פרץ נ' המוסד לביטוח לאומי

החלטה

1.ביום 29/10/13 הגישה המבקשת הודעת ערעור בד בבד עם בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בענף נפגעי עבודה, מיום 28/11/12 ("החלטת הוועדה"). בבקשה נטען כי החלטת הוועדה התקבלה זה עתה אצל המבקשת ובא כוחה.

2.הבקשה הועברה לתגובת המשיב. המשיב, בתגובתו מיום 11/11/13 הודיע כי אינו מסכים להארכת המועד להגשת הערעור מטעמי התיישנות. לפי הטענה, החלטת הוועדה נשלחה למבקשת ביום 29/11/12; הבקשה הוגשה לבית הדין כ- 11 חודשים מאוחר יותר, כאשר עמדו לרשות המבקשת 60 ימים להגשת הערעור על ההחלטה.

3. דין הבקשה להידחות.

ככל שהמבקשת ביקשה להשיג על החלטת הוועדה מיום 28/11/12, היה עליה להגיש ערעור בתוך 60 ימים מעת שהומצאה לה ההחלטה (תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1977). דברים אלו אף צוינו במפורש במכתב המשיב מיום 29/11/12.

כפי שעולה מהנספחים שצורפו לתגובת המשיב, הוועדה התכנסה לדון בעניינה של המבקשת בשתי ישיבות, האחת ביום 4/7/12 והמסכמת ביום 28/11/12. כבר ביום 29/11/12 נשלחה למבקשת הודעה בדבר החלטת הוועדה. המבקשת טוענת כי לא היא ולא בא כוחה קיבלו בשעתו עותק מההחלטה. גם אם תתקבל הטענה, עדיין לא יכול להיות ספק כי לכל המאוחר ביום 24/4/13 ידעו המבקשת ובא כוחה על החלטת הוועדה. במה דברים אמורים?

ביום 24/4/13 פנה ב"כ המבקשת אל המשיב בבקשה להמציא לו עותק מפרוטוקול הוועדה מיום 4/7/12. הלכה היא כי מניין המועד להגשת ערעור מתחיל ביום קבלת ההחלטה, גם אם נשלחה ללא פרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים. במילים אחרות: לכל המוקדם, כבר ביום 24/4/13, היינו שישה חודשים קודם למועד הגשת הבקשה לבית הדין – ידעו המבקשת ובא כוחה על החלטת הוועדה נשוא הבקשה. אלא שגם בתוך פרק זמן זה לא נקטה המבקשת כל הליך.

4.בנסיבות אלה, לא מצאתי בטענות המבקשת כל טעם המאפשר הארכת המועד הקבוע בדין להגשת ערעור על החלת ועדה רפואית לעררים (דב"ע נה/0-280 איזנשטיין – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 421 (1996). כלל ידוע הוא שאין לבית הדין סמכות להאריך מועדים להגשת ערעור שנקבעו בחוק או בתקנות, אלא אם נבצר מהמבוטח להגיש את ערעורו במועד.

5.הבקשה נדחית.

אין צו להוצאות.

משנדחתה הבקשה, מזכירות בית הדין תסגור את התיק ברישומיה.

ניתנה היום, ט' כסלו תשע"ד, (12 נובמבר 2013), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.