פרמינגר נ' אבני בועז בע"מ - פסקדין

           לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט סארי ג'יוסי) בה"פ 56294-11-13 מיום 15.3.2018. במסגרת ההחלטה, התקבלה באופן חלקי בקשת המשיבים למתן סעד זמני המונע מהמבקש להטיל עיקולים על הכספים המוחזקים בקופת בית המשפט או לנקוט בכל דרך למימושם במסגרת תיק הוצל"פ מס' 02-29781-06-9, וזאת עד להכרעה בערעור שהגישו המשיבים.

רקע והליכים קודמים

1. המבקש, מר נחום פרמינגר (להלן: "המבקש"), זכה לפני 14 שנים בפסקי דין חלוטים נגד המשיבה 1, אבני בועז בע"מ (להלן: "אבני בועז"), במסגרתם נקבע כי ישולמו למבקש כ-963 אלף ש"ח על ידי אבני בועז בגין עבודות שביצע עבורה (ת"א (שלום חי') 5796/88; ת"א (מחוזי חי') 10800/97; ע"א 6369/04). בעקבות זאת, בשנת 2006 פתח המבקש בהליכי הוצאה לפועל (תיק הוצל"פ חיפה מס' 02-29781-06-9. להלן: "תיק הוצל"פ"), אשר עד כה לא הועילו כדי להביא לפירעון החוב הפסוק.

2. בשנת 2013 גילה המבקש כי בין אבני בועז, בעל השליטה בה, מר אורי בריל (המשיב 2. להלן: "מר בריל"), וחברה נוספת שבבעלות מר בריל, א. בריל אדריכלים בע"מ (המשיבה 3), לבין המועצה המקומית מטולה (להלן: "המועצה") מתנהל הליך  בוררות, במסגרתו תובעים המשיבים כספים מהמועצה עבור תכנון ופיקוח על פרויקט להקמת מגרש ספורט במטולה (המכונה "מרכז קנדה"). בעקבות זאת הוטלו צווי עיקול, לבקשת המבקש, על הכספים בהם מחזיקה המועצה עבור אבני בועז בסך של כ-960 אלף ש"ח (להלן: "סכום העיקול").

3. ביום 9.6.2013, דהיינו לאחר הטלת צווי העיקול, ניתן פסק הבורר, לפיו על המועצה לשלם למר בריל סכום של 1,156,882 ש"ח. ויודגש, פסק הבורר ניתן לטובת מר בריל בלבד, מבלי שניתנה בו כל התייחסות לתביעת החברות שבבעלותו כלפי המועצה, ובכלל זאת אבני בועז (להלן: "פסק הבורר").

4. בעקבות פסק הבורר הגיש המבקש תביעה נגד המועצה, הבורר והמשיבים, כאשר הסעד שהתבקש בו היה "סעד הצהרתי על פיו חבים [המועצה, הבורר והמשיבים] כולם ביחד ולחוד בתשלום החוב נשוא תיק הוצל"פ" (ה"פ 56294-11-13) (להלן: "המרצת הפתיחה"). ביום 11.12.2013 הוסכם על ידי הצדדים כי המועצה תפקיד בקופת בית המשפט את סכום העיקול (דהיינו, כ-960 אלף ש"ח), וכנגד זאת התביעה נגד המועצה והבורר סולקה ביום 18.8.2014.

5. ביום 4.1.2018 ניתן פסק דין הצהרתי, לפיו נקבע כי הכספים המוחזקים בקופת בית המשפט, אותם הפקידה המועצה, הם כספים להם זכאית אבני בועז בלבד ולא מר בריל או המשיבה 3 (להלן: "פסק הדין ההצהרתי"). בעקבות זאת הגיש המבקש בקשה להעברת הכספים המעוקלים לידיו. בקשה זו הוגשה הן ללשכת ההוצאה לפועל והן לבית משפט קמא. ביום 18.1.2018 דחה בית משפט קמא את בקשתו מחמת חוסר סמכותו להורות על העברת כספים במסגרת מתן הסעד ההצהרתי, והפנה את המבקש בעניין זה ללשכת ההוצאה לפועל. בין לבין, ביום 24.1.2018 הגישו המשיבים בקשה למתן סעד זמני המונע מהמבקש להטיל עיקולים על הכספים המוחזקים בקופת בית המשפט או לנקוט בכל דרך למימושם במסגרת תיק הוצל"פ, וזאת עד להכרעה בערעור. ביום 18.2.2018 הגישו המשיבים ערעור לבית משפט זה על פסק הדין ההצהרתי (להלן: "הליך הערעור").

החלטת בית המשפט המחוזי

6. ביום 15.3.2018 דן בית המשפט קמא בבקשה, תוך שהוא לא נדרש לסיכויי הערעור אלא התמקד במאזן הנוחות והעניק לשיקול זה מעמד בכורה. בית המשפט קבע כי "אף שצודק [המבקש] בטענה לפיה על [המשיבים] היה להוכיח לכאורה כי יתקשו לגבות את סכום פסק הדין אם וכאשר יזכו בערעור, וכי קיים חשש מבוסס כי לא ניתן יהיה לעשות כן, עדיין עסקינן בסכום משמעותי – כמיליון ש"ח, מה עוד כי פסק הדין שלפנינו אינו בגדר פסק דין כספי רגיל". לפיכך, נעתר בית המשפט קמא לבקשה באופן חלקי וקבע כי המבקש יהיה רשאי להמשיך לפעול בתיק ההוצל"פ, לרבות הטלת עיקולים על אותם הכספים, ואולם לא יהיה רשאי לפעול למימוש הכספים והוצאתם מקופת בית המשפט.