פסק-דין בתיק תע"א 1999-07 - פסקדין

רקע עובדתי

1.         התובע עבד בעיריית ירושלים מיום 6.3.69 ועד 31.5.00. בתפקידו האחרון שימש כעוזר בכיר למנכ"ל העירייה לענייני מזרח ירושלים. בחודש 3/00 כאשר שהה במכה, הוגשה נגדו תלונה על ידי מזכירתו בגין תקיפה מינית ואינוס (להלן: התלונה). כאשר שב ממכה מצא שמשרדו ננעל והנתבעת מנעה את כניסתו. הוא זומן לחקירה משטרתית אודות התלונה. הוא זומן לשיחה עם מנכ"ל העירייה מר רענן דינור. בשיחה נוספת עימו במשרדו של מר דינור ביום 12.4.00 חתם התובע על הסכם הפרישה נספח ג' לתצהירו (להלן: הסכם הפרישה). בהסכם הפרישה נקבע כי התובע, שהיה אותה עת בגיל 54 לערך, יפרוש ויקבל גמלה החל מיום 1.6.00 בשיעור מוגדל, וזו תעמוד על 70% ממשכורתו החודשית הקובעת. כן נקבע כי ישולם לו מענק פרישה בגובה שתי משכורות וכי עבור החודשים אפריל ומאי 2000 תשולם לו משכורת חודשית.

2.         באותה תקופה בעיריית ירושלים היו תהליכי רה ארגון והבראה, בהתאם להסכם הבראה קיבוצי שנחתם ביום 29.4.99 (להלן: הסכם ההבראה). על יסוד הסכם ההבראה העירייה צמצמה משרות רבות והביאה לסיום יחסי העבודה של עובדים רבים.

3.         על יסוד התלונה שהוגשה נגדו, אודות תקיפה מינית ואינוס הוגש כתב אישום נגד התובע. בסופו של דבר באמצע שנת 2001 זוכה הנאשם. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו, שאכן היה קשר מיני ממושך, בין התובע למזכירתו, גרסתו של התובע כאילו לא קיים יחסי מין עם מזכירתו נדחתה ונמצא לא אמינה.

יחד עם זאת קבע בית המשפט כי לא הוכח שהיה בקשר המיני יסוד של חוסר הסכמה ואף לא יסוד של כפיה (כפי שנכתב בפסק הדין שצורף כנספח נ/5 לתצהיר הנתבעת). לאחר הזיכוי הגיש התובע תובענה לבית הדין בה ביקש לבטל את הסכם הפרישה ולהשיבו לעבודה. התובענה התבררה בפני כב' השופטת ד. פרוז'ינין בתיק עב 1267/02. ביום 24.2.05 ניתן פסק הדין של כב' השופטת פרוז'ינין כתוארה אז (להלן: פסק הדין). נציין כי האמור בפסק דין הנשיאה מהווה פלוגתא פסוקה בקשר לעניינים שנדונו בו. בפסק דין הנשיאה נקבע כי אכן התובע חתם, על הסכם הפרישה, בנסיבות של כפיה ותחת לחץ, לאור מצבו הנפשי אותה עת - זמן קצר לאחר התלונה ובמהלך החקירה המשטרתית בעבירות החמורות שיוחסו לו. יחד עם זאת נדחתה התביעה מהטעם שהבקשה לביטול הסכם הפרישה, בטענה של כפיה לא הוגשה תוך זמן סביר. ערעור לבית הדין הארצי נדחה.

טענות הצדדים

4.         בתביעה דנן מבקש התובע לקבל זכויות נוספות על אלה שניתנו לו עם הפרישה.

לטענתו פיטוריו היו חלק ממהלך ההבראה והרה ארגון שהיה אצל הנתבעת אותה עת בהתאם להסכם הקיבוצי. לנוכח זאת חל עליו הסכם ההבראה הקיבוצי. הואיל והסכם ההבראה הקיבוצי חל עליו, הרי שמגיעות לו זכויות מכוחו כמו חודשי הסתגלות / ויתור השווים לשישה חודשי שכר.

לטענתו, עובר לסיום עבודתו לא שולמו לו מלוא זכויותיו ושכרו. כך זכאי היה לקבל, בשים לב לאופי עבודתו, תוספת פיצול בשיעור 10.4% משכרו הקובע, לחודש מאי 2000 בסך שלא יפחת מ 2,236 ש"ח. כן זכאי הוא לתוספת כוננות בשיעור 20% משכרו הקובע לחודש מאי 2000, בסך שלא יפחת מ 4,472 ש"ח.

בהתאמה לתוספות שכר אלו יש להגדיל את גמלתו הפנסיונית החודשית מעת שפרש ועד לעתה (כאשר הסכום המתייחס לעבר מגיע לסכום של 263,573 ש"ח).

כן טען התובע כי תוספת השכר ששולמה לו בגין שעות נוספות גלובליות, הינה שכר לכל דבר וענין וממילא יש להביאה בחשבון בחישוב גמלתו הפנסיונית החודשית. תוספת זו לא היתה, לטענתו, מותנית בתנאי או במצב. עבור התקופה שממועד סיום עבודתו ועד עתה עומד הסכום שיש לשלם לו על סך של 363,299 ש"ח.

תוספות אלו לגמלה יש להורות לשלם לו גם מכאן ואילך. כן ביקש לחייב הנתבעות לשלם לו פיצוי הלנת גמלה בשלוש השנים האחרונות.

5.         לטענת הנתבעת "הסכם הפרישה" הסדיר את כל זכויותיו. הוא לא פוטר בהתאם להסכם הקיבוצי שעסק ברה ארגון, אלא היה זה הסכם ספציפי, שנחתם עימו לאור מכלול הנסיבות שהיו אותה עת. אין לומר שיש לו זכויות מכוח ההסכם הקיבוצי. ויודגש כי לטענת הנתבעת פיטוריו לא היו מחמת התלונה והמעשים החמורים שיוחסו לו אותה עת, אלא בשל התובנה, (שהיתה עוד קודם להסכם הקיבוצי ולמהלך ההבראה) שמשרתו מיותרת למעשה. לנוכח זאת יש לדחות התביעה לקבלת חודשי הסתגלות/ויתור. הסכם הפרישה הסדיר את זכותו בענין זה וקבע כי יהיה זכאי לשני חודשי הסתגלות. באשר לטענה, לפיה זכאי היה לשכר גבוה יותר - תוספת פיצול ותוספת כוננות - הרי שהוא לא עמד בתנאים המזכים בתוספות אלו. בכל אופן תוספות אלו לא היו חלק משכרו הקובע לצורך חישוב הגמלה. לא זו אף זו, תנאים אלה, לא שולמו לו הלכה למעשה וממילא אין להביאם בחשבון השכר הקובע לחישוב הגמלה. יתר על כן שכרו היה "שכר גבוה" כמשמעותו בהסכם הקיבוצי מיום 3.3.99, וממילא לא ניתן היה להגדיל את שכרו, מבלי שניתן אישור הממונה על השכר באוצר. 

6.         נציין כי הנתבעת טענה שיש לדחות התביעה על הסף בשל התיישנות או שיהוי הואיל וזו הוגשה ביום 30.5.07, בשעה שהסכם הפרישה נחתם ביום 12.4.00. הוגשה בקשה לסילוק על הסף אך זו נדחתה, הואיל ואין זה דרכו של בית דין לסלק תביעות על הסף, אין מקום לסלק התביעה בשלב כה מוקדם.

7.         לפנינו העידו מחד גיסא התובע ומטעמו מר דני בונופיל שהיה יו"ר ועד העובדים בנתבעת ומאידך גיסא העידה הממונה על מינהל כוח האדם בעירייה גב' בן עמי.

הכרעה

8.         נקדים ונאמר כי עדותו של התובע לא עשתה עלינו רושם מהימן. ניכר היה כי התובע מבקש לומר מה שנוח לו כדי לקדם את תביעתו. עדותה של גב' בן עמי עשתה עלינו רושם מהימן. יחד עם זאת יש לשים לב כי עדה זו לא היתה בתפקיד (בו היא נמצאת כיום) בעת עבודתו של התובע ומרבית דבריה מתבססים על הניירות, אליהם היא נחשפה, מתיקו של התובע ובכלל עם היכרותה העמוקה עם נהלי העירייה ודרך פעולתה.

זכאות למענק פרישה (6 חודשים)

9.         כאן באים אנו לעסוק בשאלת זכותו של התובע למענק פרישה, שווה ערך לשישה חודשי שכר. לטענת התובע היו פיטוריו חלק מהמהלך של הבראה - צמצומים בעיריית ירושלים - עליהם הוסכם עם ארגון העובדים לנוכח המשבר בעירייה בשנת 1999. כיוון שכך זכאי היה לזכויות שנקבעו בהסכם הקיבוצי, למי שפוטר במסגרת ההבראה. בין היתר זכאי היה לשישה חודשי הסתגלות כמו כל עובד שעבד מעל 25 שנה בעירייה. לעומתו טענה העירייה כי התובע לא פוטר, אלא עבודתו הסתיימה בהסכמה עימו. היה זה בסמוך לתלונה שהוגשה כנגדו בגין אונס מזכירתו. התובע, שחשש להפסיד את הפנסיה, ביכר לקבל את זכויותיו על אתר. בכל אופן, הסכם הפרישה שנחתם עימו העניק לו זכויות רבות כולל פנסיה מלאה ומוגדלת בשיעור 70% ששולמה לו מיד, אף שאותה עת טרם הגיע לגיל 55.