פסק-דין בתיק תיק רבני 842611/1 - פסקדין

ביום 15.2.11 הגישה האשה תביעת גירושין כנגד בעלה לאחר שהצדדים כבר גרו בנפרד כשנה לפני מועד התביעה. האשה ציינה בכתב התביעה כי הצדדים מכרו את דירתם המשותפת וכי כבר משנת 2007 אין חיי אישות בין בני הזוג. כמו כן הציגה מסמך מיום 28.5.10 בו הודו הצדדים בכתב ובחתימת ידם כי הם גרים בנפרד זמ"ז וכי הם נמצאים בהליך גירושין.

בדיון הראשון שהתקיים בפנינו ביום י"ח באדר ב' תשע"א - 24.3.11 אמרה האשה כי היא מבקשת להתגרש מכיוון ש"המערכת הרגשית בינינו הסתיימה. כל אחד זורם לכיוון אחר. אני מבקשת את השקט והשלווה שלי". בהמשך אמרה האשה "מבחינה רגשית אני לא אוהבת אותו". בתשובה לשאלת בית הדין "איך אחרי תשעעשרה שנים את פתאום לא אוהבת אותו?", ענתה האשה "כי לא חיים ביחד וגם לפני הפירוד היינו פרודים". על כך הגיב הבעל "הלוואי שכל בעל יהיה כמוני הכול היה בסדר", והאשה הגיבה "אני חולקת על זה. ותמיד דעתנו חלוקות."

הבעל אמר בדיון: "אני התחתנתי בשביל לבנות חיי משפחה, וזה קודש קודשים יותר מקדוש". לשאלת בית הדין מדוע הסכים למכירת הדירה ולא נלחם על שלוםבית ענה הבעל "הבית נמכר בגלל אילוצים שהיו דברים שנעשו ע"י עורך דינה כל מיני איומים שלהם". בית הדין אמר לו כי "אדם שרוצה שלוםבית צריך להילחם". ועל כך ענה "אני אלחם עד המוות". בית הדין אמר "אבל מאוחר, היית צריך להילחם לפני מכירת הדירה". ענה על כך הבעל "עדיין לא מאוחר."

בית הדין הפנה את הצדדים לייעוץ נישואין אצל גב' רחל פישר בהסכמתם.

הגב' פישר כתבה לבית הדין שתי חוו"ד על אודות אודות המפגשים והשיחות שקיימה עם הצדדים.

בדו"ח הראשון כתבה שהאשה סיפרה על קשיים בחיי אישות מצדו של בעלה ועל חוסר תקשורת ביניהם עד כדי כך שלא דיברו כלל בתקופה האחרונה בה חיו ביחד, ואילו בעלה [פלוני] התכחש לטענותיה. עוד היא מציינת בחוו"ד שבהמשך הפגישות היה נראה כי האשה נותנת תקווה כל שהיא ליחסים שביניהם והבעל אמר כי רוצה להשתנות במה שצריך שינוי ומעוניין להתקרב לאשתו אך מרגיש מעצור וחשש וכי הוא אוהב את אשתו ומשפחתה, אולם הצדדים קבעו להמשיך במפגשים וחזרו בהם כך שלבסוף העניין נשאר פתוח ועל כן אין לה המלצה ברורה.

שבוע לאחר מכן קיבל בית הדין חוו"ד נוספת על מה שקרה בשבוע האחרון מאז הדו"ח הראשון בו כתבה יועצת הנישואין כי נקבעה פגישה משותפת שלה עם הצדדים, והבעל אמר שיבוא אולם בפועל הוא לא הגיע לפגישה, גם לאחר שהאשה ויועצת הנישואין פנו אליו הוא אף לא טרח לענות להם על פנייתם. עוד היא מציינת כי האשה אמרה לה שזו גם הייתה דרך התנהלותו הכללית של הבעל "אחד בפה ואחד בלב", כאשר הוא אומר משהו אחד ובפועל מבצע משהו אחר. עוד סיפרה כי בסוף הדיון הראשון בית הדין אמר לבעל "אולי תגיד לאשתך שלום" הוא ענה "בוודאי אעשה כן בחוץ, ואף אתן לה נשיקה", וכשיצאו מבית הדין הוא אפילו לא הציץ לעברה. עוד הוסיפה שבית הדין שאל אותו "איך אתה רואה את חייכם המשותפים", על כך הוא ענה כי "כל אחד ימשיך לגור בבית שלו וגם ניפגש... ". יועצת הנישואין כותבת בחוו"ד הנ"ל כי הבעל אמר לה שאינו חש בטוב ויחזור ויתקשר אליה לתאם פגישות כשירגיש טוב, אולם בפועל הוא לא עשה כך, וגם לא דיבר עם אשתו אפילו בטלפון. לאור האמור היא ממליצה על גירושין מכיוון שאין טעם להמשך במסכת קשרים לא יעילים בין בני הזוג.

הצדדים הוזמנו לדיון ליום 5.9.11 אולם הבעל הודיע לבית הדין ביום 1.9.11 שלא יוכל להופיע בגלל בעיות רפואיות. בית הדין דחה את בקשתו כיוון שהבעל לא הציג מסמכים רפואיים. סופר הדיינים עדכן את הבעל טלפונית על כך שבית הדין לא נעתר לבקשתו לדחיית הדיון, ובהמשך השיחה כשהחלטת בית הדין לא מצאה חן בעיניו טרק הבעל את הטלפון.

בדיון שהתקיים ב5.9.11 הבעל לא הופיע והאשה אמרה כי לדעתה הבעל אינו מעוניין בשלוםבית כי אם בנקמה. עוד סיפרה: "היה מו"מ בבית המשפט והוא פוצץ את זה. אני ויתרתי על הרבה דברים כדי לחתוך את העניינים ולהיות רחוקה ממנו. אני כבר סגרתי את הדלת כי אני הבנתי שלא יהיה כלום. כשהוא אומר שהוא רוצה שלוםבית זה כדי לשמר את מה שהיה לפני שנה וחצי שחיינו בחדרים נפרדים. חיי אישות לא היו רגילים, איתי הוא אימפוטנט. היו לי חשדות שהוא בגד. יחסים רגילים לא היה בינינו. כבר עשר שנים הוא כך במצב הזה."

לדיון הבא שהתקיים ביום 2.11.11 שוב הופיעה האשה והבעל לא הופיע. בתשובה לבית הדין אמרה האשה כי "הוא יודע מהדיון. דיברתי אתו לפני חודש. הוא סרבן וחמקן". בית הדין שאל את האשה "אם הבעל אמר לך משהו על הגט" על כך ענתה האשה "כן. הוא אמר לי שהוא לא ייתן גט."

בית הדין זימן את הבעל לדיון בצו הבאה ללא שחרור בערבות.

הבעל הופיע לדיון בליווי משטרה ביום ה' כסלו תשע"ב - 1.12.11. בית הדין שאל אותו מדוע אתה לא מסיים את הפרשה בצורה יפה. ועל כך ענה "אבל אני לא רוצה להתגרש, מה אתם רוצים לקחת את החיים שלי בכוח?". הבעל גם אמר לבית הדין כי "אין שום פירוק שיתוף" על אף שהודה שהם גרים בנפרד. בית הדין שאל אותו אם "אלו נישואין טובים?", על כך ענה הבעל "בזמנו אני אמרתי שהיה פה מעורב צד בעניין שדאג להרחיק בינינו, ולמה לא תלכו אליו... " אח"כ חזר בו במקצת מהטענה כי האשה בגדה בו.

בדיון שהתקיים ביום י"א כסלו תשע"ב - 7.12.11 הופיעו הצדדים לדיון. הבעל בהתחלה לא ענה על שאלות ואח"כ ענה בחוצפה והטיל רפש כלפי בית הדין, ביהמ"ש וכלפי האשה ועורך דינה. בדיון זה לא הסכים הבעל לדבר בצורה עניינית אלא רק אמר כי הוא רוצה בשלוםבית ואינו מעוניין לתת גט. מאידך גיסא, האשה חזרה ואמרה "אין לי שום רגש אליו, אנו פרודים המון זמן - ארבע שנים, מתוכם שנתיים פיזית הוא ממש מחוץ לבית. ו4 שנים אין בינינו חיי אישות."

בית הדין נתן החלטה כי על הצדדים להגיש סיכומים.

בסיכומי תביעתה כתבה האשה כי היא לא פירטה במהלך הדיונים את כל עילות הגירושין שיש לה בצורה מפורטת כדי לא לפגוע בבעלה, אבי בתם היחידה. אולם כיוון שלא נותרה לה בררה היא כעת מפרטת את טענותיה בפרוטרוט, כאשר לדבריה מזה כשנתיים הם פרודים פיזית וחיים בבתים נפרדים ואינם מקיימים יחסי אישות בכלל זה ארבע שנים. לטענתה, לפני עשרים שנה, מאז נולדה בתם המשותפת, חלה התדרדרות ביחסי הצדדים ובמסגרת זו הם פנו לפסיכולוגית וקיימו עמה עשרה מפגשים שלא הניבו פרי. בתחילת שנת 2001 היא הביעה את רצונה להתגרש וחל שינוי קל לטובה מצדו של הבעל והוא לא החזיק מעמד זמן רב. לדבריה, ניסיון שיקום היחסים בין בני הזוג פגע קשות בבתם המשותפת עד כדי ניסיון אובדני מצדה. בסביבות שנת 2005/6 התפטר הבעל מעבודתו וחלה החרפה ביחסי בני הזוג כשבהמשך בשנת 2007 עזב הבעל את חדר השינה, כל צד ישן בחדר נפרד ומפלס האלימות המילולית והפיזית עלה עד כדי סכנה ממשית.

לדבריה, יש כמה עילות לחייב את הבעל בגירושין בתיק זה.

א.  הבעל מאיים ומפעיל אלימות מילולית ופיזית כלפיה.

ב.   הבעל סובל מהפרעה נפשית אובססיבית הגורמת לו התנהגות כללית חריגה.

ג.   הבעל סובל מאימפוטנציה בשל הפרעות בריאותיות כולל נפשיות בשל מחלת הסוכרת בה הוא לוקה.