(ב) לסיכומים):

"המסקנה היא שהמנוח ז"ל היה בקשיים כלכליים עוד לפני שהכיר את התובעת ובתחילתו של הליך פש"ר..."

 

מעדות המבקשת כמו גם בסיכומים מטעמה, עולה באופן חד משמעי שהיא ידעה היטב על אודות קשייו הכלכליים של החייב, לכל המאוחר במועד תחילת החיים המשותפים. משכך דין טענתה בדבר היעדר ידיעה מצדה להידחות. טעם זה תומך בדחיית התובענה ודוק, ככל שלא כך הוא יהפכו יחסים זוגיים לחסינים מפני הליכי פשיטת רגל ובאופן שמנוגד לכל מושכלות היסוד של דיני חדלות הפירעון.

 

  1. כוונת שיתוף

כאמור המבקשת עותרת לשיתוף בנכסי החייב גם מכח כוונת שיתוף ספציפית. משכך, אבחן האם הוכחה כוונת שיתוף בנכסים מושא הבקשה ובהתאם להלכה הפסוקה דלעיל.

 

הנכס בקיסריה; כאמור עסקינן בנכס שנרכש לפני נישואי בני הזוג ושימש למגורי החייב, גרושתו וילדיהם. הנכס מומש בשנת 2010, דהיינו עובר לנישואיהם של בני הזוג. המבקשת מעולם לא התגוררה בו או השקיעה בו כספים. אפנה לאמור בסעיף 7(א)(3) לתצהיר המבקשת:

            "אני לא השקעתי שקל בקיסריה כי הוא נרכש בתקופה לפני הכרותי עם בעלי ז"ל..."

 

משכך, ברי שנכס זה לא יכול להיחשב כנכס שנרכש במהלך החיים המשותפים של בני הזוג.

 

לא התעלמתי מהפניית המבקשת לדברי כב' השופט חשין בע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, בפסקה 12 (1994) (להלן: "עניין הדרי") שלפיהם: "מתוך שבני הזוג היו איש בחברת רעותו שנים רבות, 'נטמעו' נכסיהם הפרטיים בנכסיהם המשותפים – נטמעו והיו לאחדים...". אולם, אין הנדון דומה לראיה. בעניין הדרי בני הזוג התגוררו בנכס מושא אותו הליך במשך שנים רבות ובנוסף לכך היו נשואים למעלה מ-30 שנה. בענייננו כאמור המבקשת מעולם לא התגוררה בנכס בקיסריה שמומש עוד בטרם החלו בני הזוג לנהל חיים משותפים, שממילא היו קצרים נוכח הנסיבות הטרגיות של רצח החייב. לכן, אני דוחה את טענת המבקשת בדבר היותו של הבית בקיסריה נכס בר איזון שנכנס לתא המשפחתי המשותף.

 

כן הפנתה המבקשת לדברי כב' השופט אור בע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 242 (1995) שלפיהם: "כאשר מדובר בדירת מגורים, נטל ההוכחה על התובע שיתוף בה הוא קטן, שכן דירת מגורים היא 'גולת הכותרת של חזקת השיתוף'". גם בהקשר זה אציין שהמבקשת מעולם לא התגוררה בנכס בקיסריה ומשכך היא לא יכולה להיבנות מהאסמכתא האמורה שכן זו לא רלוונטית לנסיבות המקרה. הנכס בקיסריה איננו דירת מגורים ככל שהדבר נוגע למבקשת.

 

אדרבה; בכל הקשור לנכס בקיסריה הרי שהחייב הביע את כוונתו המפורשת לשיתוף בנכס עם גרושתו. אזכיר שהחייב וגרושתו ערכו הסכם ממון בשנת 2002 שלפיו הנכס יחולק בין החייב לבין גרושתו. ומכלל ההן נשמע הלאו. לכן, גם מטעם זה דין טענת המבקשת באשר לשיתוף הבית בקיסריה להידחות.

 

מניעות; המבקשת לא לקחה חלק בהליך שנקט הנאמן לביטול ההענקה של החייב לגרושתו. ודוק, הדעת נותנת שנוכח מצבו הכלכלי והמשפטי של החייב, היתה המבקשת פועלת להבטיח את חלקה בנכס בקיסריה והדבר היה בא לידי ביטוי בעמידה על חלקה בנכס זה, שתמורתו חולקה במסגרת ביטול ההענקה בין החייב לבין גרושתו. שעה שהמבקשת נמנעה מלקחת חלק בהליך זה קיימת מניעות להעלות טענות בשלב זה לעניין הנכס בקיסריה.

 

זאת ועוד; המבקשת נשאלה בחקירתה בבית המשפט על מעורבותה בהליך לביטול הענקה והשיבה (עמ' 2 שורה 29):

"ש.      הוא סיפר לך שהוא מכר את הבית בקיסריה בשנת 2005 לחברה בשם חמשק?

ת.         לא ידעתי את הפרטים האלה. ידעתי שהוא נמכר. ידעתי שיש לו משפטים כי הוא גם הלך לדיונים, אבל לא ירדתי לפרטים. זה לא עניין אותי.

ש.        ידעת שאחרי שהתמניתי הגשתי בקשה לביטול הענקות בקיסריה ובבית ינאי?

ת.         ממש לא.

ש.        ידעת אבל שהיה דיון בבית המשפט שהמנוח היה נוכח בו ושבדיון הזה הגענו להסדר, המנהל המיוחד של אשתו הראשונה – עו"ד ארז חבר – ואנוכי, לגבי חלוקת האחוזים בינינו במקרה של מכירת הבית בבית ינאי?

ת.         לא.

ש.        בתצהירך את מדברת על זה בסעיף 7.3, עמוד 2. כתבת שעל-פי הדו"ח של עו"ד גולן את יודעת שהגיעו להסדר בנוגע לבית בקיסריה?

ת.         כן, אני טוענת שם שאם הוא נמכר אז אני כאשתו מגיע לי. השקעתי גם, הוצאתי הרבה מאוד כספים ומגיע לי".

(ההדגשות אינן במקור – א.א.)

 

חובה היתה על המבקשת ליטול חלק בהליך ביטול ההענקה ובכך להבטיח את חלקה בנכס זה,  לא כל שכן בהינתן מצבו המשפטי והכלכלי של החייב. משלא עשתה כן במועד, קיימת מניעות בידה להעלות בדיעבד טענות באשר לזכויות בנכס.

 

הנכס בבית ינאי; גם בנכס זה המבקשת לא התגוררה; החייב העניק את הנכס לגרושתו ובהמשך ההענקה בוטלה והמבקשת לא נטלה חלק בהליך האמור חרף ידיעתה אודותיו; עסקינן בנכס שנרכש על ידי התא המשפחתי הקודם של החייב ובו התגורר עם גרושתו וילדיהם. משכך סבורני שגם לעניין נכס זה אין ראיה ושמץ של ראיה לכוונת שיתוף. אדרבה, הוכחה כוונת שיתוף עם הגרושה.

 

סבורני שגם בכל הקשור להטמעת הנכס בבית ינאי בנכסים המשותפים של בני הזוג, דין הטענה להידחות ומאותם טעמים שעל בסיסם נדחתה הטענה לגבי הנכס בקיסריה, ולא אחזור על הדברים. מעבר לדרוש, אפנה לדברי המבקשת בחקירתה (עמ' 3 שורה 13) שיש בהם להעצים את המסקנה האמורה:

"ש.       בבית ינאי השקעת אגורה אחת?

ת.         לא."

 

משכך, אין בידי לקבל את טענת המבקשת באשר לשיתופה בנכס בבית ינאי.

 

ברוש הבקעה; המבקשת טוענת שברוש הבקעה נרכש במשותף על ידי בני הזוג בשנת 1998. מוסיפה וטוענת המבקשת שהיא והחייב ניהלו בברוש הבקעה חיים משותפים, המבקשת השקיעה את מלוא כספה בברוש הבקעה; רכשה את המיטלטלין; שילמה חשבונות ועוד. 

 

דא עקא, ברוש הבקעה נרכש בשנת 1998 ולפני שבני הזוג הכירו. אדגיש שבהקשר זה שעלו סתירות בין טענותיה של המבקשת בתובענה לבין האמור בתצהירה ובחקירתה בבית המשפט. למשל, בתצהירה ציינה המבקשת בהתייחס למקורות המימון לרכישת ברוש הבקעה כדלקמן (ס' 7):

"בעלי רכש את המקום..."

 

וכך אמרה בעדותה בבית המשפט (עמ' 2 שורה 5):

"ש.      אני מפנה אותך לסעיף 7.4 בתצהירך, בעמוד 3. אני קורא את הסעיף ומבין ממנו שאת מדברת בלשון רבים שאתם ביחד עשיתם את ההשקעה ב-1998 וביחד שילמתם 250,000 דולר, אני מבין נכון?

ת.         אומנם זה היה בשנת 1998 שהוא עשה את ההשקעה והכסף היה שלו, אך ברגע שהכרנו מכיוון שעם השנים היינו ביחד, גם אני השקעתי שם המון כסף ואני ראיתי את הכסף שלו ושלי ביחד, כבעל ואישה, כזוג".

(הדגשה אינה במקור – א.א.)

 

אף החייב בחקירתו לפני הנאמן נשאל מפורשות לעניין מקור המימון לברוש הבקעה והשיב (עמ' 34 שורה 18 לפרוטוקול חקירת החייב מיום 18.4.13; סומן מב/1):

"עו"ד גולן: ...מה היו מקורות המימון של הבית?

...

מר עופר: המקור העיקרי של הבית, המקור הכספי העיקרי של הבית היה מדוד שלי שבא לבקר אותנו בברוש הבקעה,

עו"ד גולן: איזה מהם?

מר עופר: יולי, זכרו לברכה.

עו"ד גולן: כן, בסדר, יש לך שני, היו לך שני דודים.

מר עופר: זכרו לברכה וראה שאנחנו גרים בחושה מבוץ בגודל 45 מ"ר, בלי חלונות, בלי כלום כמו בדווים ואז הוא החליט שאני ראוי לגור בבית יותר נורמלי מאשר חושה מבוץ כמו הבדווים ונתן לנו את הכסף כדי לבנות את הבית. הבית עשוי מעץ, הזמנו אותו בפינלנד, זה יוצא יותר זול מבנייה קונבנציונלית ואת כל תכולת הבית רכשה מוניק מכספים שלה."

(ההדגשות אינן במקור – א.א.)

 

תשובת החייב שצוטטה לעיל, שומטת את המסד תחת טענת המבקשת בעניין הרכישה המשותפת של ברוש הבקעה. ראשית, החייב מודה מפורשות שמקור הכספים לרכישת ברוש הבקעה מקורם במתנה מדודו, ולכן טענת המבקשת שברוש הבקעה נרכש על ידה ועל ידי החייב במשותף אינה נכונה. שנית, החייב מציין ברחל בתך הקטנה שהמבקשת מימנה מכספיה את רכישת התכולה, להבדיל מהבית עצמו. בהקשר זה אציין שניכרת בדברי החייב הבחנה ברורה בין כספו שלו לבין כספה של המבקשת ומשכך, מכלל ההן נשמע הלאו. דהיינו, מכך שהחייב לא ציין כל מעורבות של המבקשת ברכישת ברוש הבקעה עולה שאכן המבקשת לא היתה מעורבת ברכישה משותפת כטענתה.

 

לאור כל האמור לעיל ברי שברוש הבקעה נרכש על ידי החייב וללא מעורבות של המבקשת. נותר לבחון האם נוצרה כוונת שיתוף ספציפית בברוש הבקעה, כמו גם האם ברוש הבקעה נטמע בנכסיהם המשותפים של  בני הזוג.

 

ההלכה הפסוקה שצוינה לעיל מורה שנדרשת הוכחה של "דבר מה נוסף" להוכחת כוונת השיתוף ככל שעסקינן בדירת מגורים ולצורך כך ניתן לבחון בין היתר: מועד רכישת הדירה; מקורות המימון לרכישה; מעמד הרישומי; השתתפות בן הזוג בשיפוץ או תחזוקה; התנהגות הצדדים. ביישום קריטריונים אלה על ענייננו, סבורני שלא ניתן לקבוע שהמבקשת הוכיחה כוונת שיתוף, למצער ברמה הנדרשת לשם הצהרה על שיתופה בברוש הבקעה בהינתן שזה נרכש בטרם נישואי בני הזוג. אמחיש;

 

אין חולק שברוש הבקעה נרכש עובר לנישואי בני הזוג; הרכישה מומנה בעיקרה על ידי דודו של החייב.

 

באשר למצב הרישומי; אין חולק שהמבקשת לא פעלה לרישום הזכויות בברוש הבקעה על שמה וכעולה מתשובתה לשאלת בית המשפט (עמ' 6 שורה 24):

"ש.       מדוע במשך השנים שבהן השקעתי כסף בבית, לא דאגתי לכך שהבית יירשם לפחות בחלקו על שמי, בין היתר באמצעות העברת המניות במיוחד בהינתן שהחייב היה בפשיטת רגל ושהנושים לא יטענו אחרת?

ת.         זה היה בתמימות. לא חשבנו להבטיח אחד את השנייה במסמכים. זו אמונה אחד בשנייה".

 

באשר להתנהגות הצדדים; בהקשר זה המבקשת טוענת כאמור שהיא השקיעה כספים בברוש הבקעה, ומשכך יש לראות בברוש הבקעה משום נכס משותף שלמבקשת זכות במחציתו. להוכחת טענתה זו המציאה המבקשת תרשומות בכתב יד שמתעדות לכאורה את השתתפותה בתשלום החשבונות השוטפים של ברוש הבקעה כמו גם העתקי המחאות ופירוט תיקי הוצאה לפועל שננקטו נגדה על סמך חובות שקשורים בברוש הבקעה. ואולם, באלה אין די. אסביר;

 

המבקשת טוענת להשקעת כספים שנרשמו בספרי החברה, שהיא בעלת הזכויות הרשומות בברוש הבקעה. דא עקא, המבקשת מפנה בהקשר זה לכרטיסו של החייב בחברה ומפנה למשיכות בעלים שנעשו מהחברה לבעלים. דהיינו, עסקינן במשיכת כספים ולא מדובר בהשקעת כספים. משכך, טענתה בדבר השקעת כספים מצדה בחברת עופרי הירדן ובברוש הבקעה נותרה בגדר טענה בעלמה שלא בוססה.

 

לא כל שכן, מעיון בסכומים האמורים עולה שאלה חופפים את החשבונות ששולמו על ידי המבקשת. אפנה בהקשר זה לחקירת המבקשת (עמ' 5 שורה 1):

"ש.       אני מפנה אותך למכתב של המנוח אליי מיום 02.10.08 שאליו צורפה הכרטסת ב(1) לתצהירך שבו נאמר שבכל מקום בכרטסת שבו רשום משיכת בעלים, הכוונה היא לכסף שעבר מהמנוח לחשבון של עופרי הירדן ונמשך על-ידי המנוח או לחשבון שלך לצורך ביצוע תשלומים של ברוש הבקעה. בכל מקרה, מבהיר המנוח שאין כוונה למשיכת כספים שלקח אליו מהפעילות של ברוש הגבעה לצרכים פרטיים?

ת.         אני מאשרת את האמור".

(ההדגשות אינן במקור – א.א.)

 

משכך, גם טענת המבקשת באשר לתשלום חשבונות על ידה אינה מדויקת בלשון המעטה, שכן הלכה למעשה עסקינן בכספי החברה ולא בכספיה שלה ודוק. כאשר נתבקשה המבקשת להמציא לידי הנאמן פירוט תדפיסי חשבון העו"ש ממנה נמשכו הכספים לתשלום החשבונות, שלכאורה היו יכולים לסתור את טענת הנאמן, היא סירבה (עמ' 4 שורה 19):

"ש.      מאיפה היה לך כל כך הרבה מזומן?

ת.         המשפחה שלי גם העבירה לי. העבירו לי ואני שילמתי.

ש.        לאן הם העבירו? לחשבונך?

ת.         כן.

ש.        גם עוה"ד שייצגה אותך וגם עו"ד אשור סירבו להעביר לי את דפי החשבון שלך?

ת.         נכון. כי כל הנושא הזה היה קשור למנוח ופנית אליי כשזה לא קשור אליי. הייתי צריכה להמציא דברים שלא קשורים אליי בכלל. אז או שהכירו בי כאישה או כעובדת או ככלום".

(ההדגשות אינן במקור – א.א.)

 

סבורני שסירובה זה עומד בעוכריה וההסבר הדחוק שניתן על ידה בהקשר זה אינו מניח את הדעת, שכן, מה הטעם בהסתרת פרטי הפעולות בחשבון אם הכל מתנהל לפי שיטתה?

 

זאת ועוד; מעיון בסיכום פגישה בנושא ברוש הבקעה שנערך ביום 16.9.07 במשרדי המועצה האזורית בקעת הירדן (נספח א לתצהיר המבקשת), עולה שהאחריות לנשיאה בעלות חשבון המים מוטל על החברה. המבקשת אף מפנה לפירוט חשבונות שהיא נשאה בתשלומם, אולם מעיון באלה (נספח ב2 לתצהיר המבקשת), עולה שהחשבונות שולמו לתקופה שהחל מראשית שנת 2008. דהיינו, לאחר שהמבקש הוכרז פושט רגל. לכן, אין לקבל את טענת המבקשת, שכן אחרת פירושה שניתן יהיה "לקנות" נכסיו של פושט רגל על ידי תשלום חשבונות שוטפים ובאופן שיוציא את הנכסים האמורים מחזקת הנושים. ברי, שלא ניתן לקבל טענה זו נוכח השלכותיה על נושי החייב בפרט, ודיני חדלות הפירעון בכלל.

 

המבקשת צירפה לתצהירה פירוט תיקי הוצאה לפועל שתלויים ועומדים נגדה. אולם, מרשימת תיקים זו לא ניתן ללמוד בגין מה נפתחו תיקים אלה. משכך סבורני שהמבקשת לא הוכיחה את טענתה כי בפועל תיקים אלה משויכים לחובות שקשורים בנשיאה על ידי בעלויות השוטפות של ברוש הבקעה.

 

לאור כל האמור לעיל מתבקשת המסקנה שלפיה המבקשת לא הוכיחה ברמה הנדרשת כוונת שיתוף ביחס לברוש הבקעה. משכך, דין טענתה בהקשר זה להידחות.

 

בשולי חלק זה; המבקשת עתרה למתן הצהרה על זכותה בנכסי החייב גם על יסוד הוראות חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"). אולם, כפי שב"כ הכנ"ר ציין בסיכומיו ובצדק, הוראות סעיף 104 לחוק הירושה קובעות מפורשות שזכות בת הזוג נסוגה מפני זכותם של נושי העיזבון, וכלשון הסעיף:

 

 

"(א) הסכומים הבאים (בחוק זה - חובות העזבון) יסולקו לפי סדר עדיפות זה:

(1) ההוצאות הכרוכות בהלווית המוריש, בקבורתו ובהצבת מצבה על קברו, לפי הנהוג באותן נסיבות; (2) ההוצאות של צו ירושה, של צו קיום ושל ניהול העזבון במידה שהן חלות על העזבון; (3) החובות שהמוריש היה חייב ערב מותו ולא נתבטלו במותו (בחוק זה - חובות המוריש) לרבות המגיע לאשתו על פי כתובה במידה שסכום הכתובה אינו עולה על סכום סביר; (4) המגיע לבן-זוגו של המוריש על פי עילה הנובעת מקשר האישות, פרט לכתובה כאמור בפסקה (3), והמגיע לבן זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק...".

(ההדגשות אינן במקור – א.א.)

 

הנה כי כן, גם לפי הוראות חוק הירושה דין התובענה להידחות.

מהמקובץ לעיל עולה שדין תובענת המבקשת שמבוססת על חוק יחסי ממון להידחות. שכן, הנכסים מושא התובענה אינם בני איזון.

 

באשר לתובענת המבקשת שמושתתת על כוונת שיתוף ספציפית, אזי לא זו בלבד שכוונת שיתוף עם המבקשת לא הוכחה אלא שהוכח שהחייב הביע דעתו מפורשות באשר לכוונת שיתוף בנכסיו עם גרושתו.

 

משכך, הגעתי לכלל מסקנה שדין התובענה להידחות.

 

  1. התיישנות ושיהוי

מעבר לדרוש; הנאמן טען כאמור שהואיל ולעמדת המבקשת עילת התובענה נולדה בשנת 2006, אזי זו התיישנה ולמצער יש לראות את המבקשת כמי שמנועה מלטעון אותה כעת בחלוף זמן רב ממועד התגבשותה.

 

נוכח מסקנתי דלעיל שלפיה דין תובענת המבקשת להידחות לא ראיתי להרחיב בטענה זו של הנאמן. עם זאת, אבהיר שלטעמי במקרה דנן אין מקום לטענת ההתיישנות, שכן, לפי חוק יחסי ממון אזי הזכות לאיזון משאבים קמה עם פקיעת הנישואין, קרי במועד פטירת החייב. לכן, תקופת ההתיישנות חולפת בתום 7 שנים ממועד פטירת החייב ולא בחלוף 7 שנים ממועד תחילת החיים המשותפים וכקבוע בסעיפים 6-5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

 

לצד זאת, סבורני שבטענת השיהוי יש ממש. אפנה בהקשר זה לדברי בית המשפט העליון (כב' המשנה לנשיאה הש' רובינשטיין) בע"א 8184/12 מרכז תורני לאומי ע"ר נ' קפלן, בפסקה כג (פורסם בנבו, 28.10.15) שלפיהם:

"...טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית, שעה שטרם חלפה תקופת ההתיישנות, תתקבל בנסיבות נדירות בלבד, בהן הוכיח הנתבע כי בעל הדין זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הצד השני את מצבו לרעה, אם במובן הראייתי ואם במובנים אחרים...דבר זה יסודו כמובן בשכל הישר"

 

כן אפנה לע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים ירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003).

 

בנסיבות המקרה שלפניי סבורני שהתקיימו נסיבות שמביאות למסקנה שלפיה בעלת הדין זנחה את תביעתה. בהקשר זה אפנה להתנהלות המבקשת בכל הקשור להליך שניהל הנאמן לביטול הסכם הממון עם הגרושה. ודוק, חרף ידיעתה, שהוכחה כאמור לעיל, על אודות קשייו הכלכליים של החייב היא לא מצאה לנכון ליטול חלק בהליכים אלו על מנת להבטיח את חלקה בנכסים להם היא טוענת עתה. יש בהתנהלות האמורה משום זניחה של התביעה באופן שמקים מסד לטענת שיהוי. גם בטעם זה יש כדי לחזק את מסקנתי שדין תובענת המבקשת להידחות.

לאור המסקנות שאליהן הגעתי לא ראיתי מקום להידרש ליתר הטענות שעלו כגון אי-צירוף כלל הצדדים הרלוונטיים לתובענה וסוגיית המועד הקובע לביצוע איזון המשאבים.

 

  1. סוף דבר

נוכח מכלול הטעמים דלעיל תובענת המבקשת נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות הנאמן בסך 12,500 ₪ ובהוצאות הכנ"ר בסך של 5,000 ₪.

 

בשולי הדברים; אציע לנאמן שלא לעמוד על בקשה 109 לחיוב המבקשת בחובות החייב. יודיע הנאמן עד ליום 1.11.16 האם עומד על בקשתו.

 

המזכירות תסגור את בקשה 108 ותשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

 

ניתנה היום, ה' אב תשע"ו, 09 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ