פסק-דין בתיק ת.א. 179175/02 - פסקדין

מבוא ורקע

1.         התובעת, רשות הפיתוח, הינה הבעלים הרשום של חלקה 35 בגוש 3948, המצויה ברחוב מורדי הגטאות 35 בלוד (להלן: "החלקה"), עליה בנויה, בין היתר, דירת מגורים בת 2 חדרים מטבח ונוחיות (להלן: "הדירה" או "המושכר").

            התובעת מיוצגת בהליך דנן על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "ממ"י") באמצעות סוכנו עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "עמידר").

2.         בתאריך  31.10.74 נחתם חוזה שכירות בין עמידר לבין המנוח מוחמד אשעל (להלן: "המנוח") ורעייתו אינתיצאר, לפיו הושכרה הדירה לאחרונים, בשכירות מוגנת (להלן: "חוזה השכירות" או "החוזה").

3.         הנתבעת הינה אשתו השנייה של המנוח לו נישאה בשנת  1994, ומנישואים אלה נולדו להם שני ילדים והינם כיום בגילאים 5 ו- 3.5 (להלן: "הקטינים").

            המנוח הלך לבית עולמו ביום 6.9.01 ומני אז ממשיכה הנתבעת להתגורר בדירה עם שני ילדיה הקטינים.

4.         אין ולא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי עם פטירת המנוח רכשה הנתבעת מעמד של דיירת מוגנת בדירה, זאת מכוח הוראת סעיף 20 (א) לחוק הגנת הדייר {נוסח משולב}, תשל"ב - 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר" או "החוק").

העתירה וההליכים עד הנה

5.         בתביעה שבכאן, טענה התובעת כי הנתבעת הפרה ומפרה את חוזה השכירות עת נמנעה מלשלם את דמי השכירות על פיו, משך שנים רבות.

            לטענת התובעת, דמי השכירות שבפיגור עומדים על סך של 16,251 ש"ח, בערכי יום הגשת התביעה (להלן: "חוב דמי השכירות").

            לשיטת התובעת, אי תשלום דמי השכירות עת כה רבה, מהווה הפרה בוטה של החוזה, מחדל המקים לה עילה לפינויה של הנתבעת מהדירה מכוח הוראות סעיפים  131 (1) - 131 (2) לחוק.

            התובעת עתרה, אפוא, בתביעתה להורות על פינוי הנתבעת מהדירה ולחייבה בתשלום חוב דמי השכירות.

6.         בהעדר התגוננות מטעם הנתבעת, ניתן ביום 11.9.02 פסק דין, על ידי כב' השופטת מ. הניג (להלן: "פסק הדין") לפיו צוותה הנתבעת לפנות הדירה לאלתר ולשלם את סכום התביעה בסך 16,251 ש"ח, בתוספת הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה ועד לתשלומו המלא.

7.         בהחלטה מיום 1.5.05 (להלן: "החלטת הביטול") - אשר ניתנה במסגרתה של בקשה לביטולו של פסק הדין (בש"א 168181/04) - ביטלה כב' הרשמת מ. דהן את פסק הדין ככל שהוא נוגע לסעד הפינוי, והותירה את פסק הדין בעינו ככל שהוא נוגע לסעד הכספי (להלן: "הפסק הכספי").

8.         משלא הגישה הנתבעת כתב הגנה בעקבות החלטת הביטול, ניתן לבקשת הנתבעת פסק דין מיום  26.6.05 לפיו צוותה הנתבעת, בשנית, לפנות את הדירה.

            בדיון אשר נתקיים ביום 1.2.06, בפני כב' הרשם צ'כנוביץ, במסגרתה של בקשה לביטול פסק הפינוי (בש"א 178975/05), הגיעו הצדדים להסדר לפיו פסק הדין יבוטל בכפוף לכך שהפיקדון ע"ס  3,000 ש"ח שהופקד על ידי הנתבעת יחולט לטובת ההוצאות שנפסקו בהחלטת הביטול (2,000 ש"ח + מע"מ), והיתרה שתיוותר תיזקף על חשבון החוב הכספי (להלן: "יתרת הפיקדון").

            כתב הגנה מטעם הנתבעת הוגש במועד הדיון הנ"ל, קרי, ביום  1.2.06.

טענות הצדדים  וגדר המחלוקת

9.         כאמור, טענה התובעת, כי אי תשלום דמי שכירות משך תקופה כה ארוכה מקימה לה עילות  (שתיים במספר) לפינויה של הנתבעת מהדירה, מכוח הוראת סעיף 131 לחוק הגנת הדייר.

            לשיטת התובעת,  הפסק הכספי הינו פסק דין חלוט המהווה "מעשה בית דין" (בעניינינו "השתק פלוגתא"), לפיו הנתבעת הפרה את הוראות חוזה השכירות בכך שלא שילמה דמי השכירות תקופה ארוכה.

            הפסק הכספי - כך לתובעת - אושר ע"י כב' הרשמת דהן בהחלטת הביטול, עת קבעה כי הנתבעת הודתה באי תשלום דמי השכירות.

            לטענת התובעת, הנתבעת מנועה מלהעלות טענות כלשהן כנגד פסק הפינוי וקביעותיו, כך שאין מנוס מלקבוע כי זו האחרונה הפרה את חוזה השכירות, באופן המקים לתובעת עילת פינוי.