פסק-דין חלקי בתיק עפ"ג 3997-07-10 - פסקדין

השופטת ר. אבידע:

אם דעתי תשמע יזוכה המערער מחמת הספק מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ושבביצוען הורשע בהכרעת הדין נשוא הערעור.

1.      נגד המערער הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בבאר שבע ביום 27.11.05 בו יחסה לו המשיבה עבירות של גרימת מוות ברשלנות והפקרה. נטען בכתב האישום כי ביום 13.5.02 בשעה 14:50 או בסמוך לכך, נהג המערער במשאית קירור מכיוון מעבר קרני לכיוון נתיבות בכביש דו מסלולי, מספר 25, והתקרב לצומת המחבר בין הכביש המוביל לשדרות (כביש מספר 232) לכביש מספר 25 (להלן: "הצומת"). באותה עת נהג אבו קוידר סלימן במשאית פולטריילר מסוג וולבו (להלן: "משאית הוולבו") מכיוון נתיבות לכיוון מעבר קרני והתקרב לצומת. כמו כן נהג באותה עת פרנקל מיכאל ז"ל ברכב גרר מכוון מעבר קרני לכיוון נתיבות וגם הוא התקרב לצומת כשהוא בנתיב הימני. בהגיע המערער לצומת, פנה שמאלה לכוון שדרות, ולא נתן זכות קדימה למשאית הוולוו שהתקרבה לצומת מהכיוון הנגדי. כתוצאה מכך סטה נהג משאית הוולוו שמאלה לתוך נתיב הנסיעה הנגדי במטרה למנוע התנגשות במשאית הקירור שהיתה נהוגה על ידי המערער, ופגע עם חזית משאית הוולוו בחזית רכב הגרר שהיה נהוג על ידי המנוח. כתוצאה מהתאונה התהפך רכב הגרר על צידו הימני ונהגו, פרנקל מיכאל ז"ל, נהרג, נהג משאית הוולבו נחבל קלות ולרכב הגרר ולמשאית הוולוו נגרמו נזקים כבדים. מיד לאחר התאונה עזב המערער את מקום התאונה מבלי שעצר לעמוד על תוצאותיה. 

בית המשפט, לאחר שמיעת ראיות, הרשיע את המערער בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וזאת בהסתמך על עדויות העדים שתארו את נסיבות התאונה והודאת המערער שהודה באחריותו לביצועה. בית המשפט קבע כי ב"כ המערער לא עשה דבר על מנת לנהל משפט זוטא, ולכן לא מצא לנכון לקבוע "כי התנהגותה של הרשות היתה שערורייתית ובלתי סבירה".

לבקשת המערער לאחר הרשעתו הוזמן תסקיר אודותיו. ביום 27.5.10, שמונה שנים לאחר קרות התאונה נשוא כתב האישום, נדון המערער לשנת מאסר לריצוי בפועל, פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך תשע שנים וכן הוטל עליו מאסר על תנאי וחיוב לחתום על התחייבות. ערעורו של המערער מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין.

תיאור נסיבות התאונה

2.      כאמור בכתב האישום, התאונה בה קיפח פרנקל מיכאל ז"ל (להלן: "המנוח") את חייו ארעה בצומת סעד, הצומת שבין הכביש ממעבר קרני לכיוון נתיבות - כביש מס' 25 - לבין כביש היוצא מהצומת והמוביל לעבר שדרות - כביש מס' 232. על נסיבות התאונה העידו שלושה עדי ראיה.

עדת התביעה ויולט באום העידה - אמרתה הוגשה במקום חקירתה הראשית - כי ביום אירוע התאונה, שאז גם נמסרה אמרתה - נסעה עם בן זוגה ברכבם מכיוון נתיבות לכיוון קיבוץ כפר עזה. בהגיעם לצומת סעד פנו עם רכבם ימינה לכיוון כפר עזה, ואז לדבריה, ראתה "משאית שממשיכה ישר קצת לפנינו לכיוון מחסום קרני, ואז פתאום ראיתי את המשאית שהיתה משמאלנו סוטה שמאלה לנתיב הנגדי ומתנגשת במשאית נוספת שבאה ממול. היתה משאית נוספת שהיתה בנתיב הנגדי וביצעה פניה שמאלה מכיוון קרני לכיוון כפר עזה, אותה משאית חסמה את הדרך של המשאית שנסעה משמאלי לכן הוא נאלץ לסטות לשמאל הנתיב הנגדי... אני לא יכולה לומר לך איזה סוג משאית זו שפנתה שמאלה אבל היתה משאית שברחה מהמקום אחרי שביצעה פניה שמאלה. אני חושבת שמדובר במשאית קטנה וסגורה...". בעדותה בבית המשפט תיארה העדה "כשאנחנו הגענו לפניה עדיין לא פנינו. המשאית שלפנינו נסעה ישר לכיוון נחל עוז, מכיוון שאני ישבתי ליד הנהג, שהוא בעלי, המשאית שלפנינו נכנסה לצומת והצומת לא היה פנוי, משאית אחרת מכיוון נחל עוז היתה בצומת ולכן המשאית הזאת שהנתיב של (צ.ל שלה) לא היה פנוי להמשיך ישר, פנתה שמאלה, ונכנסה לנתיב הנגדי ושם פגעה במשאית אחרת ניסתה לברוח ולא הצליחה...", ובהמשך "למשאית שלפנינו היתה זכות קדימה ולמשאית שפנתה שמאלה חסמה דרכה. המשאית נכנסה לצומת והצומת היה לא פנוי ואז קרתה התאונה, זה היה בשניות. המשאית שנסעה בכיוון נסיעתי ונאלצה לפנות שמאלה לא יכלה לעשות משהו אחר" (עמ' 28 לפרוט'). העדה הוסיפה ואמרה בעדותה "המשאית עם העגלה הנגררת נסעה ולא עצרה אחרי התאונה וברחה. אנחנו עצרנו בתחנת האוטובוס, המשאית לא היתה שם היא לא עצרה בכלל והיא ברחה". (שם).

3.      עד ראיה נוסף שהעיד בבית משפט היה אלרומילי פאמי. לטענת עד זה כאשר התקרב לצומת סעד הבחין במשאית קירור שפונה שמאלה לכיוון שדרות. כמו כן, הבחין בפולטריילר סוטה שמאלה וראה את ההתנגשות. אלרומילי נשאל אם ממה שראה הבין מדוע סטתה הפולטריילר שמאלה ותשובתו היתה שלא ראה למה, "אבל איך שאני מכיר ומקצועי זה משאיות, יכול להיות שהמשאית שפנתה שמאלה הפריעה לה ולקח שמאלה" (עמ' 36 לפרוט').  העד שהעיד על עצמו כי הוא בעל חברת הובלה ומתנדב במתנ"א כמעט 10 שנים תיאר את המשאית שהגיעה מכיוון מחסום קרני ושכדבריו יכול להיות שהפריעה לפולטריילר - משאית הוולבו  כסמיטריילר 12 מטר, משאית קירור שהוא רק ראה את הצד הימני של העגלה ולא את הסוס.

4.      עד ראיה שלישי שהעיד היה אבו קוידר סלימאן; עד זה היה נהג הפולטריילר שפגע ברכבו של  המנוח. גם אמרתו של עד זה הוגשה במקום עדותו בחקירה ראשית. יום לאחר התאונה נחקר העד תחת אזהרה בשל כך שיוחסה לו האשמה של גרימת תאונת הדרכים נשוא הדיון לדבריו: "בתאריך 13.5.02 נהגתי ברכב הנ"ל לכיוון מסוף קרני מכיוון כללי נתיבות. התקרבתי לצומת סעד, בערך ממרחק של 30 מ' הבחנתי במשאית שנמצאת בנתיב ממולי לפניה שמאלה. המשאית הזו ביצעה פניה שמאלה, לא זוכר איזו משאית זו היתה, ואחרי אותה משאית היתה משאית קירור לבנה, ארגז לבן, ומתי שהגעתי לצומת סעד, בערך כ- 10 מטר, אותה משאית לבנה נכנסה לפניה שמאלה. אני בלמתי וברחתי שמאלה כדי להימנע מלהתנגש במשאית הלבנה הקירור, ובגלל שהמשאית הלבנה גבוהה לא ראיתי שיש רכב מימין שלה ושעברתי לנגדי אז התנגשתי עם הרכב גרר שהיה שם. שנינו עפנו לשוליים הימניים...". בהמשך אמרתו נשאל אבו קוידר אם משאית הקירור עצרה לפני הפניה, ותשובתו היתה "כן הוא עצר ושאני התקרבתי אליו הוא נכנס לצומת, פנה שמאלה".

העד נשאל באמרתו (ת/48) אם יוכל לזהות המשאית ולכך השיב "אני לא חושב כי אני לא זוכר את הצבע של הסוס" (עמ' 2 ש' 47). את המשאית תיאר העד כמשאית עם ארגז לבן באורך של כשישה מטרים ללא דלתות על הדופן הימני של הארגז. עוד נרשם מפי העד באמרתו כי משאית הקירור "אני, כמה שזוכר היתה או וולבו F-7  או F-6" (שם עמ' 1 ש' 22). העד טען באמרתו כי אחרי ההתנגשות "אני קפצתי מהרכב החוצה וחיפשתי את המשאית קירור ולא ראיתי אותה במקום" (שם עמ' 1 ש' 18).

בעדותו בבית המשפט העיד אבו קוידר "...אני ראיתי את הצומת של המשאית של הקירור היא הגיעה מכיוון מחסום ארז, היא הגיעה לצומת ויש לפניה גם משאית, המשאית עברה לכיוון שדרות, כשהתקרבתי מס' מטרים, בערך אולי 20 מ', הייתי קרוב לצומת, נהג המשאית של הקירור לא יודע מה קרה, החליט להיכנס בצומת, הוא נכנס בצומת, ואני לא ראיתי כלום, רק את המשאית הקירור. אני לא יכול לברוח ולא רוצה לפגוע בנהג, אז ניסיתי לעקוף אותו מאחורה. כשניסיתי לעקוף אותו מאחורה, ממול לא רואה כלום, כי גובה משאית של הקירור, אני מתקן מקדימה, היא חסמה את הכביש... מתי שניסיתי לעקוף אותה מאחורה אז ברחתי, לא הספקתי, לא יודע, שמעתי רק רעש של המכה ושנינו עפנו לימין של השוליים".

אשר למשאית הקירור בעדותו בבית המשפט אמר אבו קוידר "זאת היתה משאית עם ארגז, אין עגלה" (עמ' 44 לפרוט'). גם כאשר נאמר לאבו קוידר כי יש עד שטען שהמדובר בסמיטריילר השיב "... אין עגלה שם רק סוס עם ארגז, זה משאית אחת" (עמ' 45). אשר לדברים שנרשמו מפיו באמרתו כי המדובר במשאית מסוג וולבו אמר "שאלו אותי בחקירה לאיזה רכב זה דומה, אמרתי לרכבים קטנים של וולבו F-10  או F-7 לא אמרתי וולבו" (שם).

בתשובה לשאלת ב"כ המערער מה עשה מיד לאחר התאונה השיב אבו קוידר כי אינו זוכר וכי לא ראה כלום ולא התעניין בנהג משאית הקירור (עמ' 47 לפרוט').

5.      בית משפט השלום בהכרעת הדין ציין כי הוא האמין לעדויות עדי התביעה. לכן, לנוכח האמון שנתן בית המשפט בעדויות עדי התביעה, והאמור לעיל מפי עדי הראיה, הוכחו ע"י המשיבה נסיבות אירוע התאונה כפי שתוארו על ידה כתב האישום, היינו שמשאית הקירור היא הגורם לתאונה וכי מיד לאחר התאונה המשאית עזבה את זירת האירוע.

האם הוכח ע"י המשיבה - במנותק מהודאת המערער - כי הוא זה שנהג ברכב הקירור

6.      איש מהעדים לא קשר את המערער למשאית הקירור. לפיכך, נשאלת השאלה האם הוכח ע"י המשיבה כי המערער הוא זה שנהג ברכב הקירור, במנותק מהתאונה.

ע.ת. 1 הבוחן יריב בן שחר העיד כי הגיע למסקנה כי רכבו של המערער הוא זה שגרם לתאונה, וזאת בשל מספר טעמים: ראשית, בהסתמך על עדויות עדי הראיה שטענו כי משאית הקירור פנתה שמאלה ולא כיבדה את זכות הקדימה של הפולטריילר בצומת. שנית, בהסתמך על פלט שהוצא ממסוף קרני ממנו עולה כי מספר דקות לפני קרות התאונה משאית הקירור יצאה מהרצועה. שלוש, עדותו של המערער שבה  "הוא תיאר מספר דברים שראה בזירה שהעלו את רמת החשד שלנו שהוא זה שלא נתן זכות קדימה, לדוגמא, הוא לא נתן תיאור מדויק לגבי הסיטואציה של רכבים שעמדו לאחר קרות התאונה, וזאת מזווית הראיה שלו שלא אפשרה לו לראות את הרכבים הממוקמים בזירה". רביעית, הודאת המערער.

כאשר נשאל העד אם ייתכן שרכב הקירור שגרם לתאונה הגיע לאו דווקא ממסוף קרני, השיב העד "מדובר בכביש בינעירוני ויכול להיות שיגיעו למקום כלי רכב נוספים ממקומות אחרים ולא רק ממסוף קרני. אני בדקתי רק במסוף קרני". עוד הוסיף העד "בדקנו את כל הרכבים שעברו בסמיכות למועד התאונה ממסוף קרני". וכן "ידענו באותו יום כי רכבו יצא מהמסוף ופנינו לדוד שלו, שהוא בעל המשאיות, כי הבנו שהיו משאיות שיצאו מהמחסום וראו את האירוע. עוד באותו יום נלקחה עדות מהנאשם לגבי הנסיבות שהוא נהג. הנאשם נחקר באותו יום כעד ראיה. על סמך הנתונים שהיה לי באותו מעמד לא היה לי מספיק ראיות המעלות חשד לגבי הנאשם כמעורב... באותו מעמד לא חשדתי כי הנאשם לא מדייק בדבריו בהודעתו ולא חשבתי שהוא מעורב בתאונה" (עמ' 13 לפרוט').