פסק-דין בתיק תא"ק 49043-11-11 - פסקדין

תביעה לסילוק יד.

רקע וטענות הצדדים:

1.         התובעת הינה הבעלים של המקרקעין המצויים בפינת הרחובות איסקוב וסג'רה בתל אביב, אשר ידועים כחלקה 14 בגוש 7074. כמו כן התובעת הינה הבעלים של כ-70% מהמקרקעין ברח' איסקוב 12-14 בתל אביב, הידועים כחלקה 11 בגוש 7074. בני משפחת בוכרי הינם בעלים במשותף של אותה חלקה, יחד עם התובעת (נסחי רישום מקרקעין צורפו לכתב התביעה ולתצהיר ע"ר מטעם התובעת).

2.         עניינה של התביעה בחלקים מתוך חלקה 11 וחלקים מתוך חלקה 14 הנ"ל, שחלקם הינם שטח פתוח ועל חלקם בנויים מבנים שונים. המקרקעין נושא התביעה סומנו בורוד על גבי תרשים אשר צורף כנספח ב' לכתב התביעה ולתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת (להלן: "המקרקעין").

3.         הנתבע מחזיק בנכס שבנוי בחלקה 13 בגוש 7074 ומצוי ברח' איסקוב 12 בתל אביב. חלקה 13 גובלת בחלקה 11 שנמצאת מדרום לה, ובחלקה 14 שנמצאת ממזרח. לטענת התובעת פלשו הנתבע ואחרים לשטחים שונים בתוך חלקה 13 ובנו בהם מבנים שלא כדין. פלישה נטענת זו אינה חלק מן המחלוקת המתבררת בתיק זה.

4.         התובעת טוענת שהנתבע פלש למקרקעין נושא התביעה, בחלקה 11 ובחלקה 14, והוא מחזיק בהם ללא זכות שבדין, מבלי שקיבל את הסכמת התובעת או את רשותה להחזיק במקרקעין. התובעת מבקשת להורות על סילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין, וכן להתיר לה לתבוע בתביעה נפרדת תשלום דמי שימוש ראויים.

5.         התובענה הוגשה בסדר דין מקוצר. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן. על יסוד הסכמת הצדדים ומבלי שיש בכך הודאה של צד בטענות הצד שכנגד, ניתנה לנתבע רשות להתגונן והתצהיר המצורף לבקשה משמש לנתבע ככתב הגנה (החלטה מיום 13.2.12).

6.         הנתבע טוען שבשנת 1976 לערך רכש מצד שלישי, אדם בשם הופמן (צ"ל קופמן, כפי שמוכח מהצהרות דייר יוצא ודייר נכנס אשר צורפו כנספח ג' לתצהיר התובעת) זכות דיירות מוגנת בדירת מגורים בקומה הראשונה של בניין ברח' איסקוב 12 בתל אביב (חלקה 13 בגוש 7074), וכי נמסר לו ע"י אותו הופמן כי יחד עם הזכויות בדירה מועברת לו זכות השימוש הבלעדית בחצר הסמוכה למגרש עליו בנויה הדירה, הוא השטח המוגדר בכתב התביעה כשטח פלוש בחלקה 14 בגוש 7074. מאז רכישת הדירה בשנת 1976 עושה הנתבע שימוש בלעדי בשטח שבחלקה 14, ובכלל זה חידש הנתבע את הגדר שמסביב לשטח זה, ביצע בו עבודות חשמל ואינסטלציה, ריצף חלק מהשטח, הציב במקום מכולה המשמת את הנתבע לאחסון חפצים ואף שיפץ מבנה שהיה באותו שטח. הנתבע משלם ארנונה ומים בגין השטח והמבנה שבחלקה 14. השימוש בשטח במשך כ-35 שנה נעשה בידיעת נציגי התובעת, ברשותם ובהסכמתם.

7.         הנתבע כופר בטענת התובעת בדבר פלישה שלא כדין לשטחים בחלקה 13, ומדגיש כי טענות אלה אינן עניין לתביעה המתבררת בתיק זה. הנתבע טוען כי הוא עושה שימוש בשטח הצמוד שבחלקה 11 למעלה מ-10 שנים ואף זאת בידיעת התובעת. הנתבע השקיע במקרקעין נושא התביעה לא פחות מ- 250,000 ש"ח. שתיקת התובעת והסכמתה להחזקה במקרקעין (35 שנה בחלקה 14 ו-10 שנים בחלקה 11) מקימות לנתבע טענת השתק כלפי התובעת והיא מנועה מלדרוש את פינוי המקרקעין. שתיקתה הממושכת של התובעת וידיעתה על ההחזקה שמחזיק הנתבע במקרקעין מקימות לנתבע מעמד של בר רשות מכללא. נוכח השנים הארוכות וההשקעה במקרקעין התובעת אינה רשאית לבטל את הרשות שניתנה לנתבע, ולכל הפחות יש להתנות את ביטול הרשות בתנאים (כגון תשלום פיצויים).

הראיות:

8.         מטעם התובעת הוגש תצהיר ע"ר של מר דוד ישראלי, אשר משמש כרכז שטח בעמידר. בתצהירו חוזר מר ישראלי על האמור בכתב התביעה. לתצהיר מצורפים נסחי רישום מקרקעין, תרשים, וכן הצהרת דייר יוצא ודייר נכנס ביחס לדירה שברח' איסקוב 12 בתל אביב (חלקה 13). מצורף גם חוזה השכירות שנכרת בין התובעת ובין הנתבע בקשר לדירה האמורה. בדיון שהתקיים ביום 3.3.2013 נחקר מר ישראלי על תצהירו.

9.         מטעם הנתבע הוגש תצהיר של הנתבע בלבד. בתצהירו חוזר הנתבע על האמור בתצהיר המשמש ככתב הגנה. הנתבע מפרט בתצהירו עבודות שונות שנעשו בחלקה 14 ועלותן, לדבריו, כ- 250,000 ש"ח. הנתבע מפרט עבודות שנעשו בחלקה 11 ועלותן, לדבריו, כ- 100,000 ש"ח. לתצהירו מצרף הנתבע 3 חשבונות ארנונה וכן תמונות שלדבריו צולמו במקרקעין. תחילה ביקש הנתבע לאפשר לו להגיש חוות דעת שמאי מטעמו בעניין ההשקעה במקרקעין, לאחר חלוף המועד שנקבע להגשת תצהירי ע"ר מטעם הצדדים. לפנים משורת הדין ניתנה לנתבע רשות להגיש חוות דעת כמבוקש. בסופו של יום חזר בו הנתבע מכוונתו והודיע שלא יגיש חוות דעת מומחה מטעמו, וכי הוא מסתפק בתצהיר שהגיש.

10.       הנתבע לא התייצב לישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 3.3.2013. בפתח הדיון הודיע ב"כ הנתבע על כך שהנתבע אושפז בלילה שלפני הדיון בבית החולים כתוצאה מקשיי נשימה, מהם סובל הנתבע לאורך שנים, והציג אישור רפואי בעניין זה. בסיום הדיון הודיע ב"כ התובעת שהוא מוותר על חקירת הנתבע, זאת במטרה שלא לגרום לעיכוב נוסף בדיון.

דיון והכרעה:

11.       לאחר שהסתיימה הבאת הראיות ונשמעו סיכומי הצדדים, הבהרתי לצדדים שבכוונתי ליתן פסק דין עפ"י התביעה, ואף פירטתי את נימוקי בקצרה. לבקשת ב"כ הנתבע, שנשמעה לאחר נסיון שלא צלח ליצור קשר טלפוני עם הנתבע, ניתנה לנתבע שהות להודיע אם הוא מסכים למתן פסק דין עפ"י התביעה, ואזי ניתן יהיה להתחשב בהסכמה זו בפסיקת ההוצאות. הובהר גם שבמקרה כזה עשוי הנתבע ליהנות מוויתור על טענות התובעת בעניין דמי שימוש ראויים. הנתבע הודיע כי הוא אינו מקבל את הצעת בית המשפט ועל כן אין מנוס ממתן פסק דין על פי התביעה, כאמור לעיל.

12.       בסיום הדיון הבהרתי לצדדים את עמדתי, בהאי לישנא:

"אינני סבור שניתן לדבר במקרה זה על רשות מכללא. הגיעה העת לומר בקול צלול וברור שאזלת ידן של הרשויות במלחמתן נגד הפולשים למקרקעי ציבור אינה מקימה לאותם פולשים רשות מכללא. אין דין שתיקתו של היחיד אשר עשויה בנסיבות מסוימות להקים למחזיק רשות מכללא, כדין שתיקתן של הרשויות. לטעמי, הנתבע פלש למקרקעי ציבור ועליו לסלק ידו מהם. גם אם הנתבע הוא בר רשות באחת מהחלקות או בשתיהן, הרי שגם לשיטתו מדובר ברשות חינם והיא באה לקיצה עם גילוי דעתה של התובעת שרצונה לפנות את הנתבע ממקרקעי התובעת." (עמ' 14, ש' 15).

ועתה אפרט.

13.       התובעת מבססת את תביעתה על זכויות הבעלות שיש לה במקרקעין. סע' 16 לחוק המקרקעין קובע כי: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". בסע' 30 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נקבע כי: "בתובענה שהוגשה על השגת גבול במקרקעין - על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". בהתאם לכך, נקבע בפסיקה לא אחת כי " בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברשותו ללא כל זכות... ואז על הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום" (ע"א 127/77 קפה נ' לוי).