בפניי בקשה למתן הוראות.
1. הבקשה היא למתן הוראות בדבר המשך ניהול תביעה שהגיש המבקש שבכותרת בבית משפט השלום בירושלים (ת.א. 50891-04-15, 29.4.15, להלן – התביעה). התביעה מופנית נגד החברה בפירוק, ונגד מספר נתבעים נוספים. עמדת המנהל המיוחד של החברה היא כי הסעד הנתבע בתביעה הוא למעשה חוב בר תביעה בהליך פירוק, ומשכך, יש לעכב את הליכי התביעה, לפי סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש] התשמ"ג – 1983 (להלן – פקודת החברות).
2. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את עמדתו של המנהל המיוחד. אבהיר עתה את שיקוליי.
3. נקודת המוצא לדיון מצויה בהוראת סעיף 352 לפקודת החברות. הוראה זו קובעת, כי "בכפוף לתחולתם של דיני פשיטת רגל על חברות חדלות פרעון, ניתן בכל פירוק לתבוע מהחברה כל חוב, קיים או עתיד, ודאי או מותנה, קצוב או בלתי קצוב, ויש לשום ככל האפשר שומה צודקת את ערך החובות שהם מותנים או בלתי קצובים".
4. הוראה זו מפנה להוראות פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"ם – 1980 (להלן – פקודת פשיטת הרגל). בפקודת פשיטת הרגל מספר הוראות רלוונטיות. סעיף 71(ב) קובע, כי "חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל". סעיף 72(1) לפקודה קובע, כי על אף האמור בסעיף 71, "תביעות לדמי נזק בלתי קצובים שאינן נובעות מחוזה או הבטחה .... אינן בנות תביעה בפשיטת רגל". בהשלמה להוראות אלה, סעיף 73(א) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי "חוב או חבות שהם בני תביעה, אלא שמחמת היותם מותנים או מכל סיבה אחרת אין ערכם קצוב – ישום אותם הנאמן, והנפגע בשומה רשאי לערער לפני בית המשפט".
5. יישום עקרונות אלה על התביעה מלמד, כי מדובר בחוב בן תביעה, במובנו של ביטוי זה בחיקוקים האמורים. הסעד העיקרי המבוקש בתביעה הינו השבה כספית של סכומים שהמבקש טוען כי מסר ביד החברה לשם השקעות שונות, וכן ריבית בסך של 1%, שלטענתו הייתה אמורה להשתלם בגין אחד הסכומים שהפקיד כאמור. מדובר, על פי טיבו, בסכום קצוב, אשר חישובו ניתן לביצוע אריתמטי פשוט למדי (ראו, בהקשר זה, ע"א 410/88 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' כוכב בע"מ פ"ד צג(4) 761 (1989)). הדברים אמורים גם בסעדים החלופיים הנתבעים בכתב התביעה ביחס לסעד העיקרי האמור.
6. התובע מפנה לכך, שתביעתו מבוססת גם על עילות מתחום דיני הנזיקין. בטענה זו יש ממש. בתביעה יש טענות לתרמית, לרשלנות ולהפרת חובה חקוקה. הדבר לא גורע מכך, שביסוד התביעה מצויה התקשרות חוזית בין הצדדים, אשר לטענת המבקש, הופרה. הדבר לא גורע גם מכך, שהסעד המבוקש הוא, בעיקרו, קצוב. מקום בו הסעד הוא סכום קצוב, אין חשיבות לעילת התביעה, חוזית, נזיקית או אחרת (ראו ת.א. (ת"א) מירון בן ציון ופריבס, עורכי דין נ' בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק) פ"מ תשנ"א (2) 485 (1991), בפסקה 16 לפסק דינו של כב' הנשיא א' וינוגרד). אוסיף, כי מקום בו הסעד נעוץ בהתקשרות חוזית, מדובר בחוב בן תביעה בהליכי פשיטת רגל, גם אם מדובר בסכום שאינו קצוב (סעיף 72(1) הנ"ל).
7. התביעה כוללת גם מרכיב של פיצוי בגין נזק לא ממוני. מרכיב זה אינו קצוב. מהווה חלק קטן, יחסית, מסכום התביעה (כשמינית). הוא נגזר מטענות התובע בדבר התנהלות הנתבעים כלפיו. בנסיבות אלה, יש ממש בטענת המנהל המיוחד כי מדובר בסעד טפל לסעד העיקרי, וכי אין הצדקה, עניינית או דיונית, לפצל בין הסעדים האמורים. אוסיף, כי נוכח ההתקשרות החוזית שביסוד התביעה, אף הסעד האמור הוא חוב בן תביעה בהליכי הפירוק, הגם שמדובר בסכום שאינו קצוב. בנסיבות אלה, ובשים לב להוראת סעיף 73(א) הנ"ל לפקודת פשיטת הרגל, אין במרכיב זה כדי להצדיק היתר להמשך ניהול ההליך נגד החברה, כולו או מקצתו. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח ההלכה, אשר צוטטה בהסכמה בעניין מירון, בן ציון ופריבס הנ"ל, לפיה "יש לעשות כל מאמץ כדי לשום את החוב או החבות, .... אפילו אם תהליך השומה כרוך באומדנה ובהבעת דעה", בפסקה 24 לפסק הדין (וראו בהקשר זה בסעיף 352 לפקודת החברות).
8. בהקשר זה לא נעלם מעיניי, כי לתובע יש, במקרים מסוימים, אפשרות לבסס תביעתו על עילה חוזית, או עילות אחרות, ובכלל זה עשיית עושר ולא במשפט (ראו עניין מירון, בן ציון ופריבס הנ"ל, בפסקה 18). במקרה הנוכחי, התביעה מבוססת גם (אם כי לא רק) על עילה חוזית. יש בכך כדי לחזק את המסקנה, כי במקרה הנוכחי מדובר בחוב בן תביעה במסגרת הליכי הפירוק.
9. לכל האמור יש להוסיף את התכלית העיקרית שביסוד הוראת סעיף 267 לפקודת החברות. הוראה זו קובעת כי "משניתן צו פירוק אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע". בהקשר זה נפסק, כי תכליתה היא כי "כל התביעות של הנושים יתבררו במסגרת אחת והיא – בהליך של הוכחת חוב אצל המפרק ... בדרך זו המפרק מטפל בכל התביעות של הנושים ונותן וכולן – מלבד אלה שיש להן דין שונה מכוח מצוות המחוקק – דין שווה והתייחסות שווה" (דברי כב' השופט א' וינוגרד בע"א 38/87 יששכרוב נ' ירדניה חברה לביטוח בע"מ (31.12.87)).
10. אכן, לעתים שיקולים אחרים עשויים להטות את הכף לטובת מתן היתר להמשך ניהולה של תביעה בבית המשפט. כך, למשל, מקום בו מדובר במספר בעלי דין, וקיים חשש של הכרעות סותרות אשר יוציאו את התובע הפוטנציאלי קרח מכאן ומכאן (ראו עניין יששכרוב הנ"ל; ראו גם ע"א 400/88 סוקול נ' כלנית ניהול ואחזקה בע"מ, פ"ד מה(2) 866 (1991), בעמוד 870). במקרה זה, ישנם מספר נתבעים בהליך. עם זאת, אין חשש מהכרעות סותרות אשר יפגעו בתובע. שיקולי היעילות של ניהול ההליך בבית משפט השלום אינם גוברים, בנסיבות אלה, על הצורך בריכוז ההליכים הנוגעים לחברה שבפירוק בידי גורם אחד, כמתואר לעיל. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח ההערכה, כי אפשר בהחלט שתביעות דומות לזו של המבקש, יוגשו על ידי אנשים דומים במצבו. יש בכך כדי לחזק, במקרה הנוכחי, את משקלה של התכלית של ריכוז התביעות בידי גורם אחד, הוא מפרק החברה.
11. התוצאה של כל האמור היא, כי הבקשה נדחית, וכי ההליכים נגד החברה בתביעה, כהגדרתה לעיל – מעוכבים, על יסוד הוראת סעיף 267 הנ"ל לפקודת החברות.
ניתנה היום, כ"ב שבט תשע"ו, 01 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.
