1. ביום
14.5.99 נהרג אילן צוקרניק ז"ל (להלן:
"המנוח") בתאונת דרכים שעה שרכב על אופנועו (נספח א' לכתב התביעה). המנוח נהרג בתאונת דרכים כתוצאה מפגיעת אופנוע אחר ומשאית שאליה נהדף. הוא היה מבוטח אצל הנתבעות (נספח ב' לכתב התביעה). טענת הנתבעות בכתב ההגנה כי המנוח נהרג כתוצאה מתחרות אופנועים נזנחה בסיכומים, בהעדר כל ראיה לגביה.
2. המנוח יליד
5.12.64, והתובעת 2, ילידת
1972, היא אלמנתו (להלן:
"גלית"). התובע 3 הוא בנם של המנוח וגלית, יליד
12.5.94 (להלן:
"רונאל"), והוא מתגורר עם אמו. גלית ורונאל הם יורשיו של המנוח, בחלקים שווים, על-פי צו ירושה שניתן ביום 8.9.99 (נספח ד' לכתב התביעה). התביעה הוגשה על-ידי עיזבון המנוח והיורשים הנ"ל בגין נזקי התלויים והעיזבון.
עבודתו של המנוח והכנסתו
3. המנוח היה כבן 34 בעת מותו, ועבד בתחום היהלומים. הוא החל את דרכו כמלטש יהלומים בשנת 1985. לאחר מכן למד ביקוע יהלומים. בשלב מאוחר יותר הועסק המנוח כמנקד יהלומים, ולבסוף התקדם לתפקיד של קניין יהלומים בחברת א.ק.א. תעשיות יהלומים בע"מ (להלן:
"חברת א.ק.א."), הנמצאת בבעלות אברהם קייזמן (להלן:
"קייזמן"), וכן במסגרת חברת
SIAM FANCY DIAMOND POLISHING CO. LTD(להלן:
"סיאם") הרשומה בתאילנד. בתפקיד זה עסק החל משנת 1994 ועד למותו (תצהירה של גלית סעיף 9, ותצהירו של קייזמן). המנוח אף החזיק ב- 30% ממניותיה של חברת סיאם פנסי (ישראל) בע"מ, ויתרת המניות בחברה זו הוחזקו על-ידי חברת סיאם תאילנד, ששילמה את שכרו של המנוח (תצהירה המשלים של גלית בסעיף 5, ונספח א'). בבקשה למשכנתא שהגישו המנוח ואשתו זמן קצר לפני מותו נרשם עיסוקו כ"בוקע" יהלומים (נספח ז' לתצהיר גלית). אך ממכלול הראיות עולה שהוא עבד בשנים האחרונות לחייו כקניין יהלומים, ועדויותיהם של קייזמן וגלית בענין זה מקובלות עלי.
4. בתצהירו של קייזמן נאמר כי המנוח השתכר עובר למותו סך של
כ- 6,700 דולר
ארה"ב לחודש, ששולם לו במזומן על-ידי חברת א.ק.א. וחברת סיאם. קייזמן מדגיש בתצהירו כי המנוח היה עובד מקצועי, רציני, אחראי ואמין, ואין לו ספק כי היה מתקדם בעבודתו אלמלא התאונה הטראגית שארעה לו. על כך הוסיף קייזמן בעדותו כי המנוח היה בתפקיד הבכיר ביותר בחברה שבבעלותו (עמ' 29), וכי לקח לו שש שנים כדי ללמד אותו כיצד להיכנס לנעליו של קייזמן. הוא היה אדם מוכשר, שידע ללטש, לבקע ולקנות יהלומים. כדברי קייזמן:
"אין הרבה כאלה אנשים בענף... איש חומרי גלם... הוא יכול להתפרנס גם בלעדי, הוא לא היה צריך אותי. אני הייתי צריך אותו" (עמ' 23). כמו כן אמר קייזמן על המנוח (עמ' 30):
"לפי כישוריו, איש שקונה חומרי גלם הוא קונה את כל חומרי הגלם ואם המנוח היה חי, אני רוצה להאמין, ואני מתכוון למה שאני אומר, עולם ומלואו. הנזק האישי שלי הוא אדיר, יכול להיות שהכל היה אחרת. לאילן היו כישורים אדירים, הוא יכול היה להסתדר בלעדי, הוא לא היה צריך אותי, אדם מוכשר יכול לעשות הכל. בתחום היהלומים, הוא בוקע. איש מקצוע מעולה. איך אני אשלם לאדם הרבה כסף? רק אדם מוכשר היה מקבל שכר כמו ששילמתי לו, זה נחשב לשכר גבוה".
עבודתו של המנוח היתה כרוכה בנסיעות רבות לחו"ל, בעיקר לתאילנד ולבלגיה, ובענין זה המנוח היה עצמאי. הוא רכש חומרי גלם במדינות אלו וגם בארץ (עמ' 24).
5. בענין שכרו של המנוח, נשאל קייזמן בחקירתו הנגדית מדוע אין מסמכי הנהלת חשבונות כלשהם המאששים את טענתו כי המנוח השתכר סך של 6,700 דולר בחודש. הוא הסביר כי חברת א.ק.א. איננה פעילה מאז שנת 2001 (עמ' 19). תצהירו של קייזמן נערך ביום 6.11.02, ומעדותו עולה כי מסמכי הנהלת החשבונות נמצאים, אך איש לא אמר לו להביאם ולצרפם (עמ' 20-19). מחדל זה תמוה בהתחשב בעובדה שעל-פי תלושי השכר של חברת א.ק.א., שצורפו כנספח ג' לתצהירה של גלית, ושקייזמן אישר אותם בעדותו (עמ' 20), היה שכרו של המנוח
3,000 ש"ח
בלבד. עוד יש לציין כי התובעים צרפו לתצהיריהם אך ורק שני תלושי שכר בגין הסך של 3,000 ש"ח לחודש, לחודשים אפריל 1997 ומרץ 1999 (נספח ג' לתצהיר גלית). אך גם הנתבעות אינן חולקות על כך שהמנוח השתכר עובר למותו סך 3,000 ש"ח לחודש, וזו למעשה טענתן.
6. גלית טענה בעדותה כי הסך של 3,000 ש"ח ששולם למנוח בתלוש משכורת היה בנוסף לסכום שקיבל בדולרים במזומן, וכי סכום זה לא היה מופקד בחשבון הבנק (עמ' 49). לדבריה, המנוח היה מביא לה בתחילת החודש את משכורתו במזומן, חלק בשקלים וחלק בדולרים, והיא היתה מפקידה בבנק כ- 10,000 ש"ח, ואת היתרה היו מוציאים במזומן (עמ' 54-53). היא טענה כי ניתן לראות הפקדות אלו בדפי החשבון. עיון בדפי החשבון שצרפה גלית לתצהירה (נספחים ט'-י') מגלה את ההפקדות הבאות במזומן בחודשים האחרונים לחיי המנוח: 8,000 ש"ח ביום 2.2.99, 7,000 ש"ח ביום 5.3.99, 5,200 ש"ח ביום 23.3.99, 20,000 ש"ח ביום 30.3.99, 8,000 ש"ח ביום 4.5.99.
בבקשת המנוח וגלית לקבלת משכנתה מיום 29.3.99, הצהיר המנוח כי משכורתו החודשית נטו היא
4,300 ש"ח
(נספח ז' לתצהיר גלית). גלית טענה בעדותה כי המנוח מילא סכום זה לפי עצת פקיד הבנק, אך גם ציין בטופס כי יש לו סך של
400,000 ש"ח
ממקורות עצמאיים (עמ' 52-51).
7. אחותה של גלית, הגב' פרי ביטון (להלן:
"ביטון") טענה אף היא בתצהירה - לא ברור על סמך מה - כי המנוח הרוויח 6,775 דולר בחודש, וציינה כי כאשר היתה מבקרת אצל אחותה ראתה כספים במזומן. בעדותה אמרה כי ראתה במו עיניה את הסכום של 6,775 דולר, וכאשר נשאלה כיצד היא יודעת מה היה הסכום, אמרה שהיתה משתעשעת בכסף וסופרת אותו כל חודש עם גלית (עמ' 39-37). טענה אחרונה זו לא הופיעה בתצהירה של ביטון, ואף לא בתצהירה של גלית, ואינני נותן בה אמון.
8. בחקירתו הנגדית של קייזמן נעשה ניסיון לברר כיצד שולם שכרו של המנוח, ותשובותיו של קייזמן היו מבולבלות ומבלבלות: לא ניתן היה להבין איזה חלק מן השכר שולם בתאילנד לעומת ישראל, וכיצד ועל ידי מי שולם הכסף (עמ' 28-25). קייזמן הדגיש כי בתחום היהלומים אין הסכמי עבודה בכתב (עמ' 25), ואף כי טען כי היו מסמכי הנהלת חשבונות בחברה הישראלית ובחברה התאילנדית - מסמכים שכאלו לא הוגשו. קייזמן העיד כי המנוח קיבל בארץ שכר בשיק, על-פי תלוש משכורת, והכוונה לסך של 3,000 ש"ח. אך יתרת שכרו בסך 6,700 דולר שולמה לו מהחברה בתאילנד (עמ' 25, 30). טענה זו איננה מתיישבת עם תצהירו של קייזמן, ואף תצהירה של גלית (סעיף 9), בהם נאמר ששכרו החודשי
הכולל של המנוח היה 6,700 דולר משתי החברות גם יחד. קייזמן אף סתר עצמו בשאלה האם החברה התאילנדית שילמה את הכסף בדולרים למנוח, או שמא הכסף קוזז מן הסכום שהחברה הישראלית היתה צריכה להעביר לחברה התאילנדית, ושולם למנוח בישראל (עמ' 27-25). הוא טען כי בתאילנד לא נהוג להוציא תלושי שכר (עמ' 28).
9. לגבי הפסקת פעילותה של חברת א.ק.א., הסביר קייזמן כי היו לחברה קשיים כספיים, והוא העדיף לסגור אותה, למרות שהיתה חברה מצויינת. לדבריו, החברה נסגרה משום
"שעשו לה עוקץ של כמה מיליוני דולרים... גנבו לה כסף". גם חברת סיאם בתאילנד, שהיתה בבעלותו של קייזמן, נסגרה בסוף שנת 2002 משום שהיתה תלויה בחברת א.ק.א.. (עמ' 21-20). קייזמן אישר כי בעת מתן עדותו (פברואר 2004) היה ענף היהלומים בישראל שרוי במשבר, וזה היה המצב בעולם כולו (עמ' 22-21). הוא עצמו חדל מלעבוד בתחום היהלומים כמעט בכלל (עמ' 22). אך הוא טען כי לו היה המנוח חי, יתכן שהחברה והוא לא היו מגיעים למצב זה (עמ' 23-22). לדעתו, לו היה המנוח חי הוא היה מעביר את פעילותו לתאילנד (עמ' 23). קייזמן שלל את הטענה כי שוק היהלומים מצוי בקריסה, והסביר כי הענף עובר שינוי, ויש אנשים שמשתכרים יפה מאוד (עמ' 29-28).
10. לאחר הגשת הסיכומים, ביקש ב"כ הנתבעות להגיש ראיה נוספת, דהיינו: התראת פשיטת רגל שהוצאה כנגד קייזמן ביום 28.11.04, בגין חוב של כ- 4 מליון ש"ח לבנק דיסקונט. מדף חשבון תיק ההוצל"פ שצורף לבקשה עולה כי חוב זה מיוחס הן לקייזמן והן לחברת א.ק.א.. בהחלטה שנתתי בבקשה זו, לאחר קבלת תגובת ב"כ התובעים, קבעתי כי אתייחס אליה במסגרת פסק הדין, ואיפשרתי לתובעים להגיש מטעמם כתב תביעה שהגישו חברת א.ק.א. וקייזמן כנגד בנק דיסקונט ובנק מזרחי בסכום של 18.5 מליון ש"ח, בגין נזקים שלטענתם גרמו להם הבנקים.
אינני מוצא רלבנטיות של ממש בראיה הנוספת שביקשו הנתבעות לצרף. ההתפתחויות שחלו במצבה של חברת א.ק.א., ובמצבו של קייזמן לאחר פטירתו המצערת של המנוח אומרות אך ורק שכנראה לא היה ממשיך לעבוד במקום העבודה בו עבד, בשל הקשיים אליהם נקלעו החברות ששילמו את שכרו. כושר ההשתכרות של המנוח, שהוא החשוב לענייננו, לא נפגע כהוא זה כתוצאה ממצבה הכלכלי של החברה בה עבד. כך גם יש להתייחס למשבר שהיה בתחום היהלומים ששרר בעת מתן עדותו של קייזמן, ואשר אין בו כדי להעיד בהכרח על ההווה או על הצפוי בעתיד. מבחינת הדיון בתיק זה, מה שחשוב הוא השכר שהרוויח המנוח עובר למותו, וכושר ההשתכרות שלו בתחום היהלומים. בענין זה נותן אני אמון בעדותו של קייזמן בדבר כישוריו המצויינים של המנוח בענף היהלומים, וסיכוייו להרוויח שכר נאה בתחום זה. המנוח היה בעל מקצוע הן בתחום הליטוש, הן בתחום הביקוע, הן בתחום הניקוד והן בתחום הקניינות. לכן הרוויח משכורת גבוהה, כפי שיבואר להלן. לאור זאת יש לצאת מן ההנחה שהמנוח היה ממשיך ומשתכר את השכר שהרוויח ערב מותו, ואין כל סיבה לקבוע שהיה הופך למובטל לאחר מותו, כפי שמציעות הנתבעות בסיכומיהן.
11. סיכום ביניים של הראיות שפורטו לעיל מביא למסקנה כי לא יהא זה בטוח לקבוע ממצא עובדתי לגבי שכרו של המנוח על סמך עדותו של קייזמן, ואף לא על סמך עדותן של גלית ואחותה. קייזמן לא הציג מסמכים כלשהם, ולא זומנו עדים שעבדו בחברות ששילמו את שכרו של המנוח, למרות טענתו של קייזמן כי קיימים מסמכי הנהלת חשבונות רלוונטיים לעדותו. אולם, מכל אלו אין להסיק כי עדותם של קייזמן, גלית וביטון כי המנוח השתכר הרבה יותר מ - 3,000 ש"ח בחודש - איננה אמת. הרבה יותר סביר להניח, לאור הראיות שיפורטו לקמן, כי מדובר בהכנסות ששולמו בצורה לא מסודרת, ואולי גם שלא כחוק. לכן לא הוצגו על ידי התובעים מסמכי ביטוח לאומי ומס הכנסה, או תלושי משכורת, ולכן היתה עדותו של קייזמן מבולבלת ולא משכנעת בענין דרך תשלום משכורתו של המנוח. ברור לחלוטין, ובענין זה אני מקבל את עדותם של גלית, ביטון וקייזמן, ששכרו של המנוח לא היה השכר הנקוב בתלוש המשכורת, קרי: 3,000 ש"ח בחודש. יש לבחון, איפוא, ראיות נסיבתיות לגבי שכרו של המנוח, והכוונה לראיות המעידות על רמת החיים הגבוהה שקיימו המנוח ומשפחתו, היקף הרכוש שעמד לרשותם וההוצאות החודשיות שהוציאו.
הוצאות המנוח ומשפחתו, רכושם ורמת החיים בה חיו
12. עם פטירתו של המנוח קיבלה גלית את כספי פוליסת ביטוח החיים בסך
1.5 מליון ש"ח
(עמ' 44, 47). עבור פוליסת הביטוח בחברת "הפניקס" שילם המנוח סכום חודשי ממוצע של
1,345 ש"ח
, ועבור פוליסת ביטוח "המגן חיים" שילם
313 ש"ח
לחודש (תצהיר גלית סעיף 12 ונספחים ט'-י').
13. לפי עדותה של גלית, כאשר נפטר המנוח הוא החזיק בכספתו ובכספת אביה סך של
150,000 דולר
; סכום זה נמצא כיום בחשבונות של אביה ואחיה של גלית המנוהלים על-ידי אביה (גלית בעמ' 47-46). גלית העידה כי לפני מות בעלה הם עמדו לרכוש דירה, והסכום שעמד לרשותם אז היה
400,000 ש"ח
(כ- 100,000 דולר דאז); כך רשמו בטופס הבקשה למשכנתה (עמ' 52 ונספח ז' לתצהיר). גלית שללה את טענת ב"כ הנתבעות כי סכום זה היה של אביה. אחותה של גלית העידה כי על פי זיכרונה הסכום של גלית והמנוח שהיה בכספת של אביה הוא 50,000 דולר, וסכום נוסף בשקלים (עמ' 40). הואיל והסכום של 150,000 דולר איננו נתמך בראיה כלשהי זולת עדותה של גלית, אסמוך על הסכום שגלית והמנוח רשמו בבקשה למשכנתה, קרי 100,000 דולר, כסכום המבטא את כלל חסכונותיהם באותה עת. סכום החזר המשכנתא החודשי הצפוי של בני הזוג עמד אז על
2,681 ש"ח
(נספח ז'), וגלית העידה כי סכום זה היה אמור להשתלם ממשכורתו של המנוח (סעיף 8 לתצהירה).
14. פרוט עסקאות כרטיסי האשראי של המנוח וגלית בשנים 1999-1998 (נספח ה' לתצהיר גלית) מעלה כי השניים הוציאו בכרטיסי האשראי שלהם סך חודשי ממוצע של כ-
6,000 ש"ח
נכון לאותה עת. גלית הדגישה כי ההוצאות וכרטיסי אשראי הם רק חלק מן ההוצאות שהוציאו, שכן הם היו מוציאים כספים במזומן ככל שיכלו (עמ' 54- 55).
15. גלית והמנוח התגוררו בדירה שכורה. עלות שכר הדירה עמדה על
650 דולר
לחודש (נספח ו'). גלית טוענת בתצהירה כי הם השקיעו בשיפוץ הדירה פעמיים סך כולל של
60,000 ש"ח
. טענה זו איננה נתמכת בקבלות כלשהן או בעדות אחרת, ובדרך כלל שוכר איננו משקיע בדירה שכורה סכומים בסדר גודל כזה, כאשר אין מדובר בשכירות לטווח ארוך, אם כי בסופו של דבר גרו בני הזוג בדירה 6 שנים (גלית בעמ' 55). כמו כן טוענת גלית בתצהירה כי בבית היו שתי טלוויזיות צבעוניות "סוני", ומערכת סטריאו שערכה
10,000 דולר
, בנוסף לריהוט וכלי בית חשמליים אחרים. גם טענה זו לא נתמכה במסמך כלשהו, כגון קבלות רכישה או פוליסת ביטוח רכוש הדירה.