אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פרשנות הסכם פשרה ודחיית טענות לטעות ו'אונס' בעשייתו נוכח מהות ה'פשרה'

פרשנות הסכם פשרה ודחיית טענות לטעות ו'אונס' בעשייתו נוכח מהות ה'פשרה'

תאריך פרסום : 25/08/2020 | גרסת הדפסה
ב"ה
בית דין רבני גדול
1059984-4
10/06/2020
בפני הדיינים:
1. הרב הראשי לישראל הרב דוד ברוך לאו - נשיא
2. הרב אליעזר איגרא
3. הרב מיכאל עמוס


- נגד -
המבקשת:
פלונית
עו"ד רפאל פרס טו"ר יהודה אבלס וטו"ר משה ליבוביץ
המשיב:
פלוני
עו"ד משה מילר
החלטה

 

רקע ועובדות

ההליך שבפנינו החל בתאריך י"ז באלול תשע"ח (28.8.2018) בזימון הצדדים לשימוע לפני אישור צווי הגבלה שהוטלו על האישה לאחר שסירבה להתגרש עד שייענו תביעותיה בהליך הרכושי. לאחר כחודשיים בתאריך י"ג בכסלו תשע"ט (21.11.2018) הגישה האישה ערעור על חיוב הגירושין לפני בירור ההליך הרכושי ובית הדין הקדים ודן בערעור לגופו. כבר בסיום הדיון הראשון ניסה בית הדין להביא את הצדדים להסכמה ליישב את המחלוקות ביניהם ולהתגרש, ובסיום הדיון השני נערך ונחתם הסכם גירושין והזוג התגרש.

בני הזוג חתמו על הסכם הגירושין ביום הגירושין ולפני הגירושין בכ"ו באדר ב' תשע"ט (2.4.2019) וזה נוסחו:

  1. הצדדים יתגרשו זה מזו בגט פיטורין בבית דיננו היום.
  2. האישה מקבלת את כתובתה ופיצויים ואת חלק הבעל בבניית הדירה ואת חלקה באיזון המשאבים ובחלוקת הרכוש בין הצדדים.
  3. לאור האמור בתמורה לכל הנ"ל מוסכם על הצדדים כי הדירות ברחוב [א'] וברחוב [ב'] ב[...] יועברו לידי האישה ויירשמו על שמה בלבד. הבעל מתחייב לשתף פעולה ולחתום על כל מסמך דרוש כדי לסייע לאישה בהעברת הדירות על שמה.
  4. האישה תשלם לידי בעלה בתוך מאה יום סך של 1,200,000 ש"ח. אם האישה לא תשלם את הסכום הנ"ל בתוך פרק הזמן האמור לעיל, תימכר הדירה ברחוב [ב']. לאחר תשלום הסך הנ"ל יעברו הדירות על שם האישה.
  5. עם סיום הסכסוך בין הצדדים האישה תוותר ותסגור את תיקי ההוצאה לפועל כנגד הילדים.
  6. עם מתן הגט הצדדים מתחייבים לסגור את כל התיקים ביניהם בין בבית המשפט ובין בבית הדין הרבני ובכללם סגירת כל תיקי הערעור בבית המשפט מחוזי על ידי שני הצדדים.
  7. למרות האמור בפסיקת בית המשפט, הצדדים מסכימים כי כל צד יישאר עם זכויותיו וחובותיו שצבר בשנות הנישואין.
  8. האישה מתחייבת לרשום בתוך ארבעה־עשר יום לאחר שהדירה תעבור על שמה הערת אזהרה שאחרי 'מאה ועשרים' תעבור הדירה ברחוב [א'] על שם ארבעת הילדים בחלקים שווים.

בית הדין עבר עם הצדדים ובאי כוחם על ההסכם ווידא כי הצדדים מבינים היטב את ההסכם. הצדדים חתמו על ההסכם וקיבלו את התחייבויותיהם שבו ב'קניין אגב סודר'. בית הדין אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין.

מייד לאחר חתימת ההסכם והגירושין, בי"א בניסן תשע"ט (16.4.2019) ביקשה האישה לבטל את ההסכם בטענה שהופעל עליה לחץ שלא אִפשר לה לעיין היטב בהסכם ובתנאיו והערכות השווי של הנכסים לא היו מקצועיות. בקשתה נדחתה בקביעה כי בית הדין שהיה שותף לעריכת ההסכם התרשם שהאישה, שלוותה בבאי כוחה, ידעה והבינה את כל הכתוב בהסכם. בהמשך סירבה האישה להעביר את הסכום שנקבע שעליה להעביר לאיש ושוב טענה האישה כי על ההסכם להתבטל כי ההסכם מנוגד לחוק, מנוגד להכרעות ערכאה קודמת, ההסכם נכפה עליה וכן כי הוטעתה בשווי הנכסים. טענותיה נדחו בבית הדין בהרכבו הקודם שכלל את הרב אהרן כץ שליט"א שעמל רבות על גיבוש ההסכם. בהחלטה מיום ט' באלול תשע"ט (9.9.2019) דחה בית הדין את בקשתה לביטול ההסכם מעילות אלו:

בית הדין הגדול דן בצווי להתגרש ללא קשר לרכוש ובסירוב האישה מתוך התעקשות שלא להתגרש עד לסיום ההליכים על הרכוש. בית הדין עודד את הצדדים להתגרש בהסכמה מתוך הגעה להסכמות בעניין הרכוש, ולאחר שנכתב הסכם הוא אושר על ידי בית הדין כדי שאפשר יהיה לבצע את הגירושין.

הסכמתם של הצדדים להתפשר על הרכוש אינה נחשבת לפגיעה בערכאה הדנה בהם גם אם הדברים הובאו לאישור לפני ערכאה אחרת, ובלבד שלאחר מכן תימשך התביעה האחרת או ידווח לערכאה הדנה על ההסכמה ותבוטל ההתדיינות בפניה.

לטענת הלחץ והכפייה על האישה

במקרה שלפנינו הצדדים היו מיוצגים על ידי באי כוחם שהיטיבו להביע את כל טענותיהם. ההצעות לפשרה עלו כבר בדיון הראשון בבית הדין ולא נתקבלו מיידית אלא היה לצדדים זמן לשיקול דעת עד למועד הדיון הבא. אגב יצוין כי לכל אורך הדרך משהוצעה הצעה וכמעט הגיעו להסכמה שוב הועלה המחיר מצד האישה, ורק לאחר משא־ומתן ארוך בין הצדדים – גם בדיון הנוסף – הם הגיעו להסכמה ביניהם.

הטענה כי האישה הייתה בלחץ בגלל צווי ההגבלה המרחפים מעליה ולכן ההסכם כאילו נכפה עליה – גם היא אין לה שחר. בית הדין האזורי הדגיש כי דווקא מפני שאין ההליך הרכושי נמצא בפניו על האישה להתגרש ולא להתנות את גירושיה במיצוי הזכויות הרכושיות, שהרי היא תקבל את המגיע לה בשלמות בבית המשפט.

צווי ההגבלה הוטלו משום שהאישה לא הסכימה לציווי להתגרש וכל המניעים לסירוב היו רכושיים בלבד. משום כך, בדיון בבית הדין הגדול לאחר שהתברר כי המניע לסירוב הוא עדיין ההליך הרכושי, שכנע בית הדין את צד האיש להגיע להסכמות בעניין הרכוש ולא להתעקש על ההליך בבית המשפט. בכל הגעה להסכם קיים על שני הצדדים הלחץ שאם לא יגיעו להסכמה הם ייאלצו להמשיך בדיונים שתוצאותיהם מי יישורן. כל שכן כאשר ישנן כבר פסיקות חלקיות כנגד צד אחד והוא מסכים להתפשר שאין בכך משום כפייה, ועל זה נאמר בלשון חכמים "עביד איניש דזבין דיניה".

החלטה

א.       לאור האמור תביעת האישה לחוסר סמכות ולביטול פסק הדין מחמת לחץ וכפייה נדחית על הסף.

ב.       חיוב הוצאות בגין הליך סרק זה ייתן בית הדין החלטתו בסיום ההליך.

עד כאן לשון ההחלטה מיום ט' באלול תשע"ט (9.9.2019).

בינתיים טענה האישה עוד, בי' בסיוון תשע"ט (13.6.2019), שלפי ההסכם על האיש לשלם לאלתר חובות רבים ולכן היא מעכבת את קיום חלקה בהסכם בתשלום לאיש. כן טענה כי יש להפחית מהתשלום שלה לאיש סך 500,000 ש"ח לכל הפחות כיוון שהיו הערכות מופרזות לגבי שווי הנכסים, וכן חזרה וטענה לביטול סעיף 8 בהסכם הנוגד את חוק הצוואות.

תגובת האיש הייתה כי אלו בקשות סרק הבאות לעכב את ביצוע ההסכם ולפיכך יש להטיל על האישה בגינן הוצאות משפט. לטעמו טענותיה הן טענות סרק משום שכל טענותיה הנוכחיות על החובות מהעבר כבר עלו בבית המשפט, בערעורים ובבדיקת האקטואר. מטרת ההסכם הייתה לסגור את כל התביעות ההדדיות ביניהם והפסקת ההתדיינות גם בבתי הדין וגם בבתי המשפט. זאת בתמורה להסכמת האיש לוותר על חלקו בדירה ברחוב [ב'] בשיעור של מיליון וחצי עד שני מיליון ש"ח ומנגד לוויתור האישה על זכויותיה בפנסיית האיש ועל שאר תביעותיה. על טענותיה לגבי סעיף 8 הגיב שאין בו משום צוואה אלא רישום הערת אזהרה לטובת הילדים שלא יימכר עד שיירשו אותו ילדי בני הזוג.

שוב הוחלפו בקשות ותגובות, נשמעו טענות חדשות של האישה ודחיות מצד שני, שני הצדדים נשמעו בדיון בעל פה ובכתב ופורטו טענותיהם ההדדיות על החובות ועל פרשנות ההסכם. לאחר מכן, עקב שינוי בהרכב בית הדין, התקיים לבקשתם דיון ארוך נוסף לשמיעת טענות הצדדים, הוגשו סיכומים מפורטים לפניו ולאחריו משני הצדדים וכן, לפנים משורת הדין, תגובותיהם זה על זה וכן תגובה שלא ניתן לה רשות ובקשה למחיקתה.

פירטנו את כל הרקע לפסק הדין הנוכחי להראות כי ניתנה לצדדים האפשרות להעלות כל טענה אפשרית ומוצו כל זכויות הטיעון מעל ומעבר לראוי בתיק זה.

טענות הצדדים

נסכם את טענותיה העכשוויות של המבקשת ואת פרשנותה להסכם שנעשה בבית דין זה.

בי"ד בשבט תש"ף (9.2.2020) טען בא כוח המבקשת בסיכומיו:

  1. בהתאם לקבוע בהסכם הגירושין, רק לאחר ש[פלוני] יעביר לידיה את סכום הכתובה והפיצויים המגיעים, שני מיליון ש"ח, ויפרע ויסלק את כל חובותיו ויפעל להעביר לבעלותה של האישה את שתי הדירות [...] ולרשום אותן ללא תנאי על שמה, רק אז תוותר [פלונית] על פנסיה אחת מתוך שתי הפנסיות המגיעות ל[פלוני], וכפי שנקבע שמגיע לה בפסק דין בבית המשפט לענייני משפחה.
  2. באשר לחיוב שהוטל על [פלוני] בהסכם הגירושין לסלק ולפרוע את כל החובות שצבר במהלך הנישואין הרי שחיוב זה נקבע בסעיף 7 להסכם [...] יוצא אפוא כי על [פלוני] לסלק ולאלתר את כל החובות שנצברו על שתי הדירות כדי שניתן יהיה להעביר את שתי הדירות לבעלותה של [פלונית] ללא תנאים [...]
  3. יוצא אפוא כי [פלונית] זכאית בנוסף לקבוע בהסכם הגירושין גם להשבת סך של 22,500 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל בגין אותם דמי שכירות שלקח [פלוני] וממשיך לקחת מהשוכר (בדירה ברחוב [א']).

ובסיכום לטענותיה הוסיף בא כוחה וטען עוד כי יש להחזיר ל[פלונית] סך 10,000 ש"ח הוצאות משפט בתוספת ריבית והצמדה, ולקבוע כי לא מגיע לאיש את דמי השכירות מהבית ברחוב [א'], ולחייב את [פלוני] בהוצאות הסיכומים ושכר טרחת עורך דין.

בסיכומי המשיב מכ"ט בשבט תש"ף (24.2.2020) טען הוא מנגד:

בסכסוך רכושי זה ניתנה החלטה בבית המשפט לענייני משפחה שנתנה תוקף לדוח האקטואר שעבר על ארבעה ארגזי מסמכים שנבדקו בקפידה. על החלטה זו הוגשו ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי. רק לאחר מכן הגיעו הצדדים לבית הדין הגדול שהביאם להסכם המדובר שבמסגרתו סוכם כי הצדדים מושכים את הערעורים והתביעות ההדדיות. במשיכת הערעורים הרי שהצדדים נתנו אישור לפסיקת בית המשפט לענייני משפחה מלבד מה שנקבע אחרת במפורש בהסכם.

הצדדים היו מודעים לכל החובות והזכויות שנפסקו להם וגם אלו שעדיין היו לפני ערעור. ויתור האיש על חלקו בדירה ברחוב [א'] הוא בסך הקרוב לשני מיליון ש"ח, הרי שבוויתור ענק זה כלול הרבה יותר מסך החובות שטוענת האישה עליהם וברור שכל טענותיה כלולות בו. לא ייתכן ולא סביר שהבעל גם יפסיד את חלקו בדירה ברחוב [א'] וגם יישא בחובות הדירה (בפרט שבבדיקה התברר ערך המגרש הוא 4.3 מיליון ולא 3.3 מיליון כפי שחשבו לפני ההסכם). גם לא ייתכן לחייב את המשיב בחובות הארנונה של הבית ברחוב [ב'] כאשר הוא לא גר בו מעולם, וגם לא עולה על הדעת שהאיש יצטרך להסדיר את טופס 4 לאישה שזכתה בנכס.

כל חובות צד ג' המוזכרים בסעיפים 5–8 לטענותיה הרי הם שייכים לצד ג' ואינם שייכים להליך שבין האיש לאישה.

כל חובות הבנייה בסעיפים 9–21 נידונו בבית המשפט ונפסקו שם וההסכם בא אחריהם.

לעניין סעיפים 32–35 יש להשיב כי כמו שבית הדין פסק שהאישה אינה צריכה להשיב את כספי הפנסיה שכבר קיבלה למרות שוויתרה עליהם בהסכם, וזאת מפני שההסכם מוחק תביעות מן העבר וקובע רק לעתיד, כך גם התשובה לגבי טענותיה על שכר הדירה שקיבל הבעל לפני ההסכם. וכל עוד שהאישה אינה מקיימת את חלקה בהסכם ומונעת את העברת הדירה לרשותה, הרי שהיא גורמת לכך שהאיש יגבה את שכר הדירה.

ככלל, אין לפתוח שום טענות ותביעות חדשות לאחר ההסכם וכן אין לטעון על סעיף 8 שנעשה בהסכמה ובתמורה לוויתורי הבעל בהסכם.

עוד הוא תובע הוצאות גבוהות לאור הפרת ההסכם על ידי המבקשת וגיבוב טענות סרק חוזרות ונשנות במשך חודשים רבים.

עד כאן תקציר טענות הצדדים.

דיון והכרעה

בטענות העכשוויות של האישה הרי היא מרחיבה את טענותיה מעבר לחובות העבר וגולשת לפרשנות חדשה של ההסכם שנחתם בין הצדדים. טענותיה של האישה מתחלקות לשני סוגים: מהן טענות המסתמכות על לשון ההסכם ופרשנותו לפי דעתה, ומהן טענות לטעויות ולהטעיות של האישה בשיקול הדעת בחתימה על ההסכם ולאי־הצדק שבו.

טענותיה אלו של האישה הן אולי מה שהייתה רוצה שיהיה, אך הן גם חורגות ממה שהתיר לה בית הדין לטעון, גם כוללות פרשנות שאינה מתיישבת עם לשון ההסכם כלל וגם אינן אמת כי לא כך דובר ונקבע בהסכם.

במקרה זה בית הדין היה שותף לעריכת ההסכם ולמה שנאמר לצדדים לפני ההסכם. כאמור בהחלטות קודמות, שני הצדדים היו מיוצגים היטב, ההצעה בכללות הוצעה כבר בסיום הדיון הראשון, חישובי השווי של ההצעה היו נתונים למחשבה במשך כל השבוע, ועלו ברורות גם במשא־ומתן הממושך ביום הדיון השני. לכן אין לבית הדין ספק ששני שהצדדים ידעו את כל הזכויות והחובות הקיימים על הנכסים וכן ידעו מה נפסק בבית המשפט ומה כלול בערעורים לבית המשפט ואת שווי הנכסים המוערך לאותו זמן, ואת שלא ידעו אפשר היה לברר באותו שבוע.

כמו כן ברור לבית הדין שהצדדים ובאי כוחם ידעו את כוונת הסעיפים השונים שנכתבו לאחר התמקחות ומשא־ומתן ארוכים ומפורטים. שני הצדדים לא הסכימו בקלות לוותר על טענותיהם וידעו כי בית הדין חותר להסכם שבו כל אחד מוותר על חלק מדרישותיו כדי לאפשר את הפירוד ביניהם ויציאתם לדרך חדשה.

 יודע בית הדין וידעו הצדדים שמטרת ההסכם הייתה להגיע לסיכום שיסגור את כל התביעות, החובות והזכויות, ושבהסכם יסיימו הצדדים את כל ההתדיינות האישית והממונית ביניהם מבלי לתבוע זה את זה ומבלי להזדקק זה לזה. ויתור הצדדים על המשך התהליך בבית המשפט והסכמתם למשיכת הערעורים, לא רק שאינו התערבות בפסיקת בית המשפט, ולא רק שאינו מאפשר לטעון שוב את מה שנטען בבית המשפט, אלא שהוויתור של כל צד על ההתדיינות הוא חלק מה'מחיר' שכל צד נתן וקיבל מהצד השני. שוויו של 'ויתור' – 'מחיר' זה מורכב גם מהשווי הממוני שלדעת הצד המוותר הוא נותן לחברו והצד המקבל מבין שחברו לפי דעתו חושב שנותן לו, ויש בו גם את שווי הזכות שלא להמשיך ולהתדיין.

השווי הממוני נקבע במשא־ומתן שבו כל צד מעריך את שווי זכויותיו ואפשרויותיו וכן את סיכוייו למול הצד השני, ולאחר הערכת שווים הוא מנסה לקבל את המרב מהם מול הצד שכנגד. לאחר שהגיעו הצדדים להסכמה על סכומי הפשרה הרי שכל טענותיהם הקודמות מגולמות בתוך סכומי הפשרה.

שווי הזכות שלא להתדיין – מלבד שיש בו את שווי החיסכון בזמן ובכסף רב, הרי הוא כולל גם את התועלת הנפשית שאדם מוכן לשלם עליה ממון, ולפיכך פסקו חז"ל שפשרה נחשבת כמכר משום 'דעביד איניש דזבין דיניה', כלומר שני הצדדים המתפשרים נחשבים שנתנו כסף או שווה כסף לצד שכנגד ויש כן לכל אחד נתינה וקבלת תמורה.

כך מבאר הרשב"ם את דברי הגמרא (בבא בתרא דף ל ע"ב) האומרת "עביד איניש דזבין דיניה":

אדם תם שאינו רוצה להתקוטט – אפילו על שלו עשוי הוא להוציא מעותיו ליטול את שלו בלא דין ומחלוקת. ובפירוש רבנו חננאל מפורש: אמינא למיזבן דינאי – לקנות המריבות, כלומר: אף על פי שהיא שלי איני מוציאה מידו בלא מריבות ודינין, אקנה אותם הדינין והמריבות באלו המעות אף על פי שעיקר הארץ שלי.

השווי הממוני שיש למתדיין בפשרה כולל גם את העובדה שהמתפשר קונה לו את שווי 'הספק' הקיים על זכויותיו שתלויות ועומדות בתוצאת הדין. כך מבאר מרן הבית יוסף (חושן משפט סימן רה סעיף ג) את מה שנפסק שפשרה נחשבת כמכר:

ולענין פשרה ומחילה כתב הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות מכירה (הלכה ג) דפשרה דינה כמכר ומחילה דינה כמתנה [...] ופשרה דמיא למכר לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו בדין ולכן הוא מתפייס ליטול קצת בפשרה, וכן הנתבע ירא שמא יחייבנו לשלם כל מה שתובע ממנו ולכן מתפייס לשלם מקצתו בפשרה, והיינו מכר ממש שהוא מוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם. והילכך: אם אנסו עד שנתפשר עמו, פשרתו – פשרה [...]

אגב דבריו נמצא שהגדרת הפשרה כ'מכר' שיש בו תשלום וקבלה מכל צד, מביאה גם לחידוש גדול הלכתי הנלמד מדין זה. שהרי במכירה מבואר (בבא בתרא מז ע"ב): "אמר רב הונא: תליוהו וזבין – זביניה זביני; מאי טעמא? כל דמזבין איניש, אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ואפילו הכי זביניה זביני."

 וכך מבאר הרשב"ם (שם):

מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקיבל הדמים ואומר "רוצה אני" – זביניה זביני – ולא יוכל לחזור בו וטעמא מפרש ואזיל [...] דכל דמזבין איניש – רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר – אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין, ואפילו הכי הוה זביניה זביני בעל כרחו, אפילו לא גמר ומקני, שלא נתנה תורה חילוק במקח וממכר בין דברים הצריכין לו ומכרן לדברים שאין צריכין לו, אלא כולהו קונה לוקח. והכא נמי: אף על גב דאניס מוכר, קונה לוקח, הואיל וקיבל דמים אף על גב דלא גמר ומקני.

מתבאר מדברי הגמרא שאם הפשרה נידונת כמכירה, גם אם אדם נאנס לעשות פשרה, הרי שלאחר שקנו וחתמו על הפשרה הרי היא קיימת. וכן: כמו שבמכירה לאחר חתימת החוזה היכולת של אדם לחזור בו מהמכירה בטענות של 'לא ידעתי' ו'לא חשבתי' ו'התכוונתי' מוגבלת מאוד והיא קיימת רק ל'מקח טעות' מוכח שלא היה ביכולתו לבררו מראש, או לתנאים שנכתבו בהסכם, כך גם הדין לגבי פשרה. עיין שם (בסימן רה) באורך במפרשים ובפוסקים.

מן הכלל אל הפרט

כמו ברוב המקרים כך גם במקרה זה שני הצדדים חשבו שהם צודקים ושמגיע להם לקבל מן הצד השני הרבה יותר ממה שהוסכם לבסוף. לכן בתחילה הוצעו הצעות שונות הועלו סכומים שונים והייתה התמקחות שלקחה זמן רב. בית הדין עמל גם לשכנע את האיש לסגת חלקית מתביעותיו ולוותר על חלק מהרכוש, ועמל גם לשכנע את האישה לוותר חלקית מתביעותיה ועל חלק מהרכוש. לפיכך תוצאת הפשרה תמיד אינה מייצגת את מה ש'מגיע לי מן הדין' אלא את מה שהוא הסכים לקבל ללא דין.

דברים אלו יפים לשני הצדדים המתפשרים, ולפיכך לעניין טענות האישה על מה שלדעתה היה צריך האיש לתת לה – אף אם היה בהן צדק – הרי שבהסכם הפשרה האישה הסכימה לוותר על מה שלדעתה הגיע לה תמורת מה שלדעתה היא קיבלה.

גם טענותיה שהיא הייתה אנוסה על הפשרה – מלבד שאינן נכונות הרי גם אינן מבטלות את הפשרה שהוסכמה ונחתמה.

פרשנותה העכשווית של האישה היא שההסכם קובע שעל האיש גם לשלם לה כתובה ופיצויים בסך שני מיליון ש"ח, גם לסלק את כל חובות הדירות, גם להשלים קבלת טופס ,4 גם להעביר את הדירות על שמה, גם לשלם חובות עבר נוספים, וגם לשלם לה 22,500 ש"ח ועוד 10,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה ורק אז תוותר האישה על פנסיה אחת מתוך השתיים שלו, ותשלם לו רק 700,000 ש"ח (הפער בין חצי מיליון למיליון ומאתיים אלף). פרשנות זו אולי מבטאת את רצונה ואת תחושת הצדק הסובייקטיבית של האישה, אך היא אינה מתאימה ללשון ההסכם ואינה מתאימה למה שהוצע לה ולמה שהוסכם עליו.

בסעיף 2 להסכם אומנם נאמר: "האישה מקבלת את כתובתה ופיצויים ואת חלק הבעל בבניית הדירה ואת חלקה באיזון המשאבים ובחלוקת הרכוש בין הצדדים."

אך מייד אחר כך, בסעיף 3, נאמר:

לאור האמור, בתמורה לכל הנ"ל מוסכם על הצדדים כי הדירות ברחוב [א'] וברחוב [ב'] ב[...] ויעברו לידי האישה ויירשמו על שמה בלבד. הבעל מתחייב לשתף פעולה ולחתום על כל מסמך דרוש בכדי לסייע לאישה בהעברת הדירות על שמה.

כלומר התמורה לכל הנ"ל היא בהעברת הדירות על שם האישה, כאשר האיש מתחייב לשתף פעולה ולחתום על כל מסמך הדרוש להעברת הדירה. כך אפוא סוכם ברורות כי העברת הדירות היא תמורת כל האמור בסעיף 2.

נתייחס גם לטענות האישה שהאיש אמור להעביר לאישה את הדירות לאחר שישלם את כל החובות עליהן וישלים טופס 4. בהסכם נכתב כי הדירות "יעברו לידי האישה וירשמו על שמה בלבד" וכי "הבעל מתחייב לשתף פעולה ולחתום על כל מסמך דרוש כדי לסייע לאישה בהעברת הדירות על שמה". לא מוזכר כמובן שהאיש צריך להשלים את בנייתן או לשלם עבור העברת הדירות, אלא הדירות יעברו כמות שהן לאישה והאיש מתחייב לסייע בחתימת מסמכים וכל הנדרש להעברת הבעלות. אילו היו הצדדים מסכימים על תנאים נוספים שבהם מתחייב האיש בהעברת הדירות הרי שתנאים אלו היו אמורים להיכתב בהסכם, ומשלא נכתבו – ברור שלא הוסכם עליהם.

כבר אמרנו כי מצב הדירות והצורך בהשלמתן ותשלום החובות הרובצים עליהן היה ידוע לשני הצדדים. לכן בהכרח שבהערכת שוויין היה מצבן חייב להיות מובא בחשבונם של הצדדים, וכל שלא נאמר אחרת הרי הוא כמוסכם. כל מחשבה של צד אחד לגבי תנאים במקח ואפילו דברים שנאמרו במשך המשא־ומתן על המקח אך לא נכתבו בסופו בהסכם, הרי דינם כ'פטומי מילי' שאינם מחייבים את הצדדים כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט ריש סימן רז).

גם לגבי הטענות ההדדיות של הצדדים על שלא העריכו נכונה את שווי הנכסים יש להשיב כי מדובר בהסכם מכירה לכל דבר. מלבד העובדה ש'אין אונאה לקרקעות', הרי שההסכם נעשה לאחר שבוע מזמן ההצעה הראשונית, שבו כל צד יכול היה לברר את שווי הנכסים או לומר שאינו מסכים לחתום עד שיברר את שווי הנכסים, או למצער לכתוב שההסכם תקף רק אם שווי הנכסים הוא כך וכך. הסכומים שכל צד דרש מחברו ומנגד הסכומים שכל צד היה אמור לוותר לחברו, לא הוסכמו ברגע של חוסר מחשבה אלא בהתמקחות מרובה. ברור שהסכומים הסתמכו על חישובי הצדדים בכל משך הזמן על הרווח וההפסד בזכויותיהם ובחובותיהם. כך בפירוש דובר גם על שווי החלק בפנסיית האיש שהיא מוותרת והוא מרוויח, וכך בפירוש דובר על שוויין של הדירות כשהחובות הרובצים עליהן ידועים לצדדים היטב, וכך לגבי כל התביעות ההדדיות של הצדדים.

כך גם לגבי התנאי להעברת הדירה ליורשים 'לאחר מאה ועשרים': בפירוש דובר שהאיש מסכים לוויתור על חלקו רק בתנאי ש'לאחר מאה ועשרים' יעבור החלק שניתן לאישה לידי הילדים המשותפים לשני הצדדים, והדבר היה חלק משיקוליו של המוותר כמו חלק משיקוליו של המקבל.

סעיף 7 הדן בזכויות וחובות בני הזוג קובע כי "למרות האמור בפסיקת בית המשפט, הצדדים מסכימים כי כל צד יישאר עם זכויותיו וחובותיו שצבר בשנות הנישואין". סעיף זה בא לקבוע כי מאז ההסכם כל אחד מבני הזוג נשאר עם זכויותיו הפנסיוניות והסוציאליות האישיות וכן עם החובות האישיים, ואין הוא מדבר על הנכסים כלל. הכוונה היא לזכויות וחובות אישיים של הצדדים לאחרים שבהם אינם יכולים לשתף – צד אחד את הצד האחר – ואין הצד האחר בר תביעה עליהם לגביו. לכן אם יש חובות אישיים לצדדי ג' שלקח צד כלשהו על עצמו, ולא חשוב לצורך מה, הרי הוא חייב לשלם אותם בעצמו ללא קשר לבן הזוג, אך בן הזוג אינו צד בהתדיינות זו.

יש לציין כי כאשר כותבים לשון כוללת בשטר והצדדים לא מפרטים פרטים היוצאים מן הכלל, הרי ששני הצדדים מתכוונים לכלול באמור את כל מה שנכלל בלשון השטר, שאם לא כן יכלו הצדדים לבקש לכתוב פרט משייר בשטר. לפיכך גם במקרה זה: כאשר הובהר בהסכם כי שני הצדדים סוגרים את כל ההתדיינות המשפטית ביניהם הרי הם כמסכימים שלא ימשיכו לתבוע זה מזה שום חובות וטענות עבר שדנו בהם בבית המשפט, והיה ברור להם שבזה מסתיימים כל התביעות ההדדיות. מאידך גיסא על כל צד לפרוע בעצמו את החובות המוטלים עליו שהתביעה עליהם היא של צד ג' בלבד ולא של בני הזוג זה על זה.

יוצא מן הכלל הזה, לגבי החובות הרשומים על שם אחד הצדדים, הוא חוב הארנונה על הדירה ברחוב [ב'] שחציה רשום על שם האיש. זאת משום שאף שחוב הארנונה יוצא מן העירייה על פי הבעלים הרשום של הדירה, אך מנהג המדינה הוא שבכל מקרה של השכרת הדירה החוב חל על מי שגר בה ולא על מי שהדירה רשומה על שמו, והדייר הוא שאמור לשלם לעירייה את החוב ולא לצבור חובות על שם בעל הבית. כיוון שהאיש לא גר מעולם בדירה זו והאישה היא שגרה בה הרי שחוב הארנונה היה מוטל עליה ולא עליו. בכל מקרה אין ספק שצבירת החוב למשך שנים וצבירת ריביות עליו כשהיא גרה בדירה ומקבלת את החשבונות הרי הם באחריות האישה שגרה בדירה ועליה היה לשלם אותם.

ההבנה שהאישה מקבלת את הנכסים ואין האיש צריך להוציא עליהם כספים, היא אכן אותה הבנה שקבע בית הדין שאין האישה צריכה להחזיר לאיש סכומים אלו ואחרים שקיבלה – ובכלל זה מה שכבר קיבלה מהפנסיה שלו בהוראת בית המשפט – שהרי זו מטרת ההסכם לסגור את כל החיובים ההדדיים. כך גם לגבי שאר התביעות של שכר הדירה עד ההסכם:

שכר הדירה לאחר ההסכם אומנם היה אמור לעבור לאישה לאחר העברת הדירה על שמה. אך כפי הנראה מפסק דין זה העיכוב במסירת הדירה הוא בשל העובדה שאין האישה ממלאה את חלקה בהסכם ולכן מחציתו – חלק האיש – בוודאי שייכת רק לאיש, והמחצית – חלקה – בשכר הדירה לכאורה יש מקום לומר ששייכת לה בניכוי הנזקים שנגרמים לאיש מהפרת ההסכם.

הוצאות משפט והפרת ההסכם

במקרה חריג זה מאז חתימת ההסכם לפני יותר משנה בכ"ו באדר ב' תשע"ט (2.4.2019) לא רק שלא נתקיים ההסכם אלא שהוגשו מטעם האישה בקשות רבות וחוזרות, שהצריכו את בית הדין לעיון בכל עשרות הבקשות והסיכומים מטעם האישה גם לקיום דיונים נוספים, שכפי שנכתב בפסק דין זה – רובן ככולן נמצאו כטענות סרק של ממש. גם כלפי האיש נאמר שלא זכה 'לקנות את דינו', וכפי שהסברנו שמטרת כל הסכם של סגירת תביעות הדדיות היא לקנות את ההסכמה ולחסוך את הצורך של עמידה בדין והוצאת ממון נוסף. מכל אלו היה מקום להשית הוצאות גבוהות על האישה בנוסף לכפיית קיום ההסכם. מנגד יש להביא בחשבון שבשל הפרת ההסכם האיש לא היה צריך להעביר את הדירה ברחוב [א'] על שם האישה, היא מושכרת על ידו והוא זוכה בכספי השכירות. לכן נראה לחייב את האישה בסכום נמוך יותר של הוצאות והפרת הסכם לטובת האיש. הטלת הוצאות נוספות לטובת האיש וקופת בית הדין יישקלו במידת הצורך בהמשך הדיונים.

מסקנות ומתן הוראות

לפיכך מחליט בית הדין כדלהלן:

א.         נדחות טענות האישה למתן כתובה ופיצויי גירושין בסך 2,000,000 ש"ח בנוסף על העברת הדירות על שם האישה כפי הכתוב בהסכם.

ב.         כל החובות שקדמו להסכם נסגרו בהסכם הגירושין ואין להעלותם שנית בפני כל ערכאה, וכן תביעתה להחזר הוצאות משפט.

ג.         האישה ויתרה בהסכם על חלקה בשתי הפנסיות של האיש ולא רק על אחת.

ד.         חיוב הארנונה של הדירה ברחוב [ב'] חל כולו על האישה שגרה בה, ואם לא ישולם על ידה יקוזז מחלקה בדירות.

ה.         האיש אינו חייב להשלים את בניית הדירות ולא לדאוג לטופס 4 עבורן. האיש כן מחויב לשתף פעולה ולחתום על כל מסמך הנדרש להעברת הדירות על שם האישה לאחר שישולם לו הסכום מיד האישה.

ו.          בהתאם לסעיף 4 בהסכם, היה על האישה לשלם לאיש סך 1,200,000 ש"ח בתוך מאה ימים, ותמורת התשלום הדירות היו אמורות לעבור על שם האישה. כמו כן הוסכם כי אם לא ישולם הסכום תוך פרק הזמן האמור תימכר הדירה ברחוב [ב'] לצורך התשלום.

למרות עבור זמן רב מאז, מורה בית הדין כי לפנים משורת הדין יינתנו לאישה שישים ימים נוספים להעברת הכסף לאיש. אם שלא ישולם הסכום במלואו עד למועד זה, הרי בית הדין ממנה את באי כוח הצדדים – עו"ד משה מילר ועו"ד רפאל דין פרס להיות כונסי נכסים למכירת דירה זו ולשלם לאיש את חלקו ממנה ולאישה את היתרה. הדירה תימכר למרבה במחיר וזכות הקדימה לכל אחד מן הצדדים לקנותה ולשלם לצד השני את חלקו. על הצדדים לשתף פעולה בכל הדרוש למכירת הדירה ולהעברת הבעלות לקונה. התשלומים והמיסים החלים על המוכר ינוכו ממחיר הדירה, והיתרה היא שתחולק בהתאם להסכם. שכר כונסי הנכסים ישולם גם הוא ממכירת הדירה, יעמוד על 2% מסכום מכירת הדירה ויחולק בין שני הכונסים בשווה.

ז.          האישה תשלם לאיש סך הוצאות משפט מוקטן כפי האמור בפסק הדין בסך 10,000 ש"ח. אם לא יקוים פסק הדין מצד האישה כהוראת בית הדין ישוב וידון בית הדין בהטלת ההוצאות כולל הוצאות העבר.

ח.         בית הדין פונה לצדדים להניח לעבר ולהתמקד בבניית הקשר הטוב עם הילדים והנכדים, וכך ייטב להם ולבנותיהם.

ט.         ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י"ח בסיוון התש"ף (10.6.2020).

הרב דוד ברוך לאו – נשיא                 הרב אליעזר איגרא                          הרב מיכאל עמוס

 

 

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ