פסק דין
1. לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (להלן: "בית משפט לתעבורה"), אשר ניתנה ביום 25.2.12, ע"י השופט ש. בנג'ו בתיק המ"ש 5268-01-12.
2. ההחלטה ניתנה בבקשת המערער בהקשר לתשע דו"חות ברירת משפט בגין עבירות תעבורה שעל פיהן חויב המערער בין השנים 2000-2005 בתשלום קנסות.
3. מהחומר שהוצג בפני עולה כי המערער הגיש את הבקשה ביום 15.1.12. בימ"ש לתעבורה דחה את הבקשה ביום 18.1.12 מחמת חוסר סמכות עניינית תוך קביעה כי הבקשה שעניינה עתירה למתן הצהרה בדבר התיישנות עונשים נתונה לסמכות הערכאה האזרחית.
4. בעקבות החלטת בימ"ש לתעבורה, פנה המערער לבימ"ש השלום בקריות בעתירה אזרחית ובה ביקש פסק דין הצהרתי לעניין התיישנות העונשים.
5. בימ"ש השלום (השופטת לוקיץ), קבע כי אכן שאלת התיישנות העונשים ביחס לדו"חות מצויה בסמכות בימ"ש השלום, אולם התיישנות העבירות לה טוען גם המערער אינו בסמכותו והפנה את המערער לפעול בעניין זה לשינוי החלטת בימ"ש לתעבורה.
6. בימ"ש לתעבורה בהחלטתו מיום 25.2.12 דחה את טענת המערער להתיישנות העבירות ביחס לחלק מהדו"חות והותיר לבירור את הטענות ביחס לשני דו"חות שמספרם 1123707349 ו- 1148080672 ושלגביהם המשיבה לא נתנה הסבר מספק, לכן הורה למשיבה ולמרכז לגביית קנסות להשיב לגוף העניין; ברם, בהעדר תגובה מצד המרכז לגביית קנסות ונוכח תגובתה של המשיבה לפיה אין ברשותה אסמכתא כלשהי המאמתת מסירת שני הדו"חות הנ"ל לידי המערער, החליט בימ"ש לתעבורה ביום 23.4.12 כי העבירות נשוא שני הדו"חות הנ"ל התיישנו והורה על ביטול כל חיוב הנובע מהם.
7. בימ"ש השלום בפסק דינו מיום 5.4.12 דן בשאלת התיישנות העונשים ביחס לתשעת הדו"חות המצויינים בבקשה וקבע כי כל הדו"חות, למעט שני דו"חות שהמשיבה הצהירה כי היא מבטלת אותם מחמת התיישנות, נרשמו למערער אחרי 31.1.02, קרי פחות מעשר שנים לפני הגשת הבקשה, לכן הענישה בגינן לא התיישנה. שני הדו"חות שנסגרו ע"י המשיבה מחמת התיישנות הינם דו"ח מס' 1195082662 ותיק מס' 909919/96.
8. בערעור שלפני, המערער מלין על החלטת בימ"ש לתעבורה מיום 25.2.12. בכתב הערעור התייחס המערער לארבע דו"חות, אך בטיעוניו בפני הבהיר כי אחד הדו"חות שמספרו 1195082662 כבר בוטל ע"י בימ"ש השלום מחמת התיישנות העונש. יוצא איפוא, כי המערער ממקד את ערעורו כנגד החלטת בימ"ש לתעבורה בנוגע לשלוש דו"חות בלבד. לטענת המערער טעה בימ"ש לתעבורה כאשר דחה את טענותיו לעניין התיישנות העבירות ביחס לשלושת הדו"חות האלה.
9. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. טענה כי דו"ח שמספרו 50100762835 נמסר לידי המערער עצמו, שזוהה על פי תעודת זהות ותמונה. עוד ציינה כי הרכב בו בוצעה העבירה היה בבעלותו של המערער באותה תקופה.
10. באשר לשני הדו"חות האחרים, הפנתה המשיבה לפלטי מחשב של המרכז לגביית קנסות וציינה כי המערער קיבל לידיו הודעה על הדו"ח בטרם חלפה לה תקופת ההתיישנות.
11. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, תגובת המשיבה עם נספחיה, החלטות בימ"ש לתעבורה, פסק דינו של בימ"ש השלום ושמעתי את טענות המערער אני מחליט לדחות את הערעור.
12. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בימ"ש לתעבורה שהגיע למסקנה כי העבירות נשוא שלושת הדו"חות לא התיישנו.
13. בימ"ש לתעבורה דחה את טענת המערער ביחס לדו"ח מיום 13.8.01, שמספרו 1113586802 תוך קביעה כי המערער לא הצליח לסתור הן את חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי והן את חזקת התקינות.
14. מעיון בדו"ח ובמסמכים של המרכז לגביית קנסות, עולה כי המדובר בעבירה של אי ציות לתמרור ב-29 שבוצעה ביום 13.8.01. משחלף המועד הקבוע לתשלום הקנס, הועבר הטיפול בגביית הקנס למרכז לגביית קנסות. ביום 22.12.04 נשלחה למערער דרישה ראשונה לתשלום הקנס ובתאריכים 5.5.05, 1.6.09 ו- 4.12.11 המציא המרכז למערער דרישות נוספות לתשלום הקנס בדואר רשום. משלא שילם המערער את החוב, המשיך המרכז בהליכי גביה וביום 8.2.12 הטיל המרכז עיקול ברישום על שני רכבים הרשומים על שם המערער.
15. באשר לדו"ח שמספרו 3058010319 מיום 14.2.05, קבע בימ"ש לתעבורה כי מדובר בדו"ח מהירות אשר שייך למשטרת מחוז הנגב שבתחום סמכותה נעברה העבירה. לכן, דחה בימ"ש לתעבורה את בקשת המערער מחמת העדר סמכות מקומית.
16. עיון במסמכים של המרכז לגביית קנסות מעלה כי ביום 18.3.05 הטילה המשיבה על המערער קנס מסוג ברירת משפט בסך של 250 ₪ בגין עבירת מהירות. העבירה בוצעה ביום 14.2.05. משהקנס לא שולם וחלף המועד הקבוע לתשלומו, הועברו הליכי הגביה למרכז. ביום 14.6.06 נשלחה למערער דרישה ראשונה לתשלום החוב. בתאריכים 21.11.06, 1.6.09 ו- 6.2.12 המציא המרכז בדואר רשום למערער דרישות נוספות לתשלום. משלא שולם החוב המשיך המרכז בהליכי הגביה וביום 2.1.12 נשלחה למערער התראה לפני עיקול.
17. לגבי דו"ח מס' 50100762835, מיום 13.12.05 ציין בימ"ש לתעבורה כי מתדפיס רשימת הדו"חות שנזקפו לחובת המערער; מסמך שערך המרכז לגביית קנסות, עולה שדו"ח זה נמסר אישית למערער, אך הוא סירב לחתום על קבלתו. עוד ציין בימ"ש לתעבורה כי המדובר ברשומה מוסדית אשר הוגשה ע"י המערער עצמו ולכן היא מהווה ראיה לאמיתות תוכנה. עוד קבע כי מתקיימת בענייננו חזקת התקינות, לפיה הרישום ברישומי המשטרה והמרכז לגביית קנסות, נכון ותקין.
18. אוסיף בעניין זה כי ממכתב ששלח המערער עצמו ביום 14.7.06 למשטרת ישראל במסגרתו ביקש לבטל את הדו"ח, עולה הודאה בכך שהיה מעורב באירוע שבעקבותיו נרשם לחובתו הדו"ח. מה גם, מהמסמכים עולה כי באותה תקופה, הרכב בו בוצעה העבירה היה בבעלותו של המערער. לכן, אין לקבל את טענת המערער כי לא קיבללידיו את הדו"ח.
19. אשר על כן, סבורני כי צדק בימ"ש לתעבורה משדחה את טענות המערער להתיישנות העבירות בכל הנוגע לשלושת הדו"חות הנ"ל.