פסק-דין בתיק ת.א. 1198/00 - פסקדין

1.           ההליך:

       א.    התובעת עתרה בתביעתה לחיוב הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים, בסכום כולל של 12,007,105 ש"ח, בגין שימוש שעשתה הנתבעת במקרקעין בבעלות התובעת. ביום 25.4.04 העמידה התובעת תביעתה על סך של 6,000,000 ש"ח, מטעמי אגרת משפט (עמ' 3-4 לפרטיכל).

       ב.    הדיון בתיק הנדון החל בפני כב' השופטת אליעז וביום 28.10.03 החל הדיון בפני.

2.           תמצית העובדות הרלוונטיות שאינן שנויות במחלוקת:

       א.    חלקות 633 ו- 634 וחלק מחלקה 1254, בגוש 6122, המהוות מגרש בשטח של 1,301 מ"ר (להלן: " המגרש") הנן, החל משנת 1984, בבעלות התובעת, שהנה חברה זרה הרשומה בפנמה.

       ב.    במהלך שנת 1988, או שנת 1989 (הצדדים חלוקים על כך), הקימה הנתבעת גן ילדים בשטח המגרש. בשנים 1992-1994 הקימה הנתבעת ארבעה גני ילדים נוספים בשטח המגרש. בקיץ 2000 פינתה הנתבעת את המגרש (נספחים ד2-ד6 לתצהיר עדותו הראשית של מר צבי ביאליסטוצקי (להלן: " צבי") מטעם התובעת (להלן: " תצהיר צבי").

       ג.     בשנת 1996 שלמה התובעת (סע' 9.1 לסיכומיה) לנתבעת ולועדה המקומית לתכנון ובניה בני-ברק (להלן: " הועדה המקומית") סך של 800,000 ש"ח (הצדדים חלוקים לגבי מטרת תשלום זה, אשר, בסופו של דבר הוחזר לתובעת בעקבות הליך נפרד, במסגרת ת.א. 2868/99, ת/4).

3.           תמצית טיעוני הצדדים:

       א.    לטענת התובעת, בין הצדדים נכרת בשנת 1992 חוזה בעל-פה, לפיו התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת דמי-שימוש בגין המגרש, אשר גבהם יקבע, לאחר שינוי תוכנית בנין עיר (להלן " תב"ע") באופן שיאפשר הגדלת אחוזי הבניה במגרש. עוד הסכימו הצדדים, לפי הנטען, כי דמי השימוש האמורים, יקוזזו מהאגרות ומהיטל ההשבחה, שיהיה על התובעת לשלם בעתיד לנתבעת, בגין שינוי התב"ע כאמור. מאחר ששינוי התב"ע סוכל על-ידי הנתבעת בשנת 1998, קיזוז כזה אינו אפשרי עוד, ולכן, על הנתבעת לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשתה במגרש בשנים 1988-2000.

       ב.    ואילו הנתבעת טענה, כי בשנת 1992 הוסכם בעל-פה, בינה לבין התובעת, שהתמורה בגין שימושה במגרש תהיה בסכום השווה ל-500$ לחודש, לכל מבנה של גן ילדים שהקימה על גבי המגרש, וכי סכום זה יקוזז, מתשלומים שיחובו לה בעתיד התובעת או צבי (אשר על תפקידו אעמוד בהמשך). בנוסף טענה הנתבעת, כי התביעה נגועה בשיהוי וחלקה התיישן.

4.           הפלוגתאות:

       א.    אילו חוזים נכרתו בין הצדדים בקשר לשימוש במגרש, אם בכלל.

       ב.    אם לא נכרתו חוזים כאמור, האם על הנתבעת לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בגין המגרש, מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט ומה גבהם של דמי שימוש אלו.

5.           העילות החוזיות - אילו חוזים נכרתו בין הצדדים, אם בכלל:

       א.    כאמור, כל צד לדיון טען, כי נכרת בינו לבין הצד האחר, בעל-פה, חוזה, בקשר לשימוש במגרש, כאשר תוכן כל חוזה נטען, שונה מרעהו. הגעתי לכלל מסקנה, כי לא ניתן לקבל מי מטענות אלו, מאחר שלא הוכח, לא מיני ולא מקצתי, כי התובעת קיבלה הצעה לכריתת חוזה. אסביר.

       ב.    כידוע, סע' 1 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: " חוק החוזים"), קובע, כי חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול. התובעת הנה חברה זרה, הרשומה בפנמה, המהווה אישיות משפטית נפרדת ועצמאית. לפיכך, יכולה היא לבצע פעולות משפטיות, כמו הצעה וקיבול, אך ורק באמצעות האורגנים המוסמכים שלה ו/או שליחיה. נשאלת השאלה, האם במקרה דנן, החברה התובעת, באמצעות אורגן או שליח מוסמך מטעמה, ביצעה הצעה או קיבול, אליבא דגרסת מי מהצדדים? התשובה החד- משמעית לכך, הנה שלילית.

       ג.     העדים מטעם הנתבעת העידו, כי האיש עמו עמדו בקשר לגבי המגרש, הוא צבי. אולם צבי, כפי שהלה הצהיר בעצמו (סע' 3 ו-28.3 לתצהיר צבי ועמ' 11 לפרטיכל, ש' 3-10), לא היה אורגן של התובעת ולא היה מוסמך לחייבה בצורה כלשהי. לא הובאה תשתית ראיית כלשהי המצביעה על קיומה של סמכות כזו לצבי. יצוין, כי על-פי עדויות עדי הנתבעת והמסמכים שהוגשו מטעמה (למשל, נספחים ב' וג' לתצהיר עדותו הראשית של מר יונה טילמן, מבקר הנתבעת אותה עת), הנתבעת אמנם ראתה בצבי כבעלי המגרש, אולם, לא נמצאה לכך כל תמיכה במציאות העובדתית. התובעת היתה רשומה, באותיות קידוש לבנה, אצל רשם המקרקעין, כבעלת המגרש, ולצבי לא היה כל כח לפעול בשמה. אף לא הובאה כל ראיה לפיה צבי הציג עצמו כמוסמך לפעול מטעם התובעת.

       ד.    למעשה, במהלך בירור ההליך, לא הובא לעדות ולו עד אחד, המוסמך מטעם התובעת לחייבה, או עד שהעיד, מי הוא מוסמך כזה. אף צבי, שהיה מעורה בעסקי התובעת במגרש, לא העיד, כי קיבל אישור או שהוא יודע כי אחר קיבל אישור, לאיזה מן החוזים שהוצעו לכאורה, בעל-פה, לתובעת (מה גם, שסביר, כי עדות כזו לו ניתנה, היתה עדות מפי השמועה).

       ה.    בנסיבות אלו, לא הוכח כי בין הצדדים נכרת חוזה - לא כזה שתכנו הוא אליבא דתובעת ולא כזה שתכנו הוא אליבא דנתבעת. התובעת לא הביאה כל ראיה כי קיבלה, במובנו של ביטוי זה בחוק החוזים, הצעה של הנתבעת, והעד מטעמה לא יכול היה לאשר דברים כאלו. הנתבעת לא הוכיחה, כי כרתה חוזה עם גורם מוסמך מטעם התובעת, ואף לא עם גורם מוסמך לכאורה. לא היתה לנתבעת גם כל סיבה לראות בצבי גורם מוסמך כזה, ולכן, אף אם אקבל במלואה את הגרסה העובדתיות של עדי הנתבעת, לא הוכח, כי כרתה חוזה עם התובעת.