פרוטוקול בתיק עמק 20590/04 - פסקדין

החלטה

בפניי בקשה ליתן ארכה לתחילת תוקפו של צו להפסקת עיסוק, אשר ניתן על ידי עמיתי כב' השופט ע. רוזין במסגרת גזר דין מיום 10.7.05. על פי גזר הדין, על הנאשמת היה להפסיק ביום 1.1.07 את עיסוקה במחצבה, לאחר שהורשעה על פי הודאתה בכרייה ובחציבה של שיש, מבלי שהיה לה אישור לכך לפי פקודת המכרות, 1925 ולפי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968.

שלוש טענות עיקריות בפני הנאשמת: האחת , היא כי תלוי ועומד הליך בפני כב' השופט באומגרט, אשר עניינו פן אחר של הדברים, הוא זה הקשור לחוק התכנון והבנייה. באותו הליך, הגישה המאשימה כנגד הנאשמת כאן בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי. נטען בבקשה בפניי כי הכרעת כב' השופט באומגרט תכריע סופית בשאלת הצורך לקבל היתר בנייה, וכך תבוא על פתרונה הבעיה התכנונית המונעת קבלת רישיון עסק. אציין כבר כאן כי בינתיים, נתן עמיתי כב' השופט באומגרט את החלטתו, במסגרתה הוא דחה את הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, כאשר הנימוק העיקרי לכך הוא כי הנאשמת הופלתה לרעה בהליכים המשפטיים בתחום התכנון והבנייה, לעומת מחצבות אחרות שפועלות באותו המקום.  הטענה השנייה היא, כי הפן הקנייני, דיינו, ההכרעה בזכויותיה של הנאשמת להמשיך ולהחזיק במחצבה, תלוי ועומד בפני ועדה ביין והוא מצוי בשלב סופי של בירור. נטען כי ועדת ביין קבעה כי על הנאשמת להתפנות מן המקרקעין בהם מתנהלת המחצבה, אולם עדיין תלויה ועומדת עתירה מנהלית כנגד ההחלטה, וקבוע דיון בה ליום 30.4.07 בפני כב' הנשיאה מוסיה ארד.

במהלך הדיון בפניי, אשר התקיים לאחר שניתנה החלטת כב' השופט באומגרט, נשמעה מפי הנאשמת טענה שלישית , והיא כי גם לעניין הליכים פליליים בתחום רישוי העסקים, הופלתה הנאשמת לרעה לעומת המחצבות האחרות. לטענת הנאשמת, לאף אחת מחמש המחצבות הפועלות במקום אין רישיון עסק, אך חרב סגירת המחצבה מתנופפת רק מעל ראשה של הנאשמת ולא של האחרות.

מנגד, טוענת המאשימה כי לא הייתה כל אפליה של הנאשמת לעומת המחצבות האחרות בהליכים פליליים בשל ניהול עסק ללא רישיון. עוד היא טוענת כי למרות שהמניעה בשל ההליכים שהיו תלויים בפני כב' השופט באומגרט הוסרה, לא עושה הנאשמת דבר על מנת לקדם את קבלת רישיון העסק. לעניין המניעה לקבל רישיון עסק בשל היעדר הכרעה בפן הקנייני, טוענת המאשימה כי לאור הצהרתו של ב"כ המאשימה בע' 2 לפרוטוקול, במסגרת הצגת הסדר הטיעון, כי הסכמת מנהל מקרקעי ישראל למפקח על המכרות לצורך רישיון כרייה, די בה גם לצורך הליכי רישוי עסק, הרי היעדר הכרעה בפן הקנייני לא מנעה מן הנאשמת לפעול לקבלת רישיון עסק. ב"כ המאשימה טען כי שאר המחצבות במקום הגישו בקשה לקבלת רישיון עסק, ורק הנאשמת לא עשתה דבר בעניין זה.

אני מקבל את טענת הנאשמת כי כל עוד לא הוכרעו המחלוקות בין הצדדים בכל הקשור לפן התכנוני, דהיינו, כל עוד לא הסתיימו ההליכים בפני כב' השופט באומגרט, לא ניתן היה לקבל רישיון עסק. המבקשת בהליך נשוא הפן התכנוני והמאשימה כאן הן אותו הגוף, מדינת ישראל, ונדמה לי שלא יכולה להיות מחלוקת כי אם הייתה מוגשת בקשה לקבלת רישיון עסק, הרי בעת שנדרשת הייתה המאשימה ליתן את אישורה כאחד הגורמים המאשרים בתהליך קבלת רישיון העסק, הרי תגובתה הייתה סירוב. המאשימה לא הכחישה טענה זו וטוב שכך, ומכאן ברור בעליל כי גם אם הייתה פועלת הנאשמת ומגישה הבקשה לקבלת רישיון עסק, הרי רישיון כזה לא היה מתקבל, כל עוד היו ההליכים בפני כב' השופט באומגרט תלויים עומדים. החלטתו של כב' השופט באומגרט ניתנה ביום 14.1.07, ורק במועד זה הוסרה המניעה מבחינת הפן התכנוני.

אדון עתה בטענת האפליה ואומר כי דינה להידחות. לא עלה בידי הנאשמת להראות כי המאשימה הפלתה אותה לרעה לעומת המחצבות האחרות, בהליכים הפליליים בתחום רישוי העסקים. מן החומר שבפניי עולה כי אכן ההליכים בעניינה של הנאשמת שבפניי התקדמו מהר יותר מאלה של המחצבות האחרות, אולם צודק ב"כ המאשימה בטענתו כי בעניינה של הנאשמת נערך הסדר טיעון, דבר אשר קיצר את ההליכים המשפטיים. מחצבה אחרת שהורשעה חויבה להפסיק העיסוק בתוך שנה ושלושה חודשים, תקופה המסתיימת ביום 1.4.07. עניינן של שתי מחצבות אחרות תלוי ועומד בפני בית המשפט, ולא הוכח כי המאשימה פעלה באופן שיהיה בו כדי ליצור עיכוב בהליכים כנגדן או כדי להפלות את הנאשמת כאן לעומת הנאשמות האחרות. לעניין המחצבה החמישית, טוענת המאשימה כי היא החלה לפעול לפני שנה וחצי וכי היא יש בידה מספר אישורים של גורמים מאשרים, בניגוד למחצבות האחרות, וכי יתכן כי לא ינקטו נגדה בהליכים פליליים. מכל מקום, הנטל להוכיח קיומה של אפליה מוטל על כתפיה של הנאשמת אשר טענה את טענת האפליה, וזו לא הציגה כל ראייה ממנה ניתן היה להגיע למסקנה כי הנאשמת הופלתה לרעה. על כן, טענת האפליה נדחית.

אשר לטענה כי היעדר הכרעה בפן הקנייני, גם בו היה כדי לעכב את קבלת רישיון העסק, הרי דין טענה זו להידחות, אולם אומר כבר עתה כי למרות קביעתי זו, באתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשה שבפניי.

צודק ב"כ המאשימה בטענתו כי לאור ההצהרה במהלך הדיון בתיק זה, כי אין צורך באישור נוסף של מנהל מקרקעי ישראל לעניין רישוי העסק, לא הייתה מניעה לקבל רישיון ככל שהדבר נוגע לאישור הבעלים של הקרקע, מנהל מקרקעי ישראל. יחד עם זאת, וכפי שציינתי לעיל, ברור כי רישיון עסק לא היה מתקבל בשל המחלוקת בין הצדדים בפן התכנוני. עוד נכון כי היה בידי הנאשמת להתחיל בקידום הליכי הרישוי, ולנסות לקבלת אישורים מגורמים מאשרים אחרים פרט למאשימה, שהם רובם משרדי ממשלה אחרים. יחד עם זאת, לא הגיוני יהיה להתעלם משיקוליה של הנאשמת, כאשר ביקשה להימנע מהשקעות בסכומים גדולים, הכרוכות בהשגת אישורים שונים, כל עוד לא הוכרעו המחלוקות בתחומים התכנוניים והקנייניים. ברור כי אם תידחה עתירתה המנהלית של הנאשמת, הרי יהיה על הנאשמת לעזוב את המקרקעין, והיא לא תקבל רישיון עסק.

אדגיש כי אין משמעות הדברים דלעיל כי בכל מקרה, כל עוד אין הכרעה בעתירה המנהלית, פטורה הנאשמת מרישיון עסק או מנקיטת הליכים לקבלתו. יש להמתין ולראות כיצד עולים הדברים בדיון בעתירה המנהלית, והחלטתי להיעתר לבקשה באופן חלקי היא לאור מכלול הנסיבות שנוצרו, בשל החלטתו של כב' השופט באומגרט אשר ניתנה לאחרונה, וסמיכות מועד הדיון בעתירה המנהלית.  

נכון הדבר כי משקבע בית המשפט בגזר דינו מועד להפסקת שימוש, היה על הנאשמת לדאוג לכך כי יהיה בידה רישיון כדין לאותו המועד, אולם לא ניתן להתייחס להליכים בעניין רישיון העסק במנותק ממערכת ההליכים והשיקולים האחרים הקשורים לאותם ההליכים, ואלה עומדים לנגד עיניי בבואי לשקול אם לדחות את מועד כניסתו לתוקף של צו הפסקת העיסוק.

נותר לדון בטענה שהעלתה המאשימה בסיכומיה, כי אין בית המשפט מוסמך לדחות מועד שנקבע להפסקת עיסוק. ב"כ המאשימה מבקש ללמוד על קיומו של הסדר שלילי בחוק רישוי עסקים, באשר לא נקבעה בו הוראה דומה לזו הקיימת בסעיף 207 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, המסמיכה את בית המשפט לקבוע מועד ביצועו של צו הריסה בעת מתן גזר הדין ואף בשלב שלאחר מכן.

אני דוחה טענה זו. ראשית, אינני סבור כי ניתן ללמוד על קיומו של הסדר שלילי ולייחס למחוקק כוונה לקיומו של זה, כאשר המדובר בשני החוקים האמורים, העוסקים במטריות שונות. אני סבור כי משניתנה לבית המשפט הסמכות להורות על סגירתו של בית עסק בשל אי קיומו של רישיון עסק, הרי בסמכות זו טבועה גם הסמכות לקבוע את המועד לכך. אכן, כטענת ב"כ הנאשמת, סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 מקנה לבית המשפט הסמכות ליתן כל סעד שהוא רואה לנכון בנסיבות העניין. לא זו אף זו - ההליך שבפניי הוא הליך פלילי, וכטענת ב"כ הנאשמת, סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1972 קובע כי בכל עניין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה לעשיית צדק. אני סבור כי יש בהוראות סעיף זה כדי להקנות לבית המשפט סמכות ליתן צו סגירה דחוי לעסק, מקום שהוא רואה כי שיקולי צדק מובילים למסקנה כי יש לעשות כן.

מכל המקובץ באתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשתה של הנאשמת באופן חלקי, ולהורות על דחייתו של המועד לכניסתו לתוקף של צו הפסקת העיסוק, ליום 31.5.07.

על הנאשמת להודיע לבית המשפט, לא יאוחר מיום 15.5.07, את מהלך הדברים בדיון בעתירה המנהלית, האמור להתקיים כאמור. 

החלטה זו ניתנת בהעדר הנאשמת ובא כוחה בשל אי התייצבותם לדיון.

מזכירות בית המשפט תשלח לב"כ הנאשמת עותק ההחלטה בדאר רשום.

ניתנה היום ל' בניסן, תשס"ז (18 באפריל 2007) במעמד ב"כ המאשימה.