פר"ק 34085-01-16 - פסקדין

הרקע לערעור ותמצית טענות הצדדים

1.ערעור על החלטה מיום 1.2.16 של המנהל המיוחד של החברות מקבוצת חפציבה במסגרתה הכיר המנהל המיוחד בתביעת חוב שהגישה המערערת - הנאמנת למחזיקי אגרות החוב (סדרה א') של חברת חפציבה חופים בע"מ (בפירוק) בסכום של 153,552,201 ₪ ולא בסכום של 169,119,600 ₪ כפי שנתבע. ההפרש בין שני הסכומים (בין זה שנתבע לבין זה שהוכר) נובע מיישום הוראות סעיף 134 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"), כאשר המחלוקת הנטושה בין הצדדים ממוקדת: האם בסמכות בעל התפקיד בהליך חדלות פירעון לחשב את הריבית על תביעת חוב בשיעור שאינו עולה על השיעור שנקבע בסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית") – במקום הריבית ההסכמית שנקבעה בין החייב ולבין הנושה – החל ממועד יצירת החוב או רק החל ממועד גיבושו. לדעת המערערת הסמכות משתרעת רק ממועד גיבוש החוב ואילו לדעת המנהל המיוחד המועד הקובע הוא החל ממועד יצירתו.

2.מוקד המחלוקת הוא בפסק הדין בעניין רע"א 4644/92 נובל נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מז(4) 866 (1993) (להלן: "הלכת נובל") אשר אין מחלוקת בין הצדדים שבו נקבע שלסעיף 134 קיימת תחולה ממועד יצירת החוב ואין מקום להבחנה בין הריבית "ההסכמית", החלה מיצירת החוב לבין ריבית "הפיגורים" (או בלשון אחר הריבית "הנזיקית"), החלה לאחר גיבוש החוב, שכן תכלית הסעיף היא כדברי בית המשפט:

"לאסור נשיכת נשך בסיטואציה המיוחדת של פשיטת רגל, כאשר הנושאים בנטל הנשך הם נושיו האחרים של החייב. היינו הרעיון המונח ביסוד ההסדר המגביל את גובה הריבית לצורך הדיווידנד הוא לחתור, במידת האפשר, לשוויון בין הנושים. נושה אשר יש לו הסכם לריבית החורגת מן התקרה, לא ייהנה על חשבון יתר הנושים, אלא יחלוק עמם במאסה, באופן שוויוני. לעניין זה, מה לי ריבית מוסכמת ומה לי ריבית פיגורים, המצטרפות לקרן. זו גם זו היא 'ריבית', ומקום שהוסכם על ריבית מועדפת ראה המחוקק להתערב ולהגבילה. אשר ליתרת הריבית - מעבר לתקרה - אין מתעלמים ממנה, אלא היא ניתנת לגבייה לאחר שסופקו יתר החובות." (שם, בעמ' 870-869).

3.אלא שלטענת המערערת, הלכת נובל בוטלה במסגרת פסק הדין בעניין ע"א 1202/95 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חן לבנת, עו"ד ורות כהן, עו"ד, הנאמנים על נכסי החייבים סידי קאן ודב רוואי, פ"ד נג(3) 759 (1999) (להלן: "הלכת לבנת"). לראיה, הצביעה המערערת על כך שלשיטתה בתי המשפט קבעו לא פעם כי הסמכות של בעל התפקיד לשנות משיעור הריבית ההסכמית אינה משתרעת ממועד יצירת החוב כי אם רק ממועד גיבושו. מנגד, טענת המנהל המיוחד היא כי אין בהלכת לבנת כדי לשנות מהלכת נובל, ואם נמצאות בפסיקה של בתי המשפט קביעות הסותרות את הלכת נובל, הרי שמדובר בטעות בלתי מוסברת, והוא כבעל תפקיד מטעם בית המשפט חייב להלך לפי ההלכה שלא בוטלה ולקבוע כי תחולת הסעיף משתרעת כאמור החל ממועד יצירת החוב ועד למועד צו הכינוס.

דיון והכרעה

4.סעיף 134(א) לפקודה קובע כי:

"הוכר חוב בפשיטת רגל, והוא כולל ריבית או כל תמורה כספית במקום ריבית – הריבית או התמורה ייחשבו, לענין דיבידנד, בשיעור שאינו עולה על השיעור שנקבע לענין סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961".

על פי פשוטו של מקרא, הסעיף מלמד כי אין הבחנה בו בין התקופות השונות, בין זו שהחלה עם יצירת החוב לבין זו שהחלה עם גיבושו. "הריבית או התמורה ייחשבו, לענין דיבידנד" נאמר ותו לא, כאשר כל ריבית וכל תמורה במשמע. כך נלמד בהלכת נובל ולא בכדי נזקק בית המשפט, נוכח סתמיות הכתוב בסעיף, ללמוד במסגרת הלכת לבנת על דרך ההיקש מסעיף 75 לפקודה הדן בשיעור הריבית על החוב שאין לגביו הסכם וקובע כי אפשר להוסיף הפרשי ריבית בגין התקופה המתחילה ממועד גיבוש החוב ועד למועד מתן צו הכינוס.

5.שנית ייאמר כי לא מצאתי סתירה בין הלכת נובל לבין הלכת לבנת, שכן על פניו לא הייתה כל כוונה במסגרת הלכת לבנת לבטל את הלכת נובל. שתי הלכות אלו דנות בתקופות שונות. הלכת נובל דנה בשאלת תחילת התקופה שבה קיימת תחולה לסעיף 134 לפקודה, היינו החל ממועד יצירת החוב או החל ממועד גיבושו. ואילו הלכת לבנת דנה בשאלה האם תחולת הסעיף משתרעת החל ממועד גיבוש החוב ועד למועד מתן צו הכינוס כנגד החייב. בהלכת נובל נקבע כאמור, כי התחולה משתרעת לאחור החל ממועד יצירת החוב ולא רק החל ממועד גיבושו. ובהלכת לבנת נקבע כי תחולת הסעיף ממשיכה לחול ממועד גיבוש החוב ועד למועד מתן צו הכינוס. אף נאמר בפסק הדין בעניין לבנת כי שאלה זו נשארה בפסק הדין בעניין נובל בצריך עיון (הלכת לבנת, שם בעמ' 765, מול ז'; וראו גם: ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל (מהדורה שלישית, תש"ע-2010) 229).