(שלב ב': מתן חשבונות)
א.
רקע הדברים ותיאור ההליך
1. התובע הוא איש עסקים הפועל במסגרת קבוצות עסקיות שונות, וכך אף פעל כמנהל בקבוצת העסקים שבשליטת מר ליאון תמן ז"ל (להלן:
"קבוצת תמן"). הנתבע הוא עו"ד, אשר עסק, בין היתר, בתיווך בין משקיעים יהודים מדרום-אפריקה (להלן:
"המשקיעים") לבין יזמים בישראל אשר תרו אחר משקיעים לצורך קידום פרויקטים בישראל (להלן:
"היזמים"). במסגרת זו טיפל הנתבע גם בתיווך בין המשקיעים לבין יזמים בישראל, על רקע ההסכם המיוחד שבין ממשלת ישראל לממשלת דרום-אפריקה (להלן:
"דרא"פ"), לפיו הותר לאזרחי דרא"פ להוציא כספים מן המדינה לצורכי השקעה בישראל, בהתאם למכסות שסוכמו בין שתי המדינות. הדרך היחידה של אותם משקיעים להוצאת כספים מדרא"פ היתה באמצעות השקעה בישראל, בהתאם להסכם דלעיל, לאור האיסור שהיה קיים בדרא"פ על הוצאת כספים מהמדינה. לצורך קבלת אישור הרשויות בדרא"פ להוצאת הכספים לשם השקעתם בארץ, נדרש אישור של רשות ההשקעות בארץ. הנתבע טיפל בהשגת אישורים אלו (להלן:
"האישורים") בשמם של היזמים והמשקיעים, לאחר שתיווך ביניהם, וגם התובע עסק בתחום זה.
2. בשנת 1992 ביקש הנתבע לעניין את התובע, שהיה מנהל בקבוצת תמן, בהשקעות של יהודי דרא"פ בישראל. הנתבע הציע לנצל לצורך כך את ניסיונו של התובע בתחום השגת האישורים להשקעות הנ"ל, ואת קשריו של התובע עם העומדים בראש רשות ההשקעות בארץ. בנסיבות אלו נכרת הסכם בעל-פה בין התובע לנתבע, לפיו הם יתחלקו ביניהם שווה בשווה בעמלות שיתקבלו מן המשקיעים בחו"ל (להלן:
"עמלות המשקיעים"), כמו גם בעמלות שיתקבלו מן היזמים הישראלים (להלן:
"עמלות היזמים"). הסכם זה הסתיים בסכסוך, שהוביל להגשת התביעה בתיק זה בשנת 1996.
3. התובע הגיש כנגד הנתבע תביעה למתן חשבונות, בטענה שהנתבע לא העביר לו את העמלות שנתקבלו מהיזמים ומהמשקיעים בעקבות אישורים מהרשות בארץ שבהשגתם טיפל התובע. התביעה הוגשה על סך
1,000,001 ש"ח
. כתב התביעה התייחס ל-
13 אישורים שהשיג התובע, ואלו השתייכו לשלוש קבוצות: פרויקטים של קבוצת תמן (סעיף 8(א) לכתב התביעה), פרויקטים של חברת אזורים בנין (1965) בע"מ (להלן: "
אזורים") (סעיף 7 לכתב התביעה), ופרויקט משק"ד (מברשת שיניים קפיצית דינמית - להלן:
"משק"ד") (סעיף 9 לכתב התביעה).
4. התובע לא דרש לקבל עמלות בגין השגת אישורים להשקעות בקבוצת תמן עצמה, שכן הוא עבד כמנהל שכיר בקבוצה. אולם, לאחר שהתובע השיג אישורים למשקיעים, הוסבו אישורים אלה לא-פעם לפרויקטים אחרים או ליזמים אחרים, שלא היה להם קשר עם קבוצת תמן, או עם היזם המקורי שעבורו ניתן האישור. נראה שהיה חשוב למשקיעים בדרא"פ להוציא את הכסף משם, אך לאחר שכסף הוצא - עשה הוא את דרכו בדרכים שונות להשקעות אחרות מאלו שלשמן ניתן האישור. לפיכך התעוררה מחלוקת בין התובע לנתבע האם מגיע לנתבע עמלות בגין אישורים שהשיג התובע, ואשר הוסבו בסופו של דבר לפרויקטים אחרים. בעיקר התייחסה מחלוקת זו לפרויקטים של קבוצת תמן, שכן בסופו של דבר החליטה הקבוצה שאין היא מעוניינת להתקשר עם משקיעים מדרא"פ בהסכמים, על סמך האישורים שהושגו, ואישורים אלו הוסבו ושימשו לפרויקטים אחרים (להלן:
"פרויקטים שנשרו
מקבוצת תמן"). העתירה למתן צו לגילוי חשבונות נבעה מן העובדה שהתובע איננו יודע אילו עמלות קיבל הנתבע, ולטענתו גם אינו יודע לאילו פרויקטים ויזמים הוסבו האישורים שהשיג.
5. הנתבע כפר בקיומו של הסכם לתשלום עמלות לנתבע, ככל שהדבר נוגע להשקעות של קבוצת תמן, שכן לטענתו התובע עבד בקבוצת תמן, והשגת האישורים בנוגע לפרויקטים של קבוצת תמן נעשתה במסגרת עבודתו זו. לכן, טען הנתבע, אין התובע זכאי לעמלות בגין אישורים אלו שהשיג, ואשר בסופו של דבר הוסבו לפרויקטים אחרים, לאחר שקבוצת תמן חזרה בה מן הכוונה לעשות שימוש בכספים אלו בפרויקטים שלה.
אשר לפרויקטים האחרים נשוא כתב התביעה, לא הכחיש הנתבע את הסכמתו לשלם לתובע מחצית מן העמלות שקיבל בעקבות עבודתו של התובע בהשגת האישורים. אך הוא טען שההסכם מתייחס אך ורק לכספים שהושקעו
בפועל בפרויקטים שעבורם הוצאו האישורים, ואין הוא חייב לשלם עמלה בגין אישורים שהוסבו, שלא באמצעות התובע, ליזמים אחרים, או לאישורים שלא הביאו בסופו של דבר להשקעה בפועל.
6. בשלב הראשון של המשפט התבררה בפני כב' השופט א. סטרשנוב שאלת זכאותו של התובע לקבלת חשבונות ופירוש ההסכם שבין הצדדים מבחינת טיבו והיקפו (להלן:
"השלב הראשון"). ביום 31.12.01 ניתנה ההחלטה (שכונתה "פסק דין") בשאלת החבות (להלן: "
החלטת כב' השופט סטרשנוב"). כב' השופט סטרשנוב קיבל את גרסת התובע במלואה, ודחה את גרסת הנתבע, כשהוא מחייב את הנתבע לגלות לתובע בתצהיר את חשבונותיו, לאחר שהבהיר לאלו עמלות זכאי התובע על פי ההסכם עם הנתבע.
7. התובע הגיש ערעור ובקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על החלטת כב' השופט סטרשנוב, בהן תקף את ממצאי ההחלטה, ואת צו מתן החשבונות שניתן בעקבותיה (ע"א 7781/02 ורע"א 968/02). בית המשפט העליון (כב' השופטת ד. דורנר) החליט לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. בית המשפט העליון צמצם את צו גילוי החשבונות, באופן שיחול
"אך ורק על כל החשבונות הרלוואנטיים לפרויקטים המוזכרים בהחלטה". צמצום זה נבע מכך שכב' השופט סטרשנוב העניק לתובע סעד
"כמבוקש בסעיף 19 לכתב התביעה", וסעיף 19 נוסח באופן שניתן היה אולי להבין ממנו שהוא חל לא רק על הפרויקטים שפורטו בסעיפים 7-9 לכתב התביעה. ואולם פרט לצמצום זה, פסק בית המשפט העליון כי לא מצא עילה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית משפט זה, ודחה את בקשת רשות הערעור. לפיכך, פסק דין זה, הנוגע לשאלת החשבונות, מבוסס על הממצאים העובדתיים ועל המסקנות שעמדו בבסיס החלטתו של כב' השופט סטרשנוב.
8. עם פתיחת השלב השני של המשפט, בו נדונה שאלת החשבונות לפיהם מחויב הנתבע לשלם כספים לתובע (להלן:
"השלב השני"), התעורר ויכוח בין הצדדים כיצד לפרש את פסק דינו של כב' השופט סטרשנוב, בכל הנוגע להיקף גילוי החשבונות הנדרש מן הנתבע. נדרשתי למחלוקת זו בהחלטתי מיום 7.10.03. המחלוקת בין הצדדים באשר לפרשנות פסק הדין נגעה לשלושה עניינים:
א. האם מחויב הנתבע לשלם לתובע עמלות, ולפיכך אף לגלות את חשבונותיו, בנוגע לפרויקטים שנשרו מקבוצת תמן.
ב. האם זכאי הנתבע לקזז מן העמלות המגיעות לתובע בגין פרויקטים של אזורים סכומים שקיבל התובע בעצמו מאזורים עבור השגת האישורים.
ג. האם זכאי הנתבע לקזז מן העמלות המגיעות לתובע הוצאות שהוציא לצורך השגת האישורים.
9. לאור המחלוקות דלעיל בין הצדדים, מן הראוי להתעכב על ממצאיו של כב' השופט סטרשנוב. בראשית הדברים יש לציין, כי כב' השופט סטרשנוב הבהיר בסעיף 4 לפסק הדין:
"החלטתי להעדיף בצורה ברורה את גרסתו המהימנה והמוצקה של התובע, ולדחות בשתי ידיים את גרסתו הנפתלת והבלתי אמינה לחלוטין של הנתבע.
שוכנעתי כי התובע העיד בפני עדות אמת בכל הקשור למערכת יחסיו עם הנתבע ולהסכמים ביניהם, ועדותו נתמכת אף בחומר הראיות ובמסמכים השונים...".
מכאן ברור שכב' השופט סטרשנוב קיבל את תביעתו של התובע על כל חלקיה ומרכיביה, ודבר זה אף בא לידי ביטוי בכך שהעניק לתובע את הסעד הגורף והרחב שבסעיף 19 לכתב התביעה. בית המשפט העליון צמצם אמנם נוסח גורף זה לפרויקטים המפורטים בכתב התביעה, אך העובדה שכב' השופט סטרשנוב העניק את הסעד המבוקש בסעיף 19 מלמדת על כך שהוא קיבל ללא סייג את כל טענות התובע בכתב התביעה, ובכללן, הטענה כי הנתבע חייב לשלם לתובע עמלה גם בגין האישורים שהוצאו לפרויקטים שנשרו מקבוצת תמן. בסעיף 10 לפסק הדין אומר כב' השופט סטרשנוב:
"לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי בין הצדדים בתיק זה נערך הסכם בע"פ ולפיו ישלם הנתבע לתובע 50% מהעמלות שיתקבלו בגין הפרויקטים שלגביהם ישיג האחרון את אישור הרשות להשקעות, כאשר פרויקטים אלה אינם נכללים עוד במסגרת חברת תמן".
10. לאור כל אלו קבעתי בהחלטה מיום 7.10.03 (סעיף 10):