פסק-דין בתיק ת.א 669/98 - פסקדין

          פתח דבר

1.       תביעה על נזקי גוף שנגרמו לתובע יליד 1982, המתגורר בכפר בית קאד שבנפת ג'נין, לאחר שנפגע ביום 27.5.91 מקליע שנורה, לטענתו, על ידי חיילי צה"ל. כתוצאה מחדירת הקליע  נכרתה אחת מכליותיו של התובע.

התובע צירף חוות דעת  אורטופד מטעמו, ולפיה נגרמה לו נכות אורטופדית בשיעור של 15% בגין חולשה ברגל והגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני. כן צירף חוו"ד אורולוג שהעמיד את נכותו הצמיתה בשל אובדן כליה על 30% וחוו"ד פנימאי שהעמיד נכותו הצמיתה על 10% בשל התדבקויות באיברים הפנימיים.

ד"ר א. ענתבי, כירורג מטעם הנתבעת, קבע כי פצעי הכניסה והיציאה של הקליע נתפרו, ולכן לא נותרה לתובע נכות לצמיתות בתחום הכירורגי. ד"ר רופמן, אורתופד מטעם הנתבעת, קבע כי לתובע לא נותרה נכות בתחום האורטופדי, ואילו ד"ר יינה, נפרולוג מטעם הנתבעת, הסכים עם המומחה מטעם התובע וקבע אף הוא כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 30% בגין אובדן כליה.

הנתבעת כפרה באחריות, והוריתי על פיצול הדיון בין שאלת האחריות לשאלת הנזק.

הערה מקדמית

2.       שמיעת הראיות בתיק הסתיימה ביום 18.12.2002, והנתבעת הגישה סיכומיה רק ביום 27.1.2005 (אף זאת בפקס וללא נספחים שהגיעו מספר ימים לאחר מכן). וכל כך למה? בתום שמיעת הראיות, ביקשו הצדדים לטעון בכתב לגבי קבילות התמליל וההודעות שצורפו לתצהיר החוקר. הצדדים הגישו טיעון בכתב בנקודה זו, ונתתי החלטתי מיום 5.2.2003 ובה אישרתי קבילות ההודעות והתמליל.

אלא, שלאחר שניתנה החלטתי זו, "ישנו" הצדדים ולא הגישו סיכומים. בשל תקלה במזכירות לא הובא התיק בפני לתזכורת פנימית אלא כעבור שנה ואז זימנתי את הצדדים לישיבת קדם משפט (שאף היא נדחתה לבקשתם) והוריתי על הגשת סיכומים (עמ' 45 לפרוטוקול). התובע הגיש סיכומיו באיחור של כחודש, הנתבעת עתרה למספר דחיות, וכך חלפה עברה כחצי שנה נוספת.

אין לי אלא להצר על כך, באשר לטעמי ראוי כי בית המשפט יתן פסק דינו בהקדם ככל שניתן, כל עוד רישומם של העדים טבוע היטב בזכרונו וזאת, ללא קשר לרישומים שאני נוהג לערוך במהלך שמיעת הראיות.

גרסת התובע וגרסת הנתבעת

3.       בכתב התביעה נכתב לאקונית כי כוחות הביטחון פעלו בקרבת מקום מגוריו של התובע ותוך כדי כך נורו או נפלטו קליעים מכלי הנשק שהוחזקו בידיהם והתובע נפגע מקליע.

בתצהיר עדות ראשית ניתנה גרסה שונה מזו שבכתב התביעה. התובע סיפר כי בסביבות השעה 15:00 לאחר שחזר הביתה בסיום יום הלימודים, ביקשה ממנו אמו להוציא את עדר הצאן שלהם למרעה. התובע עשה כבקשתה, והספיק להתרחק כ-300 מטר מן הבית. כעבור זמן שמע צעקות וקולות ירי מכיוון הכפר, והסיק כי יש עימות בין אנשים מהכפר לבין הצבא הישראלי, כפי שאירע לא פעם בעבר. בשלב כלשהו, התחיל לרכז את עדר הצאן כדי לחזור הביתה, ושמע את סבו מרחוק כשהוא קורא לו לחזור הביתה.

בזמן שהיה בדרכו חזרה עברה בשדה קבוצת חיילים, ואלו לא פנו אליו והוא לא פנה אליהם. לאחר שקבוצת החיילים התרחקה ממנו מרחק של כ-100-150 מטר, הבחין שאחד החיילים הרים את רובהו וירה לכיוון שלו, ואז חש מכה חזקה, נפל ארצה ואיבד את הכרתו.

סבו של התובע תמך בגרסתו בתצהיר עדותו הראשית. אציין כי הסב לא נחקר על התצהיר מאחר ולא התייצב לדיון בשל עלייה לחג' למכה. למרות זאת, אישרתי קבלת התצהיר על מנת שלא לגרום לדחיית הדיון, בכפוף להסתייגויות הנתבעת.

הסב סיפר בתצהירו כי זכור לו שהתובע יצא לרעות את הצאן לבקשת אמו, ולאור המהומה שהתפתחה בכפר על רקע עימות בין הצעירים בכפר לבין הצבא, יצא לחפש אחר התובע לבקשת בתו. הוא יצא מהבית וקרא לתובע מרחוק לחזור הביתה, ובעוד התובע מתארגן עם הצאן כדי לחזור, הבחין בקבוצה של 3-4 חיילים שחצתה את השדה בקרבת מקום. לפתע, אחד החיילים הרים את נשקו וירה לעבר התובע. התובע לא עשה דבר לפגוע בחיילים, הוא היה לבדו עם הכבשים, ולא היה כל קושי להבחין כי מדובר בילד קטן.  לאחר שהתובע  נורה, הוא צעק לעזרה, הגיעו שכנים והתובע הוכנס למכונית והוסע לבית החולים בג'נין.

4.       למעט עדותו של הקטין ותצהירו של הסב (שלא נחקר) לא הובאו ראיות נוספות על ידי התובעת.

הנה כי כן, גרסתו הבסיסית של התובע היא שהירי בוצע על ידי אחד החיילים מתוך חוליה שמנתה 3-4 חיילים, במכוון וללא כל התגרות מצד התובע, ובמנותק וללא קשר להתפרעות ולהפרות סדר שבתוך הכפר.

5.       הנתבעת לא כפרה בכך שהתובע נורה ככל הנראה על ידי חיילי צה"ל, אלא שהדבר אירע בסיטואציה מיוחדת אליה נקלעו קצין וחייל, ומעשה שהיה כך היה.

קצין וחייל-נהג נסעו בתפקיד ברכב נ.נ. צבאי (להלן: " הרכב") סמוך לכפר קאד. בדרכם חזרה מתוך הכפר, הכביש נחסם על ידי תושבי הכפר שפיזרו מסמרים וגרמו לתקר בגלגל הרכב. עשרות מתושבי הכפר החלו ליידות אבנים אל הרכב, מה שגרם לקצין ולחייל שהיה עמו להימלט מהרכב ולעמוד במרחק מה ממנו.