פרץ נ' מור מילר

פסק דין

זוהי תביעה לתשלום דמי תיווך בסכום של 30,100 ש"ח, שהגיש התובע, בעליו של משרד תיווך "רשף נכסים" בחיפה (להלן גם: "המשרד"), כנגד הנתבעת.

ראיות הצדדים וטענותיהם

בכתב התביעה נטען כי ביום 11.5.04 פנתה הנתבעת למשרד תיווך "רשף נכסים" בחיפה, והזמינה את שירותי התיווך של המשרד לצורך מכירת דירה שבבעלותה בשדרות הנשיא 70 בחיפה (להלן: "הדירה"). הנתבעת חתמה על טופס הזמנה לשירותי תיווך שבו התחייבה לשלם לתובע דמי תיווך בשווי 2% משווי העסקה עם מכירת הדירה (ת/1; להלן: "הסכם התיווך").

ביום 5.4.09 פנתה למשרד התיווך קונה פוטנציאלית, גאולה שגיב (להלן: "הקונה"), והתעניינה ברכישת הדירה, לאחר שראתה פרסום בעיתון. בין הקונה לבין הנתבעת התנהל משא ומתן במשרד התיווך של התובע. בתום המשא ומתן נמכרה הדירה לקונה. לטענת התובע, מגיעים לו מן הנתבעת דמי תיווך בשיעור של 2% ממחיר הדירה ומע"מ, וזאת על פי הסכם התיווך.

התובע מסר בעדותו, כי במהלך התקופה שבין החתימה על הסכם התיווך בשנת 2004 ועד למכירת הדירה, הוא פעל למכירתה, אולם לא היה לה ביקוש מצד קונים פוטנציאליים מאחר שהמחיר היה גבוה בזמנו. באותה תקופה לא היה לו אף קונה פוטנציאלי. לדבריו, בכל אותה תקופה היה מעודכן לגבי מצב הדירה, וידוע לו כי הנתבעת הציעה את הדירה למכירה במהלך תקופה זו, שכן הדירה פורסמה באתר המכירות "יד 2" מספר פעמים במהלך שנת 2008. כמו כן, נהג לקבל מידע עדכני אודות הדירה מחברת "מאגרי מידע", המרכזת מידע אודות נכסים המוצעים למכירה, כפי שעולה מהתדפיס אודות הדירה (ת/3).

התובע מסר בחקירתו הראשית, כי במהלך השנים שבין החתימה על הסכם התיווך לבין מכירת הדירה הוא עצמו שוחח עם הנתבעת, לרבות באוקטובר 2008, אז פורסמה הדירה שוב ב"יד 2". ואולם בחקירתו הנגדית חזר בו מטענתו זו, ומסר כי דיבר עם בעלה של הנתבעת, ולא עימה, בסוף שנת 2008.

התובע ציין, כי בסוף אפריל או בתחילת מאי 2009 החל לעבוד במשרדו סוכן, שעד אז עבד במשרד אחר, ששמו קובי מזרחי (להלן: "קובי"). בתקופה רלבנטית למכירת הדירה היה קובי בתקופת הכשרה, אשר במהלכה לא היה מוסמך לטפל באופן ישיר בתיווך דירות מטעם המשרד.

התובע מסר עוד, כי העלה את נושא דמי התיווך בפני הנתבעת במהלך בפגישה שנועדה לקיום משא ומתן בינה לבין הקונה, פגישה שהתקיימה במשרדו. לפני הגעת הקונה למשרדו הזכיר לנתבעת את דמי התיווך שיהיה עליה לשלם לו.

הוא אף היה נוכח בפגישה שבה נחתם ההסכם למכירת הדירה לקונה במשרד עורך הדין, וידוע לו כי הדירה נמכרה בסכום של 1,350,000 ₪.

הנתבעת מסרה בכתב ההגנה, כי היא רכשה את הדירה, שהיתה ישנה ולא משופצת, וכעבור כחודשיים החליטה למוכרה, ואז חתמה על הסכם התיווך עם התובע, בשנת 2004. זמן קצר לאחר מכן החליטה שלא למכור את הדירה, ובשנת 2007 ערכה לה שיפוץ מקיף, בסכום של כ-400,000 ₪, דבר שהעלה את ערכה. לטענתה, מאז חתימת הסכם התיווך התובע לא פעל למכירת הדירה, לא הביא כל קונה פוטנציאלי לראותה, ולא התקיים כל קשר בינה לבין התובע.

כעבור מספר שנים, במהלך שנת 2009, הציעה הנתבעת את הדירה למכירה. בעקבות השיפוץ המקיף שנערך בה היה ערכה של הדירה שונה משמעותית מערכה בעת חתימת הסכם התיווך, והיא אכן נמכרה במחיר גבוה בהרבה מזה הנקוב בהסכם התיווך.

במסגרת ניסיונותיה למכור את הדירה, התקשרה בחודש מאי 2009 בהסכם בעל פה קובי, מתווך שהכיר את אחותה, ומסר כי עזב את החברה בה עבד, וכי הוא עובד כמתווך עצמאי. סוכם בינה לבין קובי, כי הוא יפעל למכירת הדירה ללא תשלום דמי תיווך מטעם הנתבעת, אלא רק מטעם מי שירכוש אותה. קובי, ולא התובע, היה הגורם היעיל שהביא למכירת הדירה לקונה. קובי לא גילה לה, לטענתה, כי הוא קשור לתובע. רק לאחר שהראה את הדירה לקונה ציין בפניה קובי, כי הפגישה עם הקונה תערך במשרדי "רשף נכסים". במהלך אותה פגישה, בה היה נוכח גם התובע, לא נתבקשה הנתבעת לשלם דמי תיווך, וענין דמי התיווך לא עלה כלל, עד לאחר מכירת הדירה.

בעדותה חזרה הנתבעת על טענותיה בכתב ההגנה. היא הדגישה, כי מאז כריתת ההסכם לא התקיים כל קשר בינה לבין התובע, והיא גם לא היתה מעוניינת למכור את הדירה בתקופה זו. היא לא הודיעה על כך לתובע, שכן התקיים כל קשר בין השניים באותה תקופה, מלבד החתימה על הסכם התיווך. רק בסוף שנת 2008, בעקבות גירושיה, החליטה למכור את הדירה, ולכן פרסמה אותה ב"יד 2", ואף פנתה למתווכים אחרים. הנתבעת שללה את טענת התובע, כי שוחחה עימו במהלך תקופה זו.

הנתבעת טענה כי הסכם התיווך אינו רלבנטי ואינו מחייב, שכן הדירה שהוצעה למכירה בשנת 2004 היתה שונה בתכלית מהדירה שהוצעה למכירה בשנת 2008 בשל השיפוץ רחב ההיקף שערכה בה.

באשר לפגישה עם הקונה שנערכה במשרדו של התובע מסרה הנתבעת, כי בניגוד לטענתו, לא העלה בפניה התובע בפגישה זו את ענין דמי התיווך או הסכם התיווך. לטענתה, אילו היה התובע אומר לה מראש, כי הוא מתכחש להסכם שלה עם קובי, לא היתה העסקה עם הקונה יוצאת לפועל, והיא היתה פועלת למכירת דירתה באמצעות מתווכים אחרים שעימם התקשרה בהסכמים, שלפיהם לא נדרשה לשלם דמי תיווך.

גאולה שגיב, הקונה, אישרה בעדותה את טענת הנתבעת, כי המתווך מולו פעלה בעסקת התיווך היה קובי, וכי לא ידעה שקובי עובד במשרדו של התובע. לדבריה, ראתה מודעת פרסום של הדירה ב"יד 2", שבה נרשם כי איש הקשר הוא "קובי". קובי הראה לה את הדירה, והוא אף החתים אותה על הסכם שבו התחייבה לשלם דמי תיווך לפני הביקור הראשון בדירה.

העדה מסרה, כי לא ידעה על הקשר של קובי לתובע. עם זאת, כאשר ביקשה מקובי לבקר שוב בדירה עם בת משפחה, הודיע לה כי הוא לא יוכל להגיע, ולכן יגיע מישהו אחר במקומו. התובע הוא זה הגיע במקומו. היא פגשה בתובע פעם נוספת, בעת שסיכמה את העסקה עם הנתבעת.

העדה ציינה בעדותה, כי לפגישה שנועדה לניהול המשא ומתן עם הנתבעת, שהתקיימה במשרד התובע, הגיעה היא עצמה לפני הנתבעת, שהגיעה באיחור. בתום הפגישה עזבו שתיהן את המשרד ביחד.

יהב רוזן, אחותה של הנתבעת, מסרה בעדותה, כי בחודש מאי 2009 פגשה את קובי, אותו הכירה עוד קודם על רקע ניסיונו למכור את דירתה. באותה תקופה עבד קובי כמתווך במשרד התיווך גולנדהאוז. קובי ציין בפניה, כי עזב את חברת התיווך בה עבד, כי הוא עובד כמתווך עצמאי, וכי הוא זקוק לדירות לשיווק. העדה הציעה לו לשווק את הדירה של הנתבעת, שהיתה מצויה בהליך גירושין ורצתה למכור את הדירה. קובי השיב, כי ישמח לשווק את הדירה, וסוכם ביניהם, כי הנתבעת לא תצטרך לשלם דמי תיווך, וכי הוא רשאי לגבות מהקונה העתידי דמי תיווך בכל שיעור שירצה. העדה מסרה, כי לא היה ידוע לה על קשר בין קובי לבין התובע, אותו לא פגשה.