פסק-דין בתיק תנ"ג 52117-02-12 - פסקדין

1.         בקשה לאישור הסכם פשרה במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת.

ס' 202(א) לחוק החברות התשנ"ט - 1999 קובע:

" תובע לא יסתלק מתביעה נגזרת ולא יעשה הסדר או פשרה עם נתבע, אלא באישור בית המשפט; בבקשה לאישור יפורטו כל פרטי ההסדר או הפשרה לרבות כל תמורה המוצעת לתובע".

2.         המבקש הגיש בקשה לאישור תביעה נגזרת שעניינה בשכר שקבל המשיב 2 (להלן: " אייזנברג") מהמשיבה 1 (להלן: " החברה"). לטענת המבקש, התשלומים ששילמה החברה לאייזנברג בגין כהונתו בחברה בין השנים 2005 עד 2011, נעשו שלא כדין. זאת משום שתנאי הכהונה של אייזנברג לא אושרו בהתאם להליך האישור שנקבע במסגרת הפרק החמישי לחוק החברות התשנ"ט - 1999 (להלן: " חוק החברות").

לגישת המבקש, כאשר מר אייזנברג חדל בחודש יוני 2005 לכהן כיו"ר דירקטוריון החברה והמשיך לכהן רק כמנהל עסקים ראשי בה, היה על החברה להביא את תנאי הכהונה שלו לאישור בהתאם להוראות ס' 275 בחוק החברות. המבקש ציין כי חרף עמדתה של הרשות ניירות ערך בנדון, החברה לא כינסה אסיפה כללית לצורך דיון בתנאי ההעסקה של מר אייזנברג. המבקש טען לכן כי על מר אייזנברג  להשיב לחברה את כל הסכומים ששולמו לו מחודש יוני 2005 ואילך (סכום של כ-15 מיליון ש"ח), משום שהסכם השכר שלו לא אושר באופן שנקבע בחוק החברות וככזה הוא בטל.

3.         המשיבים השיבו לבקשת האישור והתנגדו לה. הם טענו בין היתר כי לא חל כל שינוי בהיקף השירותים שמר אייזנברג העניק לחברה לאחר שהוא חדל לשמש יו"ר דירקטוריון החברה, ולא חל שינוי בתנאי העסקתו. זאת, משום שהוא שימש מנהל עסקים של החברה, והשכר שולם לו בפועל רק עבור התפקידים האקזקוטיביים שלו. עוד נטען כי גם אם חל פגם באישור תנאי ההעסקה של מר אייזנברג, הרי יש לקבוע כי התוצאה של הפגם הזה היא בטלות יחסית. על כל פנים, מר אייזנברג זכאי - כך נטען - לשכר ראוי עבור השירותים שהוא נתן לחברה, ושכר זה זהה לסכומים ששולמו לו בפועל על ידי החברה.  החברה אף ציינה כי הרשות לניירות ערך אשר בחנה בעבר את עמדת החברה בנושא זה, לא מצאה לנכון להסתייג ממנה, ומר אייזנברג והחברה הסתמכו על כך.

עוד ציינה החברה כי ביום 13.12.11, אישרה האסיפה הכללית של החברה להאריך את הסכם ההעסקה של מר אייזנברג כמנהל עסקים ראשי של החברה לתקופה של 3 שנים נוספות (החל מיום 15.11.11), כאשר תנאי השכר יהיו אותם תנאים בהם הועסק מר אייזנברג עד אותו מועד. החברה טענה כי אישור זה מהווה מסר ברור של האסיפה הכללית לפיו שינוי התואר של מר אייזנברג בשנת 2005 (אז הוא חדל לכהן כיו"ר הדירקטוריון), לא השפיע על תנאי שכרו.

4.         לאחר שהתקיים ביום 13.6.2012 דיון מקדמי בבקשת האישור, ניהלו הצדדים ביניהם משא ומתן לפשרה, שהבשיל לכדי הסכם. הם הסכימו כי התקופה הרלוונטית לצורכי התביעה היא תקופה של 53 חודשים (התקופה בה מר אייזנברג לא כיהן כיו"ר דירקטוריון החברה, ושולם לו שכר בגין תפקיד זה. תקופה זו תכונה להלן: " התקופה הרלוונטית"). מלכתחילה, הוסכם בין הצדדים כי מר אייזנברג ישיב לחברה סכום של 395,000 ש"ח. סכום זה משקף את תוספת השכר אותה קיבל מי ששימש כיו"ר דירקטוריון החברה בתקופה הרלוונטית, מר לוין, בגין תפקידו כיו"ר הדירקטוריון- 4,500 ש"ח לחודש. מקורה של הסכמה זו הוא במתווה פשרה שהועלה בבית-המשפט ושעל פיו האומדן לסכומים שעל מר אייזנברג להשיב לחברה, יחושב בהתאם לשכרו של מי שהחליף אותו כיו"ר דירקטוריון. 

5.         בטרם אישור הסכם הפשרה, בקשו שתי קבוצות של מבקשים -  ה"ה בש ומיגדרו - להצטרף להליך, ולהעלות את התנגדותם ביחס אליו. לאחר שניתנה החלטה בבקשת המבקשים הללו (ביום 28.1.2013), מונה ביום 13.3.2013, רו"ח דורון תלם ממשרד רו"ח סומך חייקין כמומחה מטעם בית-המשפט. המומחה מונה כדי לבחון את השאלה מהם טווחי השכר הראוי לו היה זכאי מר אייזנברג בגין השירותים שהוא נתן לחברה בתקופה הרלוונטית.

6.         ביום 26.5.2013, הוגשה חוות דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט. מסקנתו של המומחה בחוות-הדעת היתה כי טווח סביר לתגמול שנתי לנושאי משרה מסוגו של מר אייזנברג על בסיס 100% משרה בתקופה  הרלוונטית, עומד על תגמול כולל בסכום של בין 2.1 מיליון ש"ח ל-6.1 מיליון ש"ח.

7.         ביום 29.7.13, הודיע מר אייזנברג כי הוא והחברה מסכימים לשנות את מתווה הפשרה שהוצע מלכתחילה, באופן שהסכום שמר אייזנברג ישיב לחברה יהיה מבוסס על השכר המלא ששולם למר לוין בתקופה שהאחרון כיהן כיו"ר דירקטוריון החברה - סכום של 10,000 ש"ח לחודש, ולא רק על תוספת השכר ששולמה לו בגין תפקיד יו"ר הדירקטוריון (שהיוותה את הבסיס לסכום ההשבה בהסכם הפשרה המקורי). מאחר שהתקופה הרלוונטית עמדה על 53 חודשים, הרי שסכום ההשבה המתוקן עמד על 530,000 ש"ח. הצדדים ביקשו כי בית המשפט יאשר את הסכם הפשרה המתוקן בנוסחו שלעיל.

8.         ה"ה בש התנגדו להסכם הפשרה המתוקן. 

הם העלו מספר טענות נגד ההסכם. ראשית, לטענתם, לאור אופי ההתנהגות חסרת תום-הלב של מר אייזנברג, אין מקום לקבוע כי מגיע לו תשלום כלשהו בגין השירותים שהוא נתן לחברה. כך, ס' 280 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 קובע כי עסקה שלא אושרה כדין על ידי החברה היא חסרת תוקף. גם חוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט - 1979 מאפשר לבית המשפט לפטור מחובת ההשבה מטעמי צדק.

עוד טענו ה"ה בש, כי הכרעתו של בית המשפט בתביעה כמו התביעה דנן, צריכה להיות ערכית. היא צריכה להציב סטנדרט ראוי בו יידרשו בעלי שליטה לעמוד. לגישתם של ה"ה בש, על בית-המשפט להתייחס לשאלת ההוגנות של הסכם הפשרה המוצע, ולשאלת חלוקת הערך המוסף שנוצר עקב הסכם הפשרה.

10.        באשר לשכר הראוי לו היה זכאי מר אייזנברג, טענו ה"ה בש כי אין מקום להסתמך על חוות-דעת המומחה שהוגשה מטעמם של המשיבים בבקשת האישור, מר צבירן, שכן מדובר בחוו"ד "מגויסת". עוד נטען כי אין השלכה גם לעובדה שהאספה הכללית של החברה אישרה ביום 13.12.11 את שכרו של מר אייזנברג באותם תנאים כמו אלה שהוא קבל מהחברה קודם לכן. זאת משום שישנו הבדל בין אישור כזה, הצופה פני העתיד, לבין אישור שכר כמו זה נושא התביעה דנן, המתייחס לעבר. כן נטען כי בית המשפט אינו צריך לנסות "לנחש" מה היה קורה באספה כללית לו היתה מתקיימת אספה כזו, שכן ישנה חשיבות לעצם קיומו של דיון באספה.

11.        באשר לחוות-דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, טענו ה"ה בש כי נפלו בה מספר פגמים. כך, רו"ח תלם השווה את שכרו של מר אייזנברג לשכרו של מי שנושא בתפקיד של מנהל עסקים ראשי. ואולם, בחלק מהתקופה היה בחברה מנהל עסקים ראשי שקבל תגמול בגין שירותיו. עוד נטען כי מר אייזנברג עבד בהיקף משרה כולל של מעל 100% במכלול התפקידים שלו בקבוצת חברות "ערד". ה"ה בש הוסיפו וטענו ביחס למדגם שהנחה את המומחה מטעם בית-המשפט, כי חלק מהחברות במדגם הן חברות בעלות מאפיינים שונים באופן מהותי מהחברה דנן, ולכן לא ניתן להסיק מסקנות ביחס לשכרו של מר אייזנברג מנתוני השכר בחברות אלה. 

12.        ה"ה בש טענו עוד, כי שכרו של אייזנברג היה מבוסס על שכר ודמי ניהול בלבד, ולא על זיקה לביצועיו. לכן היה מקום להשוות - במסגרת ההשוואה שערך המומחה - את שכרו של מר אייזנברג רק ל"רובד חסר הסיכון" בשכרם של נושאי המשרה נושאי ההשוואה. השוואה כזו מביאה למסקנה לפיה מר אייזנברג קבל מהחברה סכומים שעולים באופן קיצוני על טווח הסכומים שצוינו בחוות הדעת.

13.        החברה ומר אייזנברג התייחסו לעמדתם של ה"ה בש.

הם טענו כי מניעיהם של ה"ה בש בהתנגדותם אינם מניעים תמי-לב. ההתנגדות נובעת מהיותם של ה"ה בש בתו וחתנו של מר גזונטהייט, שיש לו מספר סכסוכים עם מר אייזנברג.