פסק-דין בתיק תא"מ 7406-07-12

בהמשך לתגובת התובעת מיום 28/10/12 ולאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים בכתב, להלן החלטתי המהווה למעשה פסק - דין המסיים את הדיון בתובענה :

לבקשת ב"כ התובעת אני מורה על מחיקת התביעה כנגד הנתבעים כמבוקש. וכל שנותר הוא להכריע בשאלת חיוב התובעת בהוצאות בגין התביעה שהוגשה וזאת בהתאם לבקשת הנתבע 1 מיום 27/09/12.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה ובתשובה לתגובה, אני מחליט לדחות את הבקשה לחייב את התובעת בהוצאות לטובת הנתבע 1.

לא שוכנעתי שהתביעה הייתה מלכתחילה תביעת סרק. נוסף בשים לב לשלב בו נתבקשה מחיקת התביעה, לא התרשמתי, כי כתב התביעה הוגש ב"חוסר ניקיון כפיים ובחוסר תום לב" כטענת הנתבע 1.

כאן המקום לשוב ולהדגיש, כי פסיקת הוצאות אינה ענישה של בעל הדין שהפסיד על כי גרר את יריבו לדין (ראו ע"א 161/77 פקיד השומה חיפה נ' פז חברת נפט בע"מ, פ"ד לא(3) 505, 513) אלא עסקינן בחיוב מכוח הדין המקנה שיקול דעת של בית המשפט, ראה בנדון תקנה 511 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הקובעת כהאי לישנא : " בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט לטובת בעל דין אחר, אם לאו". ( ההדגשות שלי ע.ס)

הנה כי כן, התקנות מקנות שיקול דעת לבית המשפט בשאלה אם לפסוק הוצאות כמו גם בשאלת שיעור ההוצאות שתיפסקנה.

השיקולים לפסיקת הוצאות ככלל נמנו על-ידי השופט הרשם מרזל בהחלטתו בבג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (עותרת בבג"ץ 891/05) נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה והמסחר (משיבים בבג"ץ 891/05), תק-על 2005(2), 4087 , 4088 (2005). בהחלטה זו נקבע כי הפסיקה צריכה להיות של הוצאות "ריאליות" ו "סבירות"; ועם זאת נאמר, באשר לשיקול הדעת, כי "ניסיון לקבוע מסמרות בעניין זה לא יצלח, נוכח ריבוי המקרים והנסיבות שניתן להעלות על הדעת, כמו גם אלו שמציאות החיים צופנת לה בתוך העתיד" (אך נקבעו קוים מנחים).  כך הכלל; ואולם, לא אחת יארע שבתי המשפט, מחליטים שלא לפסוק הוצאות בשל נסיבותיהם הספציפיות של תיקים שלפניהם, לא רק כאשר התוצאה אינה חד משמעית לכיוון אחד, אלא גם בשל נסיבות הכרוכות בצדדים, ופעמים שכך גם לפנים משורת הדין. הדברים מסורים לשיקול הדעת ולתחושת הצדק של בית המשפט בדונו בתיק.

מן הכלל אל הפרט, במקרה שלנו התחקות אחר דרך התנהלותה של התובעת החל מהשלב בו נודע לה על קיום פסק הדין (ולכל המאוחר בתאריך 30/08/12 עם הגשת כתב ההגנה מטעם הנתבעת 2 אליו צורף פסק הדין שניתן בבית משפט לתביעות קטנות) מביאה למסקנה, כי אין לנו בניצול הליכי משפט, אדרבא העיתוי של הודעה על מחיקת התביעה עוד בטרם התנהלה ישיבה אחת בתיק מעידה כאלף עדים על תום ליבה של התובעת. מעברו השני של המתרס, הגשת כתב הגנה על ידי המבקש טרם שפנה לב"כ התובעת רשמית לשם הפניית תשומת ליבם אודות פס"ד שניתן קודם לכן בהליך מקביל, אינה פועלת לטובתו של המבקש ומחזקת את עמדת התובעת לעניין זה. סבורני כי אילו פנה המבקש לתובעת בסוגייה זו, כפי שעשתה כן הנתבעת 1, עוד טרם שהגיש כתב הגנה ולחילופין לבית המשפט (מקום בו לעמדתו פניית הנתבעת 1 לב"כ התובעת לעניין זה נותרה ללא מענה), סביר כי הגשתו של כתב הגנה מצידו היתה מתייתרת. 

כללם של דברים, לא שוכנעתי כי יש לפסוק הוצאות בגין מחיקת התביעה.

בשולי הדברים אציין, כי הדרישה לשכ"ט בסך 3,000 ש"ח אינה פרופורציונאלית שכן סכום זה עולה על סכום התביעה, ובכל מקרה גם אם הייתי משתכנע לעשות צו להוצאות, גובה שכ"ט שהיה נפסק לא היה עולה על זה הקבוע בתעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין.

בשורת הנדון, אני מורה על מחיקת התביעה ללא צו להוצאות.

הבקשה לפסיקת הוצאות נדחית.

מורה למזכירות לסגור את התיק.

ניתן היום,  ד' כסלו תשע"ג, 18 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.