1. בפני תביעה כספית בסדר דין מהיר לתשלום סכום של 48,818 ש"ח, יתרת חוב אשר לטענת התובעת, הנתבעת חבה לה. התובעת הינה יצרנית וספקית מוצרי היגיינה וניקיון והנתבעת עוסקת בשיווק מוצרי היגיינה ופינוק לבתי מלון.
בהתאם לתקנה 214 טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, פסק הדין שלהלן מנומק בתמציתיות:
2. לטענת התובעת, הזמינה מהנתבעת שתי הזמנות רכש:
א. בגין הזמנת רכש ראשונה מס' 10057 (להלן: "ההזמנה הראשונה") הוציאה הנתבעת חשבון פרפורמה מס' 211007 על סך 30,319 ש"ח.
בגין הזמנת רכש שניה מס' 10082 (להלן: "ההזמנה השניה"), הוציאה הנתבעת חשבון פרפורמה מס' 281007 על סך 41,603 ש"ח.
סה"כ שילמה התובעת לנתבעת בהתאם לאישורי העברות הבנקאיות שצרפה, סכום של 31,346 ש"ח.
לטענת התובעת, מועד אספקת ההזמנות סוכמו על 3 חודשים ממועד ביצוע כל הזמנה.
ב. התובעת טענה, כי עקב איחור במועד האספקה בוטלה ההזמנה השניה, למעט הזמנה של 30,000 כובעי רחצה בסכום של 7,976 ש"ח. אולם, הנתבעת טרם סיפקה מתוכם 29,746 כובעים.
לגבי ההזמנה הראשונה, טענה התובעת כי סופק באיחור רק סבון 40 ג' עטוף בכמות של 20,000 יחידות במקום 30,000 ש"ח, וכי יתר המוצרים הנראים בחשבונית 866 הינם החזרות של קרם גוף וסבון לא עטוף שהגיע פגום, וכן מוצרים שלא הוזמנו כלל. לפיכך, לטענתה נותרו מוצרים מההזמנה שטרם סופקו.
בנוסף טענה התובעת, כי הנתבעת סיפקה נעלי בית פתוחות ולא סגורות כפי שסוכם.
ג. עוד טענה התובעת, כי השאילה לנתבעת 40,000 סבוני 15 ג' לא עטוף ו- 5,000 יחידות קרם גוף בהתאם לתעודת משלוח 2828 ו- 2891. לטענת התובעת, מוצרי ההשאלה הנ"ל טרם הוחזרו.
בהתאם לאמור, טענה הנתבעת כי סכום החוב בגין סחורה עליה שילמה וטרם התקבלה, וכן בגין סחורה שהושאלה וטרם הוחזרה, עומד על סכום של 26,508 ש"ח.
3. לטענת הנתבעת, לגבי עסקת הרכש הראשונה סוכם כי שווי הסחורה שתסופק יהיה ע"ס 27,512 ש"ח כולל מע"מ (ולא 30,319 ש"ח). עסקה הרכש השניה בוטלה במלואה ותשלום המקדמה מהעסקה השניה (16,640 ש"ח) נזקף לחובת פירעון החוב מעסקת הרכש הראשונה. לטענת הנתבעת,התובעת היא זו שחייבת לה סך של 18,334 ש"ח לפי כרטסת הנהלת החשבונות (נספח ב' לכתב ההגנה). הנתבעת הדגישה, כי האיחור באספקת המוצרים נבע מעיכוב בהגעת הסחורה מחו"ל. הנתבעת טענה כי לא התחייבה למועד האספקה של המוצרים, ולא בכדי מועד זה לא סוכם בכתב בין הצדדים. הנתבעת טענה כי מבחינה עסקית לא קיים מונח הקרוי "השאלה", אלא מכירה בלבד. עוד הוסיפה הנתבעת כי הזמנות הרכש הושלמו במלואן ללא כל חוסרים. בנוסף, הסחורה שקיבלה הנתבעת מהתובעת היתה פגומה. עובדה זו הובאה לידיעת התובעת לא פעם. הנתבעת צינה שהמכתב מיום 27.5.08 בו הסכימה לספק לתובעת נעלי בית וסבונים 20 ג', היה, אך בכדי לשמר מערכת יחסי עבודה תקינים, ולהמשיך במסחר בין החברות.
דיון
:
4. צר לי על כי הצדדים לא השכילו לסיים הליך זה בהסדר ובבדיקת החשבוניות ביניהם והעדיפו כי בית המשפט יעשה מלאכה זו של "הנהלת חשבונות" ובדיקת הזמנות ותעודות משלוח.
בראשית הדברים אציין, כי אין לקבל את עמדת הנתבעת כאילו די בכרטסת הנהלת החשבונות, כדי להוכיח את טענותיה, כי אילו היה קיים חוב לנתבעת היה הדבר בא לידי ביטוי בכרטסת התובעת. אציין, כי בכתב ההגנה לא העלתה הנתבעת את הטענה שהכרטסת מהווה רשימה מוסדית. נטל ההוכחה לעניין זה מוטל על כתפי הטוען (י. קדמי "על הראיות", חלק שני, תש"ע 2009 בעמ' 987 וכן ע"א 3491/04 תנובת השרון (1995) נ. זאב הולדר (להלן: "פסק דין תנובת השרון").
אכן, לכאורה, כרטסת הנהלת החשבונות הינה תרשומת של עסק במהלך עסקיו הרגיל, על האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו וכן דרך איסוף נתונים על דרך של "זיכוי" ו- "חיוב" אשר יש בה כדי להעיד על אמיתות התוכן. יחד עם זאת, כבר נפסק בפסק דין תנובת השרון, כי אין די בכך:
"
אפילו אם נתעלם, לצורך הדיון, מפגם זה, ונקבל את גירסת המערערת שיש לקרוא את הכרטסות כאילו נכתב בהן שמו של המשיב- עדיין אין בכך כדי לקיים את מלוא דרישות סעיף 36 לפקודה. מאחר שהכרטסות הן פלט, כהגדרתו בחוק המחשבים, התשנ"ה- 1995, הרי שהיה על המערערת לעמוד בתנאי הנקוב בסעיף 36 (א)(3)(ב) לפקודת הראיות, והיא לא עמדה בו:
המערערת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, שהיא נוקטת באורח סדיר אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב ... מכאן, שהכרטסות אינן ראיה קבילה לאמיתות תוכנן, ובדין קבע בית משפט קמא שאין לסמוך עליהן".
לאור האמור ומשגם במקרה זה, כמו בפס"ד תנובת השרון, לא הוכחו שני התנאים הנוספים הקבועים בסעיף 36 (א) (3) לפקודת הראיות, כי דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה וכי העסק נוקט באורח סדיר אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר המחשב, לא הוכח כי המדובר ברשימה מוסדית הקבילה כראיה על אמיתותה.