פרשנות צוואה - פסקדין

1.            התביעה שלפניי מתייחסת לפרשנות צוואתו של המנוח ד. ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר הלך לעולמו ביום 28.6.08. לטענת התובעת, בצוואתו האמורה, מיום 6.12.03 (ואשר קוימה בצו מיום 24.9.08), השאיר לה המנוח זכות מגורים לכל ימי חייה בדירתו שברחוב ו. בירושלים, ועל כן היא תובעת מבניו של המנוח, שהם יורשי הנכס האמור על פי הצוואה, לפנות את הדירה, על מנת שהיא תוכל להיכנס אליה ולממש את זכויותיה האמורות.

2.             התובעת והמנוח הכירו זה את זה בשנת 2003 (לטענת התובעת, במרץ 2003, ולטענת הנתבעים מאוחר יותר באותה שנה), ולאחר היכרות יחסית קצרה עזבה התובעת את דירת המגורים השכורה בה התגוררה עד אז ב..., ועברה להתגורר יחד עם המנוח בדירתו ברחוב מ..... בירושלים. מאוחר יותר עברו הזוג להתגורר בדירה שברחוב ו...., היא הדירה נשוא התביעה שלפניי. יש לציין כי המנוח סבל מנכויות קשות עקב היותו גידם יד ורגל, וכמו כן סבל ממחלות שונות; ולדברי התובעת, מיד עם כניסתה לדירת מגוריו של המנוח החלה לטפל בכל צרכיו הפיזיים, כולל גם הרמת המנוח והשכבתו, ולדבריה, הנטל שנפל עליה היה פיזית קשה מאוד. לדבריה, היא התחננה מהמנוח שיקל עליה בנטל הקשה ויביא לדירה עזרה חיצונית. לטענתה, המנוח סירב להוציא כל הוצאה כספית על עזרה נוספת, והתובעת המשיכה לסבול את הנטל האמור לבדה.

3.            כאמור, המנוח השאיר צוואה מיום 6.12.03. בסעיף 4(א) לצוואה קבע המנוח את הדברים הבאים:

"זוגתי לחיים הגב' ג........ תהיה רשאית לגור בדירה בירושלים במשך כל ימי חייה בלי לשלם כל שכ"ד, למעט הוצאות שוטפות (ארנונה, ועד בית, חשמל, מים, טלפון וכו'). זכות זאת מוקנית לה בלבד" (ההדגשה במקור).

4.            לדברי התובעת, משמעות המתנה הזו ברורה וחד-משמעית, והיא נובעת מרצונו של המנוח להצהיר על היחסים והקשר החזקים שנוצרו בין השניים, ולהביע באמצעות מתנה זו שבצוואתו את הערכתו ותודתו לתובעת עבור העזרה הרבה שהשיטה לו בכל הקשור לניהול השוטף של משק הבית והטיפול המסור שלה במנוח עצמו. עם זאת, ככל שחלף הזמן חשה התובעת "כי חייה הופכים להיות חיי שפחה, כי היא מנוצלת על ידי המנוח בצורה מחפירה", ועל כן הודיעה התובעת למנוח כי היא איננה יכולה להמשיך ככה, ואם לא ישיג עזרה היא תיאלץ לעזוב אותו. לדבריה, המנוח סירב, ולא האמין כי היא תגשים את איומה.

5.            בהקשר זה מציינת התובעת כי בספטמבר 2005 עבר המנוח ניתוח לב פתוח, ומשך זמן קצר (חמישה חודשים) אושפז ארבע פעמים; ולאחר האשפוז האחרון הרגישה שהיא ממש קורסת. באוגוסט 2006, ולדבריה, מתוך מחשבה שבכך תאלץ את המנוח לקבל עזרה, עזבה התובעת את הדירה ושכרה דירה קרובה כדי להמשיך ולשהות בקרבתו של המנוח. התובעת אף מציינת שחלק גדול של חפציה נשארו בדירת המנוח, שבני הזוג המשיכו בקשר טלפוני ביניהם, שהיא המשיכה לבשל ולהביא בישולים לדירתו, והיא אף אספה אותו מבית הכנסת בשבתות; שהמנוח הזמין אותה לארוחה משפחתית, המשיך לפגוש אותה בביתו לשיחות על כוס קפה, וביקש ממנה שוב ושוב שהיא תחזור אליו, בעוד שהיא עמדה על דרישתה שיביא עזרה חיצונית. בשלב מסוים, טוענת התובעת כי המנוח אף סיפר לה שאכן שכר שירותי עובדת זרה, ועל כן שוב ביקש שהיא תחזור אליו; וסוכם שבתום תקופת השכירות הנוכחית של דירתה, בספטמבר 2007, תחזור לביתו. ברם, התברר לה כי בינתיים הסתדר עם בניו, נמצא אצלם רוב הזמן, ועל כן הפסיק לבקש ממנה שתחזור אליו.

6.            באפריל 2008 סיפר לה המנוח כי קנה וילה לבנו ד.ד., הנתבע 2, וכי עבר לגור שם עם בנו ומשפחתו. לטענת התובעת, סיפר לה המנוח כי הוא ציפה ליחס משפחתי חם, אך התאכזב; כמו כן סיפר, כי שכר שירותי עובדת זרה, אבל אינו מקבל טיפול ובישולים כפי שרוצה. לדבריה, המשיכו השניים להיפגש, היא ביקרה אצלו בבית חולים וחפציה עדיין נשארו אצלו בדירה.

7.            התובעת מספרת כי במאי 2008 ביקש ממנה המנוח שהיא תוציא את חפציה מהדירה, וכך היא עשתה; והוא הבטיח לה שישנה את דרכו כלפיה. זמן קצר לאחר מכן, ב- 28.6.08, הלך המנוח לעולמו.

8.            ב- 24.9.08 ניתן צו לקיום צוואתו של המנוח, ועל פיה נרשמה הבעלות בדירה ברחוב ו... על שמותיהם של שלושת בניו של המנוח, ברם נרשמה גם הערה בה צוין כי זכויות הבנים כפופים ל- "צוואה מותנית", וזאת עקב הוראת הצוואה לטובתה של התובעת, בה העניק לה המנוח זכות מגורים כאמור לעיל.

9.            לטענת התובעת, סעיף 4(א) הנ"ל בצוואתו של המנוח מעניק לה זכות מגורים משך כל ימי חייה, ועל כן דרשה מן הנתבעים שיפנו את הדירה; ברם הנתבעים הודיעו לה כי הדירה הושכרה בינתיים, וכי הם דוחים את דרישתה גם עקרונית. מכאן תביעתה של התובעת, ודרישתה כי תינתן הוראה המחייבת את הנתבעים לפנות את הדירה.

10.        הנתבעים חולקים על גרסתה העובדתית של התובעת. לגרסתם, מאז שעזבה את דירת אביהם, הקשר שלה עמו היה רופף הרבה יותר מן המשתמע מדבריה. לטענתם, לא השאירה את חפציה בדירה, אלא מספר ספרים בלבד, ולא עמדה בקשר עמו כלל מאז שעבר להתגורר אצל הבן ד.ד.. לטענתם, לעזיבתה את דירת המנוח משמעות מכרעת: הוראת הצוואה איננה מעניקה זכות מגורים לתובעת בכל מקרה ובכל תנאי, והמנוח דאג להתנות את מתנתו לתובעת בכך שתזכה לזכות מגורים רק אם תישאר "זוגתו לחיים" עד ליום מותו, שאז, ורק אז, תזכה לאותה זכות מגורים אשר העניק לה המנוח בצוואתו. במקרה דנן, מדגישים הנתבעים שהתובעת עזבה את המנוח כבר באוגוסט 2006, כמעט שנתיים לפני מותו; ועל אף שיחות אלו או אחרות שבהן, לפי דברי התובעת, ביקש המנוח להחזיר אותה לדירתו, העובדה היא שמאז אוגוסט 2006 ועד שהלך המנוח לעולמו ביוני 2008, היא לא חזרה להתגורר יחד עם המנוח, כך שכבר אי אפשר היה לכנותה כ"זוגתו לחיים" של המנוח בעת פטירתו.

11.        מוסיפים הנתבעים ומציינים כי התובעת הסתירה מעיניו של בית המשפט שתי עובדות מאוד מרכזיות: ראשית, שבמקביל לעריכת הצוואה ב- 6.12.03 ערכו הצדדים הסכם ממון באותו יום, ובהסכם האמור כלולים סעיפים הקשורים ישירות לנושא שהונח לפתחו של בית המשפט. בנוסף למסגרת כללית של הפרדה רכושית, קבעו הצדדים שלוש הוראות הרלוונטיות לענייננו: סעיף 10, בו נקבע כי אחרי פטירתו של המנוח יחולו אך ורק הוראות הצוואה שישאיר אחריו; סעיף 11, לפיה תקבל האישה זכות מגורים בדירה בירושלים לכל ימי חייה לאחר שהאיש ילך לעולמו; וסעיף 12, בו נקבע מנגנון פורמאלי להודעה על פירוד, והוראה מפורשת שעם הפירוד תפסיד האישה את זכות המגורים בדירה, וכי היא תחויב לפנות את הדירה תוך 30 יום מהגשת ההודעה. שנית, מציינים הנתבעים כי כשלושה חודשים לאחר שעזבה את הדירה באוגוסט 2006, מסרה האישה למנוח הודעה בכתב בהתאם להוראות סעיף 12 להסכם האמור, בה הודיעה בכתב כי היא עוזבת את הדירה; ובכך לכאורה הפעילה את מנגנון הפירוד שבסעיף 12 להסכם הממון, בו קבעו הצדדים מפורשות שבתום 30 ימים לאחר הפירוד תחויב התובעת לפנות את הדירה. בכך, לטענת הנתבעים, ראיה מכרעת לכוונת הצדדים כי זכות המגורים שקבע המנוח גם בהסכם וגם בצוואה, לא תישמר לתובעת אם ייפרדו השניים בחייו של המנוח.

12.        הנתבעים מוסיפים וטוענים כי קיימות עילות נוספות המצדיקות אף הן את ביטולה של המתנה שבסעיף 4(א) לצוואה: ראשית, כי בסמוך לאחר שנכנסה התובעת להתגורר יחד עם אביהם המנוח, ובהתחשב בנכותו החמורה, נוצרה תלות מוחלטת של המנוח בתובעת, כך שנוצרה חזקה של השפעה בלתי הוגנת אשר בכוחה לאיין את מתן זכות המגורים, אשר בכל קנה מידה של סבירות נראית אובייקטיבית כ"מופרזת", בהתחשב בעובדה כי חלפו רק חודשים מספר מאז שהכירו השניים, והמנוח כבר כותב צוואה שבה מעניק לתובעת זכות מגורים לכל ימי חייה. לטענת הנתבעים, אין להסביר מתנה כה נדיבה לאחר תקופה כה קצרה של היכרות, אלא אם כן ניצלה התובעת את תלותו של המנוח בה, והפעילה על המנוח השפעה בלתי הוגנת, החורגת מהנורמות של תום לב.

         שנית, טוענים הנתבעים כי התובעת לקחה חלק פעיל בעריכת הצוואה, ועל כן, לפי הוראות סעיף 35 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), המתנה בצוואה לטובתה בטלה.

13.        אציין כבר עתה כי שתי הטענות הנ"ל, של השפעה בלתי הוגנת ולקיחת חלק בעריכת הצוואה, אינן מקובלות עלי ואני דוחה אותן בזה. עובדות המקרה מצביעות על כך שלא נוצרה תלות מוחלטת בתובעת, ועל אף נכותו של המנוח, שמר על יכולתו לתפקד באופן עצמאי, ואין עדויות הסותרות זאת; ו"נדיבותו" של המנוח כשלעצמה איננה מוכיחה כי התובעת ניצלה את מעמדה בצורה בלתי הוגנת או בהיעדר תום לב.

         הנטל לפסילת המתנה מכוח העילה של השפעה בלתי הוגנת מוטל כל כולו על כתפיהם של הנתבעים, ואין בחומר הראיות שהוגש בפניי ולו ראיה לכאורה התומכת במסקנה המבוקשת כאילו שנוצרה תלות מוחלטת בין המנוח לבין התובעת.

         כמו כן, בכל הקשור לנסיבות עריכת הצוואה, התווכחו הצדדים ואף ניסו להוכיח באמצעות העדים שהופיעו בפני בית המשפט, כי התובעת הייתה נוכחת בעת שעו"ד סגל, אשר הכין את הצוואה, ערך את טקס החתימה בדירתו של המנוח. לדברי התובעת, לאחר שחתמה על הסכם הממון, יצאה את הדירה ולא הייתה נוכחת בעת שחתם המנוח עליה; בעוד שלטענת הנתבעים היא אכן הייתה נוכחת. לא אכנס לפרטי הויכוח הזה, מאחר שגם אם הייתה התובעת נוכחת בדירה בעת חתימת המנוח על צוואתו, הרי עצם נוכחותה איננה עולה לכדי "לקיחת חלק" בעריכת הצוואה, ועל מנת לפסול מתנה שבצוואה מכוח סעיף 35 לחוק, יש להוכיח כי הנהנה עשה מעשים של ממש בקשר לעריכת הצוואה, כדוגמת העברת הוראות של תוכן הצוואה לעו"ד, או מעשים מהותיים אחרים; בעוד שנוכחות כשלעצמה איננה נחשבת למעשה הפוסל את המתנה. אי לכך, אף טענה זו נדחית בזה.

דיון והכרעה:

14.        השאלה המהותית שנשארה להכרעה היא זו: מאחר שהמנוח קבע בצוואתו כי תינתן זכות מגורים לתובעת לכל ימי חייה, תוך שהגדירה כ"זוגתי לחיים", נשאלת השאלה האם, כטענת התובעת, התכוון במילים אלה רק לזהותה לפי מעמדה בעת עריכת הצוואה, הא ותו לא, כך שאף אם בעת מותו, כשנכנסה הצוואה לתוקף, כבר לא הייתה בגדר של בת-זוג לחיים, גם אז תזכה למתנה שבצוואה, מאחר שהמנוח זיהה אותה לא רק לפי התואר של בת-זוג לחיים אלא גם בשמה המלא, ואף ציין מספר תעודת הזהות שלה; או שמא, כטענת הנתבעים, התכוון המנוח בשימוש בכינוי "זוגתי לחיים", להתנות את הענקת זכות המגורים לתובעת בכך שתישאר זוגתו לחיים עד שהצוואה תיכנס לתוקף ביום מותו.