1
. האם יש להרים מסך בין החברות נתבעת 1 ו 3 לבין נתבעים מספר 4 ומס' 5. זו השאלה המרכזית שבפנינו.
2. נתבע מס' 5 (להלן איב) הקים עסק שעסק בייצור סלונים וספות (להלן: העסק). העסק פעל בתחילה בתלפיות לימים הועבר לאזור תעשיה עטרות. בתחילה פעל העסק באמצעות נתבעת מס' 1, שחלק מניותיה היה בידי נתבע מס' 5- איב ובידי נתבע מס' 2. לימים הקים איב את נתבעת מס' 3. כבעלת המניות של החברה נתבעת מס' 3 וכמנהלת החברה נרשמה נתבעת מס' 4, שהינה בתו (להלן: דפנה). התובעים 1 ו 3 עבדו בעסק כרפדים, תובע מס' 2 עבד כגזרן, ותובע מס' 4 עבד כעוזר רפד.
3. נתבע מס' 2 נמחק מההליך לאחר שנמצא כי אין למעשה קשר בינו לבין פעילות העסק. נכון אומנם שהוא היה רשום כבעל מניות של נתבעת 1 אך לטענתו היה זה לאחר שאיב רימה אותו וזייף את חתימתו.
כנגד החברות נתבעת 1 ונתבעת 3 ניתן פסק דין חלקי לאחר שלא שהגישו כתב הגנה, על ידי כב' השופטת אגסי ביום 8.9.08 (להלן: פסק הדין החלקי). בפסק הדין החלקי נפסקו לתובעים כל הסכומים שנתבעו על ידם בכתב התביעה.
התובעים המשיכו בהליך כנגד גב' דפנה ואביה מר איב וטענו כי יש לחייבם באופן אישי ולהרים מסך.
4. לטענת התובעים יש להרים מסך בין החברות נתבעות 1 ו 2 לבין נתבעים 5-4, מר איב ודפנה הואיל והקמת החברות היתה במרמה, כדי להתמחק מחיובים שהיו. כן טענו כי היתה הברחת נכסים, מימון דק בהקמת החברות, וחוסר תום לב. כל אחד מאלה ובדאי הצטברותם מצדיקים הרמת מסך לשיטתם.
5. לטענת הנתבעים 5-4, מר איב וגב' דפנה, אין מקום להרמת מסך. לא היתה הברחת נכסים. העסק למעשה הגיע לחדלות פרעון בשל פריצות שארעו בעסק בשנת 2004 ו 2005. פריצות אלה הביאו למעשה לקריסתו. הקמת החברה נתבעת 3, נועדה למעשה לאפשר את המשך הפעילות של העסק הואיל ונתבעת 1 היתה במצב שלא אפשרה לה לפעול. בכל אופן גב' דפנה לא היתה למעשה קשורה לפעילות העסק. בהיותה בת 18 ולבקשת אביה חתמה על המסמכים הקשורים בהקמת נתבעת 3 הואיל ואותה שעה איב היה מנוע מהקמת חברה חדשה, בשל חובות לרשויות המס, של חברה קודמת, שהיתה לו. נתבעת 4 גב' דפנה, למעשה סייעה לאביה בנסיונותיו להותיר את העסק על כנו. לדאבון הלב נסיונות אלה לא צלחו והעסק נסגר, בשל חוסר הכדאיות להמשיך להפעילות לאחר הפריצות שהיו מכה קשה להמשך הפעילות.
נציין כי הנתבעים יוצגו באמצעות הסיוע המשפטי וזאת לאחר שהופנו לשם על ידי בית הדין כדי שניתן יהיה לברר הדברים לאשורן. כעולה מדבריו, של איב, כיום הוא נמצא בהליכים של פשיטת רגל לנוכח חובות שנצברו לו.
6. לפנינו העידו ארבעת התובעים ומנגד העידו נתבעת מס' 4 ונתבע מס' 5 (דפנה ואיב). נציין כי מר ללוש (שהיה נתבע מס' 2 ונמחק מהתובענה) לא העיד בפנינו. יחד עם זאת הסכימו הצדדים כי המסמכים שצורפו לתצהירו ישארו בתיק בית הדין וניתן להם משקל מתאים. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים שהתמקדו בשאלת הרמת המסך.
הכרעה
הרמת מסך
7. לטענת התובעים, יש להרים את מסך ההתאגדות בין נתבעת 1 ו 3 לבין בעלי המניות שהם הנתבעים 4-5, מהעילות: חוסר תום לב, התרשלות בניהול, ניצול לרעה של מסך ההתאגדות, מרמה, הברחת נכסים, ומימון דק.
לטענת הנתבעים מאידך, אין הם אחראים ו/או ערבים באופן אישי לחיוביהן של החברות נתבעות 1 ו 3. אין הברחת נכסים ולמעשה הנתבעים ניסו לפעול להצלת העסק וניסו לגייס כל משאב שבידיהם על מנת למנוע את קריסתו. כל שעשו עשו בתום לב. בכל אופן נתבעת 4 לא היתה מעורבת כלל. אותה עת היתה היא בת 18, לאחר לימודיה ובסך הכל נעתרה לבקשת אביה, שביקש להציל העסק ולכן הסכימה להרשם כבעלת המניות בחברה נתבעת 3.
8. הדוקטרינה של הרמת מסך מעוגנת בחקיקה, בסעיף 6(א)(1) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), הקובע כדלקמן:
"בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה".
9. הכלל הוא כי חברה הינה תאגיד הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין, כי לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו (דב"ע נג/3-205
מוחמד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כז 345, 350).
יחד עם זאת, יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להתחמק מהתוצאות של מעשיו. בהתאם ללשון סעיף 6 לחוק החברות, ניתן אפוא לבצע הרמת מסך, כאשר השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם ו
"בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן". זאת כאשר היה יסוד להניח שניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה והיה בניהול זה משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. אולם, בתי המשפט נוקטים זהירות רבה שעה שמשתמשים בדוקטרינה של "הרמת מסך".