אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פרשנות תוצאות הניסוי בעניין מיגון הכיתות בשדרות אינה בגדר טעות משפטית

פרשנות תוצאות הניסוי בעניין מיגון הכיתות בשדרות אינה בגדר טעות משפטית

תאריך פרסום : 01/07/2007 | גרסת הדפסה
בג"צ
בית המשפט העליון
8397-06-י"ט
28/06/2007
בפני השופט:
1. הנשיאה ד' ביניש
2. ס' ג'ובראן
3. ד' ברלינר


- נגד -
התובע:
1. עו"ד ווסר אדוארדו
2. ועד ההורים העירוני בשדרות
3. מטה המאבק להשבת הביטחון לשדרות
4. בתיה קטר
5. אלון דוידי
6. התנועה לאיכות החינוך בישראל

עו"ד אדי ווסר
עו"ד קרן רז מורג
הנתבע:
1. שר הביטחון
2. מדינת ישראל-משרד הביטחון
3. שרת החינוך
4. מדינת ישראל-משרד החינוך
5. ראש המועצה האזורית שער הנגב
6. המועצה האזורית שער הנגב
7. משרד הביטחון
8. משרד האוצר
9. משרד החינוך

עו"ד דינה זילבר
החלטה

הנשיאה ד' ביניש:

1.        בפנינו בקשה מטעם המדינה לתיקון פסק הדין שניתן על ידינו ביום 29.5.07 בבג"ץ 8397/06 ווסר נ' שר הביטחון ובבג"ץ 8619/06 ועד ההורים העירוני בשדרות נ' משרד הביטחון. בפסק הדין נשוא הבקשה התקבלו עתירותיהם של העותרים, שהם רובם ככולם תושבי "עוטף עזה" (ובכלל זה העיר שדרות), בנוגע לשיטת המיגון שבה החליטה המדינה למגן את בתי הספר ביישובי "עוטף עזה".

           בפסק הדין הגענו לכלל מסקנה כי החלטת המדינה למגן את בתי הספר ב"עוטף עזה" בשיטת "המרחבים המוגנים" (על-פי שיטת מיגון זו אין נעשה מיגון של כל אחת מהכיתות אלא רק של חלקן. מיגונן של יתר הכיתות נסמך על כך שתלמידיהן יספיקו להגיע ל"מרחב מוגן" עם הישמע התרעה על ירי רקטות "קסאם") ולא במיגון מלא הינה החלטה בלתי-סבירה; זאת, בהתחשב באיזון הנדרש בין השיקול הביטחוני-מקצועי, שמצביע על כך ששיטת המיגון המלא מספקת הגנה טובה יותר לחיי התלמידים בהשוואה לשיטת המרחבים המוגנים, לבין השיקול הכלכלי בדבר עלות מיגון בתי הספר ב"עוטף עזה" במיגון מלא, שלפי הנתונים שנמסרו לנו על ידי המדינה עומדת על כ-192 מיליון ש"ח. מסקנתנו בדבר חוסר סבירותה של ההחלטה למגן את בתי הספר בשיטת המרחבים המוגנים התבססה על התשתית העובדתית שהציגה בפנינו המדינה, ובמיוחד על תוצאות ניסוי שנערך בבתי הספר ב"עוטף עזה" בחודש מרץ 2007, שהצביע על כך שבכ-43% מהכיתות שאינן ממוגנות במיגון מלא לא הצליחו כל התלמידים להגיע למרחב מוגן בתוך חמש-עשרה שניות מעת הישמע ההתרעה, שהוא פרק הזמן הרלוונטי לענייננו. כן התבססה החלטתנו על ממשות האיום הקונקרטי לחייהם של תלמידי בתי הספר ב"עוטף עזה"; על חובותיה של המדינה בהתאם לחוק לימוד חובה, תש"ט-1949, וחוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000; ועל חוסר הסבירות שבהעמדת הורים בפני הדילמה של מימוש זכות ילדיהם לחינוך אל מול ההגנה על חיי הילדים. על יסוד האמור לעיל קבענו כדלקמן:

"בנסיבות אלה, ובמיוחד נוכח עוצמת האיום, מידת ממשותו, מספר התלמידים החשופים אליו, והאפשרויות המעשיות שניתן באמצעותן להיטיב את ההתמודדות עם הסיכון, הגענו לכלל מסקנה כי האיזון שביצעו המשיבים במקרה דנן בין השיקול הביטחוני-מקצועי לשיקול התקציבי חורג משמעותית ממתחם הסבירות. היינו, ההחלטה שלא למגן את הכיתות הנזכרות במיגון מלא ולהסתפק במיגונן בשיטת "המרחבים המוגנים" הינה החלטה בלתי-סבירה במידה המצדיקה התערבות שיפוטית" (ראו פיסקה 14 לפסק הדין).

           בנוסף לאמור, ציינו בפסק דיננו כי איננו נדרשים לקבוע האם בכל מקרה הייתה מוטלת על המדינה חובה למגן את בתי הספר ב"עוטף עזה" ולממן את עבודות המיגון הנדרשות, שכן קבענו שמשעה שהמדינה נטלה על עצמה את האחריות למיגון מוטלת עליה החובה לנקוט במדיניות מיגון סבירה. כן הדגשנו כי פסק הדין מוגבל לנסיבות המקרה דנן, כפי שהן עלו מהתשתית העובדתית שהונחה בפנינו, וכי איננו קובעים כי קיימת חובה למגן במיגון מלא בתי ספר או מוסדות ציבור אחרים שניצב בפניהם איום בטחוני או כי יש פסול בהכרח בשימוש בשיטת המרחבים המוגנים.

           לפיכך, החלטנו על מתן צו מוחלט המחייב את המדינה למגן במיגון מלא את כיתות האם (שהן הכיתות הרגילות בהן מתקיימים עיקר הלימודים) ואת כיתות הספח (שהן כיתות כדוגמת מעבדות וכיתות מחשבים, שסדרי העדיפויות הפדגוגיים למיגונן נקבעו על ידי מנכ"ל משרד החינוך) בבתי הספר בשדרות וביתר יישובי "עוטף עזה". בנוסף קבענו כי על המדינה להשלים את מיגון כיתות האם עד לתחילת שנת הלימודים תשס"ח ואת מיגון כיתות הספח עד לתום חגי תשרי תשס"ח.

2.        ביום 18.6.07 הגישה המדינה את הבקשה שלפנינו, שבה מתבקש תיקון פסק הדין "בשל טעות עובדתית יסודית שנפלה בו". במסגרת בקשתה לתיקון ה"טעות" שנפלה בפסק הדין עותרת המדינה לשינוי תוצאת פסק הדין באופן שיביא לביטול הצו המוחלט; לחלופין מבקשת המדינה כי נורה על קיום דיון נוסף בפסק הדין מכוח הסמכות הנתונה לנו על-פי סעיף 30(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט); ולחלופי חילופין מבקשת המדינה לתקן את הנמקת פסק הדין, כך שהיא תוכל להגיש עתירה לדיון נוסף בפסק הדין המתוקן. בד בבד עם הגשת הבקשה דנן הגישה המדינה "לשם הזהירות" גם עתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין, בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, אליה, כמובן, לא נידרש.

3.        לטענת המדינה מוקנית לבית המשפט העליון סמכות טבועה (שלא מכוח הסמכות לתיקון טעות סופר בפסק דין בהתאם לסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט) לתקן פסקי דין שלו, שנפל בהם פגם מהותי ואשר אין דרך דיונית אחרת לתקנם. במקרה דנן איננו נדרשים לקבוע מסמרות בשאלת קיומה והיקפה של סמכות זו, ומוכנים אנו להניח לטובתה של המדינה כי סמכות מעין זו אמנם נתונה לבית משפט זה (ראו בג"ץ 6496/99 עמותת א.ל.ע.ד. אל עיר דוד נ' בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, פ"ד נה(1) 193). "הטעות המהותית" בפסק הדין, שלה טוענת המדינה בבקשה דנן, נפלה, על-פי הנטען, בפיסקה 12 לפסק הדין, שבה נדונו תוצאות הניסוי רחב ההיקף שנערך בבתי הספר בשדרות וביתר יישובי "עוטף עזה". כך נקבע בפסקה זו:

"תוצאות הניסוי רחב-ההיקף שבוצע בחודש מרץ 2007 ביחס לכיתות שמיגונן נסמך על שיטת 'המרחבים המוגנים', כמפורט בפיסקה 7 לעיל, תומכות להשקפתנו בטענת העותרים כי שיטת מיגון זו אינה נותנת מענה בטחוני סביר ומספק לסיכונים הניצבים בפני תלמידי אותן כיתות. כזכור, מתוצאות הניסוי עולה כי כ-43% מהכיתות שנטלו חלק בניסוי לא הצליחו לעבור למרחבים המוגנים בפרק הזמן של עד חמש-עשרה שניות, שהוא לשיטת המשיבים פרק הזמן הרלוונטי לענייננו. המשיבים בהודעתם מיום 15.4.07 העלו הסברים מהסברים שונים באשר לתוצאות הניסוי ותלו אותן, בין היתר, באי-שיתוף פעולה מצד התלמידים שהשתתפו בניסוי ובמחסור בפתחים רחבים דיים בכיתות השונות. בהסברים אלה, שהינם למעשה בגדר השערות, אין כדי לשכנע כי שיטת 'המרחבים המוגנים' נותנת מענה ביטחוני הולם לאיום הניצב בפני התלמידים. ראשית, אף לשיטתם של המשיבים אילו התלמידים בכיתות ז'-י"ב היו משתפים פעולה באופן מלא עם הניסוי היה עומד שיעור הכיתות (בקרב כיתות אלה), שהיו מצליחות לעבור למרחבים המוגנים בפרק הזמן של עד חמש-עשרה שניות, על כ-70%-75%, בדומה לשיעור המקביל בקרב כיתות א'-ו'. שנית, לא שוכנענו כי די בהרחבת והוספת הפתחים, אותן מתכוונים המשיבים לבצע, כדי לצמצם משמעותית את שיעור הכיתות שלא יצליחו לעבור למרחבים המוגנים בפרק הזמן הנקוב. המשיבים לא הביאו ראיה כלשהי התומכת בהשערה זו, ומנגד תוצאות הניסוי שנערך מעלות כי שיעור המעבר של תלמידי כיתות א'-ו', שעל פני הדברים נראה כי בעיית רוחב הפתחים אמורה להיות משמעותית פחות לגביהם בהשוואה לתלמידים המבוגרים יותר, עומד על כ-70%-75% בלבד.

       בנוסף יש לזכור, ולעניין זה חשיבות רבה, כי לפחות במקצת מן המקרים אין כלל התרעה מוקדמת מפני שיגור רקטות ה'קסאם'. במקרים אלה אין ספק כי הסיכון הניצב בפני תלמידי הכיתות שאינן ממוגנות במיגון מלא הינו משמעותי יותר מזה הניצב בפני תלמידי הכיתות שממוגנות במיגון זה; וזאת, אף שגם ביחס לאחרונים מדובר, כפי שעולה מטענות המשיבים, בסיכון בלתי-מבוטל".

           המדינה טוענת כי ה"טעות" שנפלה בפיסקה 12 הנ"ל היא בפרשנות שניתנה על ידינו לנתונים העובדתיים שהוצגו בפנינו. לטענת המדינה תוצאות הניסוי, המפורטות לעיל, מוכיחות את תקפות "הנחת היסוד" העובדתית של המדינה, העומדת בבסיס שיטת המרחבים המוגנים, שלפיה ככלל כל התלמידים הלומדים בכיתות שאינן מהוות בעצמן מרחבים מוגנים יהיו מסוגלים בזמן אמת להתפנות מכיתותיהם אל המרחבים המוגנים תוך חמש-עשרה שניות; ובלשונה של המדינה: "ברור שמה שאפשרי ב-86 כיתות [מספר הכיתות שהצליחו להגיע למרחב מוגן תוך חמש-עשרה שניות - ד' ב'], אפשרי, ככלל, בדרך כזו או אחרת, גם בכיתות האחרות". היינו, לטענת המדינה עצם העובדה שב-86 כיתות הניסוי הצליח במלואו מוכיחה את טענתה העובדתית שהיעד של הגעה למרחב המוגן בתוך חמש-עשרה שניות ניתן ככלל להשגה גם בכיתות האחרות. כל שנותר, אפוא, כך ממשיכה המדינה וטוענת, הוא לאתר את הסיבות הספציפיות לגבי כל כיתה שבגללן 66 הכיתות האחרות לא עמדו ביעד של מאה אחוזי הצלחה ולטפל בהן; כאשר סיבות אפשריות אלה נחלקות לסיבות הנדסיות-פיזיקליות הקשורות לפתחי היציאה מהכיתות ופתחי הכניסה למרחבים המוגנים וכן למרחק בין הכיתות שאינן ממוגנות במיגון מלא למרחבים המוגנים, ולסיבות התנהגותיות הנוגעות לחוסר שיתוף פעולה של התלמידים עם הניסוי ולהעדר בקיאות מספיקה של סגל המורים בנהלי ביצוע המעבר למרחבים המוגנים. המדינה טוענת עוד, כי היה עלינו לבחון את עמדתה על-פי היעד שאליו בכוונתה להגיע ולא על-פי "המצב הזמני" ששרר בעת עריכת הניסוי. כן טוענת המדינה, כי בשל "הטעות העובדתית" שנפלה בפסק הדין השיקולים המתחרים ביניהם נעשה האיזון בפסק הדין אינם השיקולים שביניהם איזנה המדינה. זאת, משום שגם מיגון בשיטת המרחבים המוגנים ייתן בסופו של דבר מענה בטחוני הולם ומספק, ועל כן השיפור הביטחוני המסוים שיושג על ידי המיגון המלא אינו מצדיק, לטענת המדינה, את מחירו הכלכלי "העצום".

4.        דין בקשתה של המדינה לתיקון פסק הדין להידחות. טענותיה של המדינה, המפורטות לעיל, הינן טענות ערעוריות מובהקות, הנוגעות למסקנות אותן הסיק בית המשפט מהראיות שהוצגו בפניו, ואינן טענות שניתן להכניסן תחת המסגרת של תיקון טעות בפסק דין; וזאת, אף בהנחה שלבית משפט זה ישנה סמכות טבועה לתקן טעויות שנפלו בפסקי דינו, שאינן בגדר טעויות סופר לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. משלא קבע המחוקק בחוק יסוד: השפיטה ערכאת ערעור על פסקי דינו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (ונדגיש לעניין זה כי הליך הדיון הנוסף איננו הליך ערעור), הרי אין מקום ליצירת הליך ערעור שכזה בדרך שיפוטית, כפי שמבקשת, למעשה, המדינה בבקשה דנן. יכולנו להסתפק בדברים אלה ולסיים את מלאכתנו בנקודה זו; אולם מעבר לדרוש מן הראוי לציין כי לאחר שעיינו בטענות המדינה באשר לפסק דיננו איננו מוצאים בהן כל ממש. כזכור, לשיטת המדינה עצם העובדה ש-86 כיתות הצליחו בניסוי והגיעו למרחב המוגן תוך חמש-עשרה שניות מלמדת כי "ככלל" גם יתר 66 הכיתות שלא הגיעו למרחב המוגן יכולות היו לעשות כן. היינו, לשיטתה כל הצלחה חלקית של הניסוי יכולה ללמד כי באותה מידה מה שהצליח לגבי חלק מהתלמידים יכול להצליח גם לגבי כלל התלמידים; וזוהי, על-פי הנטען, הראיה שהמדינה הביאה. טענה זו אינה לוגית. על-פי הגיונה של טענה זו, די היה בכך שכיתה אחת הייתה מצליחה להגיע למרחב מוגן תוך חמש-עשרה שניות כדי להגיע למסקנה ש"ככלל" כל הכיתות יכולות לעשות כן. נראה שההנחה (או שמא "הנחת היסוד") העומדת בבסיס טענותיה של המדינה היא של זהות בין הכיתות השונות, אולם להנחה זו אין, כמובן, כל יסוד. הכיתות נבדלות זו מזו מבחינת מספר התלמידים הלומדים בכיתה, גילאי התלמידים, אופי התלמידים, מיקום הכיתות ביחס למרחבים המוגנים ועוד; להבדלים אלה ישנה, כמובן, השפעה, על יכולתן של חלק מהכיתות שאינן ממוגנות להגיע במועד למרחב המוגן. בנסיבות אלה אין כל עיגון בחומר שבפנינו לטענת המדינה כי "ברור שמה שאפשרי ב-86 כיתות, אפשרי, ככלל, בדרך כזו או אחרת, גם בכיתות האחרות".

           המדינה ערכה, כאמור, ניסוי רחב היקף. 57% מהכיתות הצליחו בניסוי זה והגיעו למרחבים המוגנים בתוך חמש-עשרה שניות ו-43% מהכיתות לא הצליחו בניסוי. המדינה מעלה השערות מהשערות שונות באשר לגורמים לאי הצלחת אותן כיתות. ייתכן בהחלט שטיפול בגורמים אלה אמנם יביא להעלאה מסוימת של אחוזי ההצלחה בהגעה למרחבים המוגנים, אולם המדינה לא הביאה כל ביסוס לכך, ואף לא הביאה תמיכה כלשהי ל"הנחת היסוד" שלה, שלפיה כל התלמידים יצליחו להגיע למרחבים המוגנים בתוך חמש-עשרה שניות; זאת, כמובן, מעבר לעצם האמירה כי זוהי "הנחת היסוד" שלה. דא עקא, שבית המשפט בבואו לפסוק במקרה מסוים אינו מתבסס על "הנחות יסוד" כאלה או אחרות המוצגות על ידי אחד הצדדים או על יעדים שאותו צד שואף להגיע אליהם, אלא על העובדות הקונקרטיות המובאות בפניו. במקרה דנן התשתית העובדתית שהונחה בפנינו הצביעה על כך שלמרות מאמציה של המדינה 43% מהכיתות לא הצליחו להגיע במועד למרחבים המוגנים. המסקנה המתבקשת מכך, בהתחשב במכלול השיקולים שפורטו בפסק הדין ויתר הנתונים שהוצגו לפנינו, הינה ששיטת המרחבים המוגנים אינה נותנת מענה ביטחוני הולם לתלמידי בתי הספר בשדרות וביתר יישובי "עוטף עזה". אשר ללוח הזמנים שלטענת המדינה לא ניתן לעמוד בו, הרי שעניין זה מעורר שאלה נפרדת. אם אכן לוח הזמנים שנקבע בפסק הדין מעורר קשיים בלתי פתירים, זהו עניין לדחיית ביצוע ולא לתיקון פסק הדין, ועניין זה  ניתן לבירור נפרד.

5.        אשר על כן, הבקשה נדחית. בשולי הדברים נציין, כי לא מצאנו לנכון להיענות אף לבקשת העותרים, שהוגשה כבקשה לתיקון טעות בפסק הדין לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, לפסוק לטובתם שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט.

                                                                                      ה נ ש י א ה

השופטת ד' ברלינר:

           אני מסכימה לתוצאה אליה הגיעה חברתי הנשיאה, וברצוני להוסיף הערה קצרה בלבד:

את הסיבות לכך ש-43% מהכיתות לא הצליחו להתפנות ב-15 שניות המוקצבות, מיינה המבקשת תחת שני ראשים: סיבות הנדסיות פיזיקליות וסיבות התנהגותיות הנעוצות בתלמידים עצמם (סעיף 35 לבקשה).

           באשר לאלה האחרונות טענה המדינה כי מדובר ב"חוסר שיתוף הפעולה והזלזול המופגן של רבים מתלמידי הכיתות הגבוהות." (סעיף 38). אני מוכנה לצאת מנקודת הנחה כי יש ממש בטיעון זה, ואכן מדובר בחוסר שיתוף פעולה וזלזול מופגן דווקא של הילדים הגדולים יותר. אין גם כל קושי להבין זאת, אותם ילדים חשופים שנים רבות לאיום מתמיד, טיבו של הטבע האנושי שגם תחושת סכנה מתקהה במשך השנים וקריאות "זאב זאב" (לענייננו: "צבע אדום") שוב אינן פועלות את פעולתן. יתכן שגם גיל ההתבגרות תורם את תרומתו בנושא זה.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ