פסק דין בתיק תיק צבאי 89/12 - פסקדין

1.      המערער, סרן מ' מ', הורשע על פי הודאתו בעבירות שעניינן גרם מוות בנהיגה רשלנית, עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], וכן סטייה מנתיב נסיעה תוך גרימת תאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש, עבירה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, ולפי תקנה 21(ב) לתקנות התעבורה.

2.      מכתב האישום שבו הודה המערער עולה כי ביום 2.9.2011, סמוך לשעה 11:30, בכביש 65, נהג ברכב צבאי מסוג "קאיה ריו" (להלן: "הרכב הצבאי"), במהירות גבוהה.

בשלב מסוים החל הרכב הצבאי לסטות שמאלה ואחר כך ימינה, ושוב סטה שמאלה, תוך שהפעם הוא עובר לנתיב הנסיעה הנגדי, שבו נסע, אותה עת, רכב מסוג "סוברו" (להלן: "הרכב האזרחי") שנהוג היה על ידי חוסיין שיבלי ז"ל, ואז ארעה התנגשות חזיתית בין שני כלי הרכב. כתוצאה מהתאונה נהדף הרכב האזרחי לאחור ופגע באוטובוס שנסע מאחוריו, ובעטיה של פגיעה משנית זו, נהדף לכיוון הרכב הצבאי ואז נעצר.

3.      בתאונה מצאו את מותם חוסיין שיבלי ז"ל, שנהג ברכב האזרחי, פתחיה שיבלי ז"ל ואתאר שיבלי ז"ל שנסעו ברכב האזרחי. כן נפצעו באורח קשה שאר נוסעי הרכב האזרחי, מאהר שיבלי ואנואר שיבלי, וכן המערער עצמו.

לרכב הצבאי והאזרחי נגרמו נזקי רכוש כבדים, ולאוטובוס נגרמו נזקים חיצוניים קלים.

4.      המערער הודה באישומים שיוחסו לו והצדדים הציגו בפני הערכאה קמא הסכמה עובדתית, שלפיה המערער קיבל בבוקר התאונה את הרכב הצבאי, שהיה ברגיל בשימושו הקבוע של מפקדו, וזאת לצורך ביצוע נסיעה. לאחר התאונה נמצא בגלגל הימני הקדמי של הרכב הצבאי לחץ אוויר בשיעור של 45 PSI, (הגלגל השמאלי הקדמי נמצא ללא אוויר בזירה כתוצאה מפגיעתו בתאונה ושלא ניתן היה, על כן, ללמוד על לחץ האוויר שהיה בו עובר לתאונה). על פי חוות דעתו של מומחה לצמיגים, במצב בו קיים הפרש לחץ אוויר משמעותי בין הצמיגים הקדמיים, עשויה, תיאורטית, להיגרם משיכה של ההגה לשמאל. במקרה כזה: "היה על הנאשם לחוש במשיכה בעת נהיגתו ברכב לאורך הנסיעה".

מעבר לעובדה זו, הצדדים סיכמו על 'טיעון פתוח' לעניין מידת העונש, תוך שהתביעה הסכימה שלא לעתור להורדת המערער בדרגה. כן הוסכם כי כל עונש מאסר שיוטל על המערער ירוצה בכליאה ממשית, וההגנה לא תעתור לדרך ריצוי חלופית של המאסר, באפיק של עבודות צבאיות.

גזר דינה של הערכאה קמא

5.      בית הדין קמא מצא כי מידת רשלנותו של המערער "לא הייתה גבוהה" ומנגד, אין המדובר ברשלנות "מינורית". יחד עם זאת, בקביעת מתחם הענישה הראוי נחלקו שופטי הערכאה קמא: לפי דעת רוב השופטים מתחם הענישה הראוי במקרה זה נע בין שמונה לשמונה עשר חודשי מאסר, לצד עונש פסילת רשיונות שמשכו בין שמונה שנות פסילת רשיונות בפועל ועד שתיים עשרה שנות פסילה (יצויין כי שופטי דעת הרוב אף נחלקו ביניהם אשר לתקרת תקופת הפסילה המקסימאלית, שופט אחד היה מעמידה על שתים עשרה שנים ושופט שני סבר שניתן להסתפק בפסילה בת עשר שנים).

שופט המיעוט סבר כי מתחם הענישה הראוי במקרה זה הינו עונש מאסר לתקופה שבין שישה ועד שנים עשר חודשי מאסר, לצד פסילת רשיונות שמשכה בין חמש לשמונה שנים לריצוי בפועל.

שופטי הערכאה קמא לא מצאו כי קיימות במקרה דנן עילות לסטייה ממתחם הענישה, ולבסוף גזרו את עונש של המערער, בדעת רוב, לעשרה חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה, שמונה שנות פסילת רשיונות בפועל, וכן פסילת רשיונות מותנית.

שני הצדדים לא השלימו עם גזר הדין והשיגו על תוצאתו.

טיעוני התביעה הצבאית בערעור

6.      התביעה הצבאית סבורה כי העונשים שנגזרו למערער אינם הולמים את מידת רשלנותו, ואין בהם משום מענה הולם לתוצאות החמורות שנגרמו בעטיה של הרשלנות. לעניין היקף רשלנותו ציינה התביעה כי המערער נהג במהירות גבוהה; התאונה אירעה בקטע דרך בו מסומן קו הפרדה רצוף המחייב משנה זהירות; המערער נסע כברת דרך לא מבוטלת, שעה שרכבו סוטה לימין ולשמאל. לעניין האפשרות שסטיית הרכב לשמאל נגרמה בשל הפרשי לחץ אוויר בין הצמיגים הקדמיים, ציינה התביעה כי סיטואציה כזו, לו התרחשה, הייתה צריכה להיות מורגשת על ידי המערער כבר בתחילת הנהיגה, כנובע מההסכמה העובדתית בין הצדדים. לטעמה של התביעה, בעייתיות השליטה ברכב שעה שהיא מתרחשת באופן מתמשך ומזוהה על ידי הנהג, מחייבת דווקא משנה זהירות מצידו של המערער, עד כדי הפסקת הנסיעה ברכב או האטת מהירותו באופן ממשי. על כן, סבורה התביעה כי אין עסקינן ברשלנות נקודתית במקרה זה. אדרבא, מידת רשלנותו של המערער הינה גבוהה, זאת בניגוד לקביעת בית-הדין קמא.

התביעה הפנתה לעברו התעבורתי של המערער, שנדון פעמיים בבית דין צבאי לתעבורה בגין עבירות תעבורה. באחת מהפעמים הללו, בשנת 2009, אף גרם לתאונת דרכים, וכן נדון פעמיים בהליך משמעתי בגין עבירות תעבורה.

עוד הפנתה המאשימה לתוצאה הקשה של התאונה, שגבתה חיי שלושה בני אדם, וסבל כבד למשפחות המתמודדות עם השכול, כמו גם הצורך בשיקום הממושך של הפצועים.

על רקע מידת הרשלנות הגבוהה והתוצאות הקשות שהביאה עימה, סבורה התביעה כי מתחם הענישה שקבעה הערכאה קמא אינו הולם. אולם, הוסיפה התביעה כי גם אם יקבע שזהו אכן המתחם הראוי, נקודת האיזון שנקבעה על ידי הערכאה קמא בתוכו, אשר למידת העונש, מצויה בחלקו התחתון של הטווח ומלמדת על התייחסות מקלה "יתר על המידה".

לפיכך, עתרה התביעה להחמיר הן במישכו של המאסר שנגזר למערער, והן במישכה של פסילת הרישיונות שמטרתה להרחיק מן הכביש את מי שמסכן את הציבור כדוגמת המערער, ומימלא לדחות את ערעור ההגנה. עוד נטען כי אין למערער נסיבות אישיות ייחודיות המצדיקות הקלה בעונשו.