-
המשיב ביסס את טענתו שאין לקיים את הצוואה על שני נימוקים. הראשון – המנוח אמר לו שהוא ערך צוואה חדשה בשנת 2015 ואולם הצוואה החדשה נעלמה. ברם, מאחר שאין ספק שנערכה צוואה חדשה שבה בוודאי נקבע שהצוואה הקודמת בטלה, הרי שיש לבטל את הצוואה. בית המשפט קמא דחה גרסה זו של המשיב וקבע שהיא לא הוכחה. נקבע כי עדותו של הבן בדבר הביקור שערך בבית המנוח ושבה לטענתו נאמר לו ע"י המנוח שהוא וש' כתבו צוואה חדשה לטובתו "לא היתה קוהרנטית". אין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו של ביהמ"ש קמא שקבע שלא נמצא "כל ביסוס לטענת המתנגד" לפיה המנוח אמר לו שהכין צוואה חדשה.
-
הנימוק השני שבפי המשיב הוא שיש לבטל את הצוואה מאחר שהיא נשתכחה. האם קיימת בדין עילת ביטול מסוג זה?
-
בת"ע 7355/89 בורנשטיין נ' מסר, פ"מ תשנ"ג (1) 164 (1992) דן בית המשפט המחוזי (כב' השופט שטרוזמן) בטענה זו וקיבל אותה. נקבע שם כי: "ברבות השנים נשתכחה הצוואה מליבו של המנוח והיא היתה מונחת בארון בין ניירותיו, כאבן שאין לה הופכין ... השכחה היא מידת אנוש והאפשרות, שהמנוח לא זכר את צוואתו מ– 1967 נראית בעיני מתקבלת על הדעת. החיוב, אם קיים חיוב על פי דין, לקיים צוואה שנשתכחה וברור שאין בה לקיים את דברי המת, יכול להביא לתוצאות בלתי נסבלות ... האמנם ייפרדו הדין והצדק בפסיקת בית המשפט אשר יקבע, כי מן הדין לקיים את הצוואה למרות עיוות רצונו של הנפטר כתוצאה מכך? מידת הדין ומגמת השפיטה צריכה להיות מכוונת למשפט צדק, כלומר, על הפסיקה להגיע לתוצאה נכונה וצודקת. במשפט על תוקפה של צוואה הציפיה היא לפסק דין המקיים את רצונו האמיתי של המצווה אחר פטירתו".
-
ברם, בית המשפט העליון ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנ"ל בכל הנוגע לקביעה שיש לבטלה מאחר שהיא נשתכחה מליבו של המצווה ואינה משקף את רצונו בעת פטירתו. בע"א 5654/92 בורנשטיין נ' מסר, פ"ד מט(5) 461 (1996) נקבע ע"י כב' השופט שלמה לוין כי: "צוואה היא מסמך פורמאלי, ואם ברור מתוכה שהיא משקפת את רצונו של המנוח בעת כתיבתה, אין בית המשפט רשאי ליטול היתר לעצמו לכתוב למנוח צוואה חדשה אך משום שהוא סבור שלפי אומד דעתו של בית המשפט, היה המנוח כותב צוואה אחרת לו שקל את המצב מחדש במועד מאוחר יותר ... ייתכן שצדק השופט המלומד בסברתו שאילו היה המנוח נשאל בעת פטירתו אם מעדיף הוא את בנו על צאצאי אחיו היה משיב על שאלה זו בחיוב. דא עקא, ששומה עלינו לפעול במקרה שלפנינו על יסוד שיקולים נורמאטיביים ולא על יסוד שיקולים אינדיווידואליים של צדק, העשויים להשתנות ממקרה למקרה".
-
האם הלכה זו שונתה בעקבות הלכת טלמצ'יו? בהלכת טלמצ'יו קבע הנשיא ברק כי:
"במתח הפנימי שבין "הגוף" (הטקסט של הצוואה) לבין הנשמה (אומד דעת המצווה), יש ליתן, משקל מיוחד ל"נשמה". הטעם לכך הוא זה: האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה ... בפרשנות הצוואה על השופט ליתן מעמד מיוחד לאומד דעת המצווה. עליו לעשות כל מאמץ פרשני כדי להגשים את כוונתו האמיתית של המצווה ... אמת, מלאכת הפירוש של צוואה אינה מוגבלת אך ללשון הצוואה, אך לשון הצוואה מגבילה את מלאכת הפירוש. ללשון הצוואה ניתן לתת מובן מרחיב או מצמצם, מובן רגיל או חריג, אך יש למצוא תמיד נקודת אחיזה "ארכימדית" בלשון הצוואה המאפשרת את הגשמת אומד דעתו של המצווה ... חייב להתקיים קשר מילולי, ולו מינימלי, בין לשון הצוואה לבין אומד דעת המצווה ... ישנם מצבים, שבהם הדין מאפשר הגשמת אומד דעתו של המצווה, גם אם לאומד דעת זה אין עיגון בלשון הצוואה ... מצבים אלו מחייבים זהירות רבה".
-
למרות הלכת טלמצ'יו שהרחיבה מאוד את האפשרות לפרש צוואה ולהשלים בה חסר גם כשלא קיים לכך עיגון מילולי בצוואה, הפסיקה לא קבעה שניתן לאיין את הצוואה כולה ולקבוע שהיא מבוטלת לגמרי מאחר שהיא נשתכחה מליבו של המצווה. יש לזכור שהלכת טלמצ'יו דנה במקרה שבו המצווה הורתה בצוואתה שמכספים שמופקדים בסניף בנק מסוים יוקם הקדש ולאחר עריכת הצוואה המנוחה העבירה את הכספים לסניף בנק אחר של אותו בנק. באותו מקרה נקבע, שניתן לפרש את הצוואה כך שכוונת המנוחה היתה לסניף החילופי וזאת בין היתר בעקבות תורת הביצוע בקירוב ותורת התחליף. המרחק בין מקרה דנן שבו ביהמ"ש קמא קבע שיש לבטל כליל את הצוואה לבין מצב שבו רכיב בצוואה מפורש באופן שאינו דווקני ומילולי, הוא רב ביותר. לא ניתן להקיש ממקרה שבו עשה בית המשפט שימוש בכללי פרשנות מקובלים של מסמכים לצורך פרשנות של כמה מילים בצוואה, למקרה שבו מבוקש לנשל כליל נהנים מהצוואה כשאין בלשון הצוואה כל עיגון ואחיזה לפרשנות מסוג זה.
-
יצוין כי יתר שופטי ההרכב בהלכת טלמצ'יו (כב' השופטים לוין ואריאל) נמנעו מלהצטרף לעמדתו העקרונית של כב' הנשיא ברק. בנוסף, בבית המשפט העליון נשמעו גם קולות אחרים שהסתייגו מהלכת טלמצ'יו. לדוגמא, בבע"מ 8300/11 פלוני נ' פלוני (2.8.2012), קבע כב' השופט הנדל כי: "משלשון הצוואה ברורה היא, ייתכן ואין מקום להיזקק לפרשנות חיצונית של כוונת המצווה. לאמור, כוחה של הלשון הברורה של הצוואה – רב יותר מכוחה של הלשון הברורה של החוזה". כמו כן, בע"א 7631/12 אמסטר נ' קרן קיימת לישראל (12.8.2015), קבע כב' השופט דנציגר כי: "בדומה לשופט הנדל בעניין פלוני, אני מבקש להביע את הסתייגותי מגישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו, ועל אחת כמה וכמה מגישתו הפרשנית הרחבה יותר שהוצגה על ידו ... לא למותר לשוב ולהזכיר בנקודה זו כי גישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו נותרה בגדר דעת יחיד וכי לא מדובר בהלכה מחייבת".
ראו גם: מיכאל קורינאלדי, דיני אישים, משפחה וירושה בין דת למדינה, מגמות חדשות (2004) 295-315.
-
במקרים בודדים מאוד, קבעו ערכאות דיוניות שמאחר שהוכח לפניהם שהצוואה נשתכחה, יש לפרש את הצוואה בניגוד ללשונה הברור, על מנת לקיים את רצון המצווה במועד פטירתו. לדוגמא, בת"ע (חיפה) 32072-10-13 פלונים נ' אלמונים (16.5.2017) נקבע שלמרות שבצוואה נכתב שרק שני הילדים הקטנים של המצווה זוכים בעיזבון, הדבר נעשה בתקופה שבה נותרו בבית רק שני הילדים הקטנים וכל יתר הילדים עזבו כבר את הבית ואולם לאחר שגם שני הילדים הקטנים עזבו את הבית, רצון המנוחה היה לחלק את עיזבונה לכל ילדיה בחלקים שווים. באותו מקרה נעשה שימוש בסעיף 44 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: חוק הירושה) ונקבע שלמעשה קיים תנאי מפסיק לפיו כאשר שני הילדים הקטנים יעזבו אף הם את הבית, תפקע ההוראה בצוואה שלפיה רק הם יירשו את מלוא העיזבון וכל הילדים יירשו באופן שווה.
-
בת"ע (פ"ת) 2640-06-18 פלונים נ' אלמונים (6.3.2020) נדון מקרה שבו אדם ערך צוואה בעת שהיה בהליכי גירושין מאשתו הראשונה ובמסגרתה הוא העניק את עיזבונו לאחיו ואחייניו. כעבור כמה שנים הוא נישא לאישה אחרת ונולדו להם ילדים. אולם, המנוח לא ערך צוואה אחרת ונטען ע"י אלמנתו וילדיהם שהצוואה נשתכחה ממנו בחלוף יותר מארבעים שנה מאז שהוא ערך אותה. באותו מקרה נקבע שהוכח באופן חד משמעי שרצונו של המנוח באחרית ימיו היה שאשתו וילדיו יירשו אותו ולא אחייניו ולכן יש לקבל את ההתנגדות ולקבוע שפרשנות הצוואה היא שהצוואה לא תקוים אם המנוח יתגרש מאשתו הראשונה ויקים משפחה חדשה ולכן יש ליתן צו ירושה על פי דין.
ראו גם: ת"ע (טבריה) 948-02-09 עלימי נ' עלימי (12.5.2011) שערעור עליו התקבל בבית המשפט המחוזי בעמ"ש 27285-06-11 (14.4.2012) ופסק דינו של בית המשפט המחוזי אושר בבע"מ 4064/12 פלונים נ' עמותת הצדקה האורטודוקסית נצרת (7.6.2012).
וכן: ת"ע (כפ"ס) 2852/03 ת.י. נ' ב.י. (29.1.2012), ת"ע (ת"א) 13972-04-16 א.ש. נ' א.א. (26.3.2017).
-
חוק הירושה קובע את עילות הבטלות של צוואה. שכחת צוואה לא נמנית עם עילות הבטלות ולא ניתן להוסיף עילות בטלות שהמחוקק לא קבע. עילות הבטלות מתייחסות כולם לאירועים או מצבים שקדמו לעריכת הצוואה או שהם אירעו במועד עריכת הצוואה עצמה. לא קיימת בדין עילה שנוצרה לאחר שהצוואה נחתמה.
-
יש לזכור כי: "מצווה רשאי לפעול בחוסר סבירות. מצווה רשאי לפזר רכושו לכל עבר ללא כל היגיון. בצדק הודגש כי "אין כאן מקום לפנות אל האדם הסביר מדיני הנזיקין"...יש להגשים את רצונו האינדיווידואלי של המצווה, יהא מוזר כאשר יהא" (אהרן ברק, פרשנות צוואה, 283).
-
העובדה שביום 10.5.21 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית ע"י חברת הכנסת קרן ברק (הצעת חוק הירושה (תיקון – בטלות צוואה ישנה) התשפ"א – 2021) שמטרתה להוסיף את עילת הביטול של צוואה שנשתכחה בחוק הירושה, מלמדת שהמצב המשפטי כיום לא מאפשר לראות במצב שבו הצוואה נשכחה עילת ביטול, גם אם מוכח שהאמור בצוואה לא משקף כלל את רצון המצווה בעת פטירתו. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי: "על פי החוק הקיים, צוואה מבוטלת במצב בו המצווה פעל באופן אקטיבי לצורך ביטולה, אם על ידי מסמך ביטול, אם על ידי השמדת הצוואה ואם על ידי עריכת צוואה חדשה... הוראות החוק הקיימות בישראל כיום – אינן כוללות הוראות בדבר בטלות צוואה בנסיבות בהן המצווה לא נקט בפעולה אקטיבית לביטולה". מכאן, שיש צורך בתיקון החוק על מנת להכיר בעילת ביטול של צוואה שנשתכחה.
-
לא ניתן לבטל צוואה ברורה שלא נפל בה כל פגם, באמצעות דוקטרינה שלא מעוגנת בדין. אכן, יהיו מקרים שבהם תהיה תחושה קשה מאוד שרצונו האמיתי של המנוח לא מומש. ברם, אין הדבר נדיר אף בגדרי דיני הירושה ואין אנו בני חורין לפעול על פי תחושת הצדק שלנו, כשהדבר לא אפשרי מבחינת הוראות הדין. לא תמיד צדק ומשפט נפגשים. לדוגמא, טול מקרה שבו אדם פנה לעורך דין ומבקש לשנות את צוואתו ואף הוכנה כבר על ידי עורך דינו טיוטת צוואה המשקפת את רצון המצווה. ברם, אם המצווה נפטר בטרם שהספיק לחתום על הצוואה החדשה, לא ניתן יהיה לקיים את טיוטת הצוואה אף שאין ספק שצוואתו הקודמת לא משקפת כלל את רצונו במועד שנפטר. שהרי, אם לא קיים "מרכיב היסוד בצוואה" בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה, לא ניתן לקיימה. כמו כן, אדם שפורמאלית נשוי ואולם הוא פרוד מאשתו כבר עשרות שנים ולא ערך צוואה, אף אם יוכח שאין ספק שהוא לא היה מעוניין להוריש לאשתו דבר והוא שנא אותה, היא תירש אותו כיורשת על פי דין (עמ"ש 28845-10-12 פלונית נ' ל.א. (7.1.2015). דוגמאות אלו מלמדות שלמרות הכלל ש"מצווה לקיים דברי המת", קיימות מסגרות משפטיות שהמחוקק קבע ולעיתים מי שלא פעל כנדרש בחוק, לא ניתן יהיה להגשים את רצונו האחרון.
-
כפי שציין א"מ פרופ' שמואל שילה ז"ל בספרו "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה -1965", כרך ראשון, (1992) 459: "לנגד עיני הפרשן צריכה תמיד להיות המודעות לעובדה שהוא פרשן של מסמך ולא יוצר מסמך. לכן, אם בסופו של דבר הראיות החיצוניות אינן עולות בקנה אחד עם הכתוב בצוואה, אין להעדיף את הדברים בעל פה, אפילו אם בית המשפט סבור שכך רצה המוריש להנחיל את נכסיו. אפשר לפעמים לתת פירושים מפירושים שונים, לעיתים דחוקים במידת מה, כדי להגיע למסקנה העולה בקנה אחד עם רצונו של המצווה. אולם יש לכך גבול ואין לעברו ואין ליצור מצב בו השופט הופך למצווה. אין לשכוח שמצווה לקיים את דברי המת – היינו דברי המת כפי שהם עולים, בראש וראשונה מהצוואה".
-
מסכים אני לעמדת כב' השופט בר יוסף בת"ע 70970-06-20 י.י.ל נ' י.ל.א. (4.7.2021) כי אף לדעת הסוברים שניתן באמצעות פרשנות צוואה כגון על ידי "הכנסת" תנאי מפסיק בצוואה להורות על ביטלה של הצוואה אם היא נשתכחה, הנטל להוכיח שהיא נשכחה צריך להיות מעל לספק סביר.
-
במקרה דנן המשיב לא הוכיח מעל לספק סביר שהמנוח שכח אודות דבר קיומה של הצוואה וזאת משני נימוקים. הראשון - הצוואה נמצאה בתוך קלסר (אוגדן) שבו היו עוד שלושה מסמכים חשובים שסביר שהמנוח לא ראה אותם כבלתי רלוונטיים או מבוטלים. באוגדן, שהמשיב מתאר כ"אוגדן עם צוואות" (עמ' 34 שורות 5-13 לפרוטוקול מיום 9.9.20) היו צוואתה של ש' משנת 1997, צוואת האח פלוני משנת 2008 והסכם מכר דירה משנת 2015. מדובר במסמכים חשובים ומהותיים ביותר – שלוש צוואות והסכם מכר - שיחד עמם היתה מונחת גם הצוואה. אם המנוח רצה לשנות את הצוואה וחשב שאבד עליה הכלח והיא כלל לא רלוונטית, מדוע הוא שמר אותה יחד עם שתי צוואות אחרות והסכם מכר דירתו? מדוע הוא לא השמיד אותה או כתב עליה שהיא מבוטלת? העובדה שהצוואה נמצאה יחד עם המסמכים הנ"ל שנערכו שנים רבות אחרי עריכת הצוואה, מעלה ספק לא קטן האם המנוח שכח מקיומה.
-
הנימוק השני – בסעיף 38 לכתב ההתנגדות של המשיב שנתמך בתצהיר (וכן בסעיף 45 לתצהיר העדות הראשית), העיד הבן כי: "בסוף שנת 2015 בהיותה של ט' בת חודשיים, אלמוני ובני משפחתו הגיעו לבקר את המנוח בביתם ברמת השרון. בביקור זה הודיעו המנוח וש' לאלמוני ול-ל' שהם כתבו צוואות חדשות לטובתם". ודוק: המשיב הצהיר כי המנוח וש' הודיעו לו שהם כתבו "צוואות חדשות". מכאן, שהמנוח זכר בשנת 2015 שהיתה לו צוואה קודמת. לכאורה, לא ניתן אם כן לומר שהצוואה נשתכחה שהרי אם היא נשתכחה, מדוע המנוח התבטא בלשון צוואה "חדשה"?.
-
סיכומו של דבר: לא קיימת בדין עילת ביטול של צוואה מחמת שהיא נשתכחה. במקרה דנן, גם לא הוכח מעל לספק סביר שהצוואה נשתכחה, היות שהיא נמצאה בקלסר יחד עם מסמכים חשובים אחרים הכוללים גם שתי צוואות - אחת של בת זוגו והשנייה של אחד מאחיו. לפיכך, אציע לחברותיי לקבל את הערעור ולקבוע שפסק הדין יבוטל והצוואה תקוים. אציע גם, כי לאור הראיות בדבר הקשר החם והאוהב של המנוח למשיב ולילדיו, לא נחייב את המשיב בהוצאות ושכ"ט עו"ד.
-
הערובה על פירותיה תושב למערערים באמצעות ב"כ.

______________
נפתלי שילה, שופט
השופטת צילה צפת, סגנית הנשיא – אב"ד:
אני מסכימה.

______________
צילה צפת, שופטת סג"נ – אב"ד
השופטת עינת רביד:
אני מסכימה.

_______________
עינת רביד, שופטת
הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט נפתלי שילה.
פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת הפרטים המזהים.

|
|

|
|

|
צילה צפת, שופט, סגנית הנשיא
אב"ד
|
|
עינת רביד, שופטת
|
|
נפתלי שילה, שופט
|
ניתנה היום, י"ט תמוז תשפ"ב, 18 יולי 2022, בהעדר הצדדים.