פרץ נ' גנני ואח' - פסקדין

החלטה

לפני בקשה לעיכוב ההליכים בשל קיומו של הליך מקביל תלוי ועומד.

רקע כללי וטענות הצדדים.

הצדדים לסכסוך הינם שכנים והמגרשים עליהם בנו את בתיהם, הינם מגשרים צמודים.

המשיבה הגישה תביעה שבהגדרה היא עתרה לסילוק ידם של המבקשים וגם לחיובם בגין נזקים שנגרמו לרכושה בשל עבודות בניה שבוצעו, כנטען, ע"י המבקשים בשטח הפלישה.

המבקשים הכחישו בהגנתם את טענות המבקשת והוסיפו כי כל פעולת בניה שנעשתה על-ידם, נעשתה כדין ובגבולות מגרשם אותו חכרו ממנהל מקרקעי ישראל.

לאחרונה המבקשים פתחו כנגד יורשיה של המשיבה, וגם נגד מנהל מקרקעי ישראל בהמרצת פתיחה שבמסגרתה עתרו לצווים לפיהם בהמ"ש המחוזי יורה על תיקון התוכנית לצורכי רשום שנערכה ע"י המנהל ועל סמכה נרשמו זכויות הצדדים. כן נטען בהמרצת הפתיחה הנ"ל כי, מקור הטעות ברשום נעוץ בטעויות ואי הדיוקים שנפלו בתוכנית שנערכה, כאמור, לצורכי רשום זכויות הצדדים בטאבו. כן נטען כי, תיקונן של הטעויות יסיר כליל את המחלוקת שנטושה בין הצדדים לעניין זכויות החכירה בשטח הפלישה הנטען וגם באשר לגבול שמפריד בין מגרשיהם (להלן: ההליך המקביל).

בד בבד עם הפתיחה בהליך המקביל, המבקשים עתרו בבקשתם לעיכוב ההליכים בתיק זה עד אשר טענותיהם באותו הליך יתבררו.

המשיבה התנגדה לבקשה ממספר טעמים. לגישתה התביעה שהוגשה בהליך המקביל התיישנה או למצער היא לוקה בשיהוי משמעותי. ועוד, המשיבה סבורה שבהמ"ש המחוזי נעדר סמכות עניינית בכל הנוגע לסעד של תיקון הרשום בטאבו, הגם שהמבקשים בהמרצת הפתיחה עתרו לסעד הצהרתי כאשר בפניהם סלולה הדרך לעתור לסעד אופרטיבי. עוד טענה המשיבה כי בהתאם להסכם שנחתם בין המבקשים למנהל מקרקעי ישראל, המבקשים הסכימו לביצועו של שינוי בשטח מגרשם בשלבי הרשום.

דיון והכרעה.

הסמכות לעכב בירור תביעה כאשר קיים הליך תלוי ועומד, הינה סמכות שבשיקול דעת. בכל הנוגע ליישומו של כלל זה נקבע לא אחת כי, כלל זה מיועד למניעת התדיינויות מקבילות באותה שאלה מהותית שעלולות לגזול זמן שיפוטי יקר, כן מניעת הכבדה על היריב שיצטרך להתדיין פעמיים באותה שאלה עם כל הכרוך בהעדת עדים ובהשחתת זמן ומשאבים, ( ראו,ע.א 9/75 שיח' סולימן אלעוקבי נ' מנהל מקרקעי ישראל ואח', פ"ד כט (2), 477 ( להלן: פס"ד אלעוקבי).

הנה כי כן, כל אימת ומתעורר חשש לבזבוז משאבים, להכבדה על יריב כן להיווצרות סיכון לקביעות סותרות הכף נוטה לזכות עיכוב הליך אחד מבין אלה התלויים ועומדים. האינטרס הציבורי חובק לשיקולים אלה ואף מטיל על בית המשפט חובה להפעיל שיקול דעת זה לשם מניעת פיצול מיותר של התדיינות, זאת תוך עריכת האיזון הראוי עם זכות הגישה לערכאות (ראו, בע"א 03/2618 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) נ' ליפקונסקי פ"ד נט(3) עמ' 519).

חשיבות רבה נודעת לעניין ישומו של הכלל למידת החפיפה הדרושה בשני ההליכים המקבילים. בעניין זה נקבע לא אחת שאין חובה לקיומה של זהות בעילות בשני ההליכים, אלא ראוי ונכון להסתפק בקיומו של מכנה משותף שבא לידי ביטוי בשאלה מהותית משותפת שההכרעה בה עשויה גם ליתר את ההתדיינות בהליך שמבוקש לעכבו. (ראו, פס"ד אלעוקבי).

עם השנים אף חל ריכוך בדרישת הסף הנ"ל לנוכח אימוץ הדעה לפיה נכון להסתפק באפשרות שההכרעה בהליך האחר עשויה לייתר או למצער לצמצם את השאלות השנויות במחלוקות בין הצדדים. הווי אומר, אין לתור אחר זהות בעילות וגם לעיתים אין צורך באיתור שאלה מהותית משותפת, עיקרית ומכריעה, אלא יהי נכון לעיתים להסתפק בקיומה של אפשרות לצמצום השאלות שבמחלוקת ובתנאי שהעיכוב המבוקש מתיישב עם התכליות שביסוד כלל זה, (ראו, ברע"א 3765/01 הפיניקס הישראלי בע"מ נ' קפלן { פורסם במאגרים}.

ברור אם כך, שכלל זה חל כאשר קיימת שאלה משותפת שההכרעה בה תביא לסילוק חלק מהותי מהמחלוקות בהליך שעוכב, דבר שמושג לנוכח הקרבה העיונית והמעשית בין הכלל לדוקטרינת מעשה בית דין. הגיונה של קרבה זו נעוץ בכך שהכלל מיועד למנוע התדיינות מקבילות מתוך שאיפה לחסכון בזמן שיפוטי, מניעת קביעות סותרות וכן אינטרסים ושיקולים נוספים שצוינו לעיל ואשר עשויים להתגשם אך ורק כאשר הקביעות בהליך האחר עשויות להשליך על ההליך שמבוקש לעכבו תוך יצירת מניעות בדמות מעשה בית דין.

בחזרה לענייננו, הואיל ולשם הכרעתי במחלוקת המהותית שהתגלעה בין הצדדים לעניין פלישתם הנטענת של המבקשים אדרש אף לטענות ההגנה שרובן הועלו במסגרתו של ההליך המקביל, כן משום שהיזקקות בית משפט זה לאותן טענות תהיה רובה ככולה בגררא, ומובן מאליו שקביעות אלו לא יהוו מעשה בית דין ולא יחייבו את בית המשפט המחוזי גם אם ההליך שם יעוכב. אי-לכך, המסקנה המתבקשת תוך שימת דגש על האינטרס הציבורי והחיסכון במשאבים, הינה לעכב את ההליך בבית משפט זה, בבוא העת וכאשר תבוא הכרעה בהליך המקביל היא תחייב גם במסגרת ההתדיינות בפניי, דבר שיגשים את התכלית של הייעול וגם ימנע קביעות סותרות.

הנה כי כן, ההליך שבפניי מעורר שאלות מהותיות זהות בחלקן להליך השני. בשני ההליכים יהיה צורך להכריע בטענות המבקשים בכל הנוגע לזכויותיהם בשטח המריבה, כאשר קבלת או דחיית התביעה לסילוק יד נגזרת מהכרעה זו. קביעותיו של בהמ"ש המחוזי בהחלט תחייבנה בית משפט זה ויגרמו לחסכון משמעותי בזמן שיפוטי, בהעדת אותם העדים, כן ימנעו אפשרות לקביעות סותרות. לא כך באשר להכרעתו של בית משפט זה, שלא תניב כל חסכון ותועלת . באם קביעותיי שבגררא יהיו שונות מאלה של בהמ"ש המחוזי הרי הן חסרות נפקות ותוקף ואם הן זהות עדיין לא תצמח כל תועלת למעורבים.

לסיום אדגיש כי, כל הטענות שהועלו ע"י המשיבה אינן רלוונטיות להכרעה בבקשה זו, והן דווקא ראויות להתברר בהליך המקביל. שאלת הסיכוי של ההליך המקביל, עניין ההתיישנות, השיהוי ויתר הטענות המועלות כנגד פתיחתו של ההליך בבהמ"ש המחוזי, אין בהן כדי להשליך על התוצאה הראויה בנסיבות בשל קיומה של שאלה מהותית משותפת שההכרעה בה בהליך המקביל עשויה לייתר בירורן של חלק ניכר מהמחלוקות שנטשו בין הצדדים בהליך זה. באם טענות אלו יתקבלו ובהמ"ש המחוזי יראה לדחות או לסלק את התביעה על הסף, הרי הדרך תהיה סלולה בפני המשיבה לעתור לחידושם של ההליכים בתיק זה.

סוף דבר.

לאור האמור לעיל אני מורה בזאת על עיכוב ההליכים בתיק זה עד אשר תתברר התובענה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי.