פסק-דין בתיק ת.א. 2766/00 - פסקדין

1.           ההליך:

              בתביעתם זו עתרו התובעים להורות לנתבעת להשיב להם סך של 1,371,498 ש"ח שגבתה מהם, לטענתם, שלא כדין. משיקולי אגרה, העמידו התובעים תביעתם על סך של 1,000,000 ש"ח (החלטה מיום 1.9.04 בבש"א 22508/03).

2.           העובדות הצריכות לעניין ואינן שנויות במחלוקת:

       א.    התובעים 2 ו-3 הנם בעלים במשותף (בחלקים כאמור בסע' 1.1. לכתב-התביעה) של מקרקעין, הידועים כמגרשים זמניים מס' 114 ו- 115 בגוש 6623, בצפון תל-אביב (להלן: " מגרש 114", ו" מגרש 115" בהתאמה). התובעים 1-3 הנם בעלים במשותף של מקרקעין, הידועים כמגרש זמני מס' 116 בגוש הנ"ל. מגרשים זמניים מס' 114, 115 ו-116 יחד, יכונו  להלן: " הנכס".

       ב.    עד שנת 1992 חלה באזור צפון מערב העיר תל-אביב-יפו, המכונה מתחם דבורה הנביאה (להלן: " המתחם"), בו מצוי הנכס, תכנית בנין עיר (להלן: " תב"ע") מספר 1862, שקבעה: "אופן הבינוי, תקנות בניה, קווי בנין.... יקבעו בתכנית מפורטת" (סעיף 9 ד' לנספח א' לתצהיר עדותו הראשית של מר אילן לפטר, עוזר חשב מינהל ההנדסה ומינהל בינוי ותשתית אצל הנתבעת (להלן: " תצהיר לפטר")). מכאן, שעד שתוכנית מפורטת לא תכנס לתקפה, נאסרה, למעשה, כל בניה במתחם ובנכס.

       ג.     תוכנית מפורטת, תב"ע 1863 (להלן: " התכנית המפורטת") לגבי המתחם, פורסמה ביום 27.2.92 (נספח ב' לתצהיר לפטר). בתוכנית מצוין (בסעיף 6 שבה), כי יזמו אותה הועדה המקומית לתכנון ולבניה בתל-אביב-יפו (להלן: " הועדה המקומית") ובעלי מקרקעין במתחם. למספר הוראות בתוכנית זו יש חשיבות רבה לענייננו. כך, סעיף 11ו קובע:

"היתרי בניה יוצאו רק לאחר השלמת תכנון פיתוח הרחובות המשולבים והדרכים בתחום התכנית, ואישורם ע"י מהנדס העיר..."

              סעיף 12 קובע:

"לא תתחיל כל עבודת בניה בשטח המגרש אלא אם הוכשרה הקרקע ונעשו עבודות פיתוח מינימליות ... כל זאת לשביעות רצונה של הועדה המקומית, ובהתאם לדרישות מהנדס העיר."

              סעיף 24, שכותרתו "זמן ביצוע", קובע:

"התכנית תבוצע תוך 20 שנה מיום אישורה."

       ד.    לאחר פרסום התוכנית המפורטת, ביום 24.12.92, נחתם חוזה (להלן: " ההסכם המקדים" - נספח א' לתצהיר עדותו הראשית של התובע 2, מר שמואל ברודנו (להלן:" שמואל") מטעם התובעים (להלן: " תצהיר שמואל") - בין הנתבעת לבין "ועד בעלי המגרשים שבגוש 6623" (להלן: " הועד")). יוער תחילה, כי אין חולק, שהועד חתם על ההסכם המקדים גם כשלוחם של התובעים.  במבוא להסכם המקדים נאמר:

 "...הואיל ובעלי המגרשים מבקשים לקדם את תכנון הבינוי והפתוח של התשתיות בחלקות השונות שבגוש...

והואיל והעירייה מסכימה כי הסכומים שישולמו ע"י בעלי המגרשים כאמור בהסכם זה יקוזז בעתיד מאגרות והיטלים עתידיים אשר יחולו על החלקות כמפורש בהסכם זה..."

              סעיף 2 לאותו הסכם, מפרט את עבודות האדריכלות שתזמין העיריה, לשם קידום יישום התוכנית, וסעיף 3 שבו מציין, כי הועד הוא שיממן את התמורה שתשלם העיריה בגין עבודות אלו, במגבלות מסוימות המצוינות שם. סעיף 6 להסכם המקדים קובע:

"על בעלי המגרשים לשלם לעירייה את האגרות וההיטלים כפי שיהיו בתוקף בעת הוצאת התרי בניה. הסכומים שישולמו עד לאותו מועד... יקוזזו בהתאם לקבלות שיצורפו בצרוף הצמדה ממועד התשלום ועד ליום הקיזוז..."

              סעיף 7, האחרון להסכם זה, קבע, כי "העיריה תעשה כמיטב יכולתה על מנת להחיש את התכנון".

              לאחר חתימת ההסכם המקדים ולפיו, שילמו התובעים לנתבעת סך של 30,000 ש"ח.

       ה.    כאמור, כחלק מהתכנית המפורטת, נדרשה העיריה לבצע עבודות פיתוח שונות במתחם (להלן: " הפיתוח המיוחד"). לפי חישובי העיריה, ההיטלים, אשר על-פי דין מגיעים לה, בגין הפיתוח המיוחד, לא יכולים היו לכסות את הוצאותיו ותקציבה לא אפשר לה, באותה עת, לממן את הפיתוח האמור. בפגישה אליה זומנו בעלי המגרשים, הוצגה בעיה זו על-ידי גורמים מטעם העיריה והוצע מטעם העיריה, כי מספר בעלי מגרשים יממנו מכיסם את ההפרש בין ההיטלים האמורים, לבין ההוצאות בפועל בגין עבודות הפיתוח. נציגם של התובעים באותה פגישה היה עורך-דין בצלאל גרוס (להלן: " עו"ד גרוס"). לטענת התובעים, באותה ישיבה טען עו"ד גרוס, כי אין בסיס חוקי לתשלום זה, וכי שולחיו, התובעים, לא ישלמוהו.