פסק-דין בתיק תא"מ 5819-08-08 - פסקדין

הצדדים להליך

1.         מדובר בתביעה כספית על סך 8,081 ש"ח. התובעת- אסם השקעות בע"מ הינה חברה ציבורית רשומה. הנתבעת 1 - הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ הינה מבטח כמשמעותו בפקודת ביטוח רכב מנועי והנתבעת 2 - אבנר-איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ הינה תאגיד לנפגעי רכב. בכתב התביעה צוין כי הנתבעות ביחד הוציאו לרכב מס' 60-785-10 פוליסה ותעודת ביטוח שהיו בנות תוקף ביום 28/8/02, מועד התאונה (להלן: "מועד התאונה"). בכתב התביעה נטען כי במועד התאונה נפגע עובד התובעת, מר הורביץ מקס (להלן:"העובד"), בגופו בתאונת דרכים בהיותו הולך רגל והתאונה הוכרה גם כתאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995. נטען כי העובד לא היה מסוגל לעבוד כ-11 יום והתובעת- מעבידתו שילמה לו את מלוא שכרו. בגין כך מבוקש החזר.

2.         ביום 28/10/11, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה כל צד יגיש סיכומים ויסתמך על החומר שבידיו.

עמדת התובעת בסיכומיה

3.         לטענת התובעת, במועד התאונה ביום 28/8/02  יצא העובד מחנות בה ביצע הזמנת סחורה לכיוון המקום בו החנה את רכבו. בדרכו לרכב, ספג העובד פגיעה מרכב שחלף על פניו בנסיעה מהירה. כתוצאה מהתאונה העובד לא היה מסוגל לעבוד במשך 12 יום, החל מיום 29/8/02 ועד ליום 9/9/02 (להלן:"תקופת ההיעדרות"). נטען כי תאונת הדרכים הוכרה כתאונת עבודה על פי חוק ביטוח הלאומי- ביטוח נפגעי עבודה (פרק ה') וכי המוסד ביטוח לאומי אישר לעובד 12 ימי אי כושר ושילם דמי פגיעה החל מיום 29/8/02. התובעת, כמעבידת העובד שילמה לו את מלוא שכרו בתקופת ההיעדרות, לרבות זכויות סוציאליות ונלווים אחרים והיא זכאית להחזר על פי עקרונות התחשיב שנקבעו בפסיקה אליה הפנתה. בנוגע לחישוב ההטבה הפנתה התובעת לשני אופני חישוב; הראשון, בהתאם לתלוש השכר של התובע לפיו התובע השתכר ברוטו 18,621 ש"ח פחות מס הכנסה (25%) בסך 4,655 ש"ח בתוספת קה"ש כנרת (1,358 ש"ח), קרן מקפת (2,173 ש"ח) ובסה"כ לחודש 17,497 ש"ח ובחלוקה ל-30 ימים סך של 583.23 ש"ח  ליום כפול 12 ימים-  סך של 6,998 ש"ח ובהפחתת החזר מל"ל בסך 1,424 ש"ח גובה ההטבה הנומינאלי הינו 5,575 ש"ח. אופן החישוב השני, חישוב ההטבה על פי רבעון המל"ל: שכר רבעון בחישוב המל"ל (סכום בסיס בטבלה) 59,333 ש"ח- לחלק לשכר חודשי- סך של 19,777 ש"ח פחות מס הכנסה (25%) בסך 4,944 ש"ח, ובצירוף תנאים סוציאליים מינימאליים בסך 3,531 ש"ח סך של-  18,436 ש"ח. בחלוקה ל-30 יום כפול 12 יום- סך של 7,346 ש"ח. נטען כי לסכום הנומינאלי יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התאונה ועד לתשלום בפועל בהתאם להלכת שלג חרמון (ע"א 2196/93 מכבסת שלג חרמון בע"מ נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פד"י נ' (3), 744). באשר לזכות לתביעה נטען כי חוק הביטוח הלאומי הטיל את החיוב בתשלום דמי פגיעה עבור תקופת הזכאות הראשונה על המעביד, כאשר המעביד זכאי להחזר רק כאשר תקופת אי הכושר של העובד עולה על "תקופת הזכאות הראשונה" הקבועה בחוק- 9 ימים. באשר להיקף ההטבה- הטבות סוציאליות נטען כי התביעה עולה בקנה אחד עם מגמת הפסיקה והחקיקה לפיה אין לקפח את המזיק והמטיב. התובעת מפנה לסעיף 5 לחוק ההטבה, לחוק הגנת השכר ולפסיקה התומכת לטענתה בעמדתה.               התובעת מפנה לחוק עשיית עושר ולא במשפט, כאשר לטענתה, הנתבעות מתעשרות שלא כדין על חשבון התובעת.

עמדת הנתבעות בסיכומיהן

4.         לטענת הנתבעות, תביעתו של המטיב הוגדרה בפסיקה כתביעת סוברוגציה - תחלוף. נטען כי התובעת היתה מעבידתו של העובד והיות ומדובר בזכות סוברוגטיבית, כאשר המעביד בא בנעלי העובד, יש לקבוע תחילה האם היתה חייבת לפצות את העובד בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה. נטען כי יש לבחון בשנית את נסיבות התאונה. הנתבעות מפנות להודעה על פגיעה בעבודה שהוגשה על ידי העובד למל"ל שם תיאר את נסיבות התאונה, לגרסתו במשטרה ולהודעת נהגת הרכב הנוסף, כאשר לטענתן ברור לחלוטין כי העובד נפגע לאחר שהספיק לפתוח את דלת רכבו ועל כן החבות לפצותו מוטלת על מבטחת הרכב שלו ולא על הנתבעות. נטען כי גם לו תאומץ גרסתו של העובד לפיה בזמן הפגיעה היה 10 ס"מ לפני רכבו ועמד לפתוח את הדלת, הוא עדיין בבחינת משתמש ברכב והחבות הינה על המבטחת של רכבו ולא על הנתבעות. באשר לסיווג התביעה נטען כי כפועל יוצא מסיווג הזכות כסוברוגטיבית הרי שהמטיב אינו זכאי לקבל מהמזיק יותר ממה שהיה מקבל הניזוק וזכותו כפופה לכל אותם תנאים כגון תקרת שילוש השכר הממוצע במשק, ניכוי מס הכנסה עד 25% וכו'. נטען כי המחלוקת נוגעת לאופן חישוב נזקי התובעת ולראשי הנזק. באשר לתלוש השכר נטען כי נקבע כי כאשר מעביד משלם שכר מלא בתקופת ההיעדרות ניתן להסתפק בתלושי השכר ואין צורך בבחינת שכר רבעוני או אחר (ע"א 11201-01-09). באשר למרכיבי תלוש השכר נטען כי מעיון בתלוש השכר עולה כי קיים בו רכיב שכר- קומיסיון סוכנים בסך 7,027 ש"ח. נטען כי הסכום המשולם לעובד משתנה כל חודש וקשור לימי עבודתו. נטען שכיוון שהעובד עבד כסוכן מכירות הרי  שרכיב זה משולם כאחוז מסוים מכמות מכירותיו בפועל. נטען כי היות והעובד לא עבד אין לכלול רכיב זה בשכרו. נטען כי מעיון בתלוש השכר עולה כי התובעת שילמה משכורת יג' בסך 5,113 ש"ח. מכאן, יש לקחת בחשבון את החלק היחסי של אותו מרכיב היינו סך של 426 ש"ח לחודש. באשר לעלויות מעביד נטען כי סעיף 2 לחוק ההטבה קובע תקרת על- עד כדי הסכום שהמזיק היה חייב למוטב. נטען כי הדרישה לפיצוי המטיב על עלויות מעביד, ניכויים והפרשות למיניהן נדחתה בפסיקה. מכאן, אין לכלול את הפרשות המעביד בגין קה"ש כנרת וקרן מקפת בחישוב. עוד נטען כי יש לנכות מס הכנסה עד לשיעור של 25%. נטען כי העובד היה נשוי ורעייתו לא עבדה ועל כן חישוב מס הכנסה החל על שכרו צריך להיות מבוצע בהתבסס על הנתונים האלה. באשר לאופן החישוב טענו הנתבעות כי החישוב צריך להתבצע לפי משכורת ברוטו של התובע לפי התלוש בסך 18,859 ש"ח, פחות עמלת סוכנים בסך 7,027 ש"ח, פחות משכורת יג' בסך 5,113 ש"ח בתוספת 1/12 משכורת י"ג בסך 426 ש"ח ובניכוי מס הכנסה בסך 999 ש"ח ובסה"כ 6,146 ש"ח. נטען כי בחלוקה ל-30 יום כפול 11 ימי היעדרות ובניכוי תשלומי המל"ל נותר סך של 829 ש"ח. נטען כי אם יוחלט להביא בחשבון לצורך החישוב את הפרשות המעביד נותר סך של 1,231 ש"ח. באשר להפרשי הצמדה וריבית ושיעור שכ"ט עו"ד נטען כי יש לחייב בגין היתרה אך ורק הפרשי הצמדה וזאת לאור השיהוי הרב בהגשת התביעה. נטען כי התאונה אירעה ביום 28/2/02, סכום השיפוי נוצר בחודש 10/02 והתביעה הוגשה רק בחודש 08/08, דהיינו, קרוב לסיום תקופת ההתיישנות.

עמדת התובעת בסיכומי תשובה מטעמה

5.         התובעת בסיכומי התשובה מפנה לכתב הגנתן של הנתבעות ומלינה על כך שהנתבעות העלו לראשונה טענה לפיה החבות רובצת לפתחו של אחר בסיכומיהן. נטען כי יש לדחות את הטענה על הסף מפאת הרחבת חזית. עוד נטען כי ברישא לכתב ההגנה הנתבעות מכחישות הכחשה גורפת את טענות התובעת אך מדובר בהכחשה המנוגדת לתקנות 85-86 הפוסלות הכחשות סתמיות. עוד נטען להשתק שיפוטי. לטענת התובעת, יש להעדיף את גרסת העובד הנפגע על פני גרסת הנהגת הפוגעת. עוד נטען כי על פי חוק הפלת"ד זכאי נפגע לפיצוי בשני המקרים או ממבטח רכבו או ממבטח הרכב הפוגע. באשר לפירוט הנזק מפנה התובעת לרע"א 2591/10.

דיון

6.         ראשית, יש להכריע האם מדובר בתאונת דרכים, המחייבת את הנתבעות, להבדיל ממבטחת רכב התובעת. לטענת התובעת, במועד התאונה ביום 28/8/02 יצא העובד מחנות בה ביצע הזמנת סחורה לכיוון רכבו. בדרכו לרכב, ספג העובד פגיעה מרכב שחלף על פניו בנסיעה מהירה. מעיון באישור המשטרה עולה כי העובד נפגע בהיותו הולך רגל. מעיון בטופס הודעה על פגיעה בעבודה בו תיאר העובד את פגיעתו עולים הדברים הבאים: " יצאתי מחנות מכולת של וקנין וזה לאחר שביצעתי הזמנה לכיוון הרכב באתי לפתוח דלת שמאלית לכיוון כביש עברה מכונית טיוטה מסחרית של העיריה ופגעה במרפק שמאל ע"י המראה הימנית של הרכב החולף". מהודעת העובד במשטרה מיום 29/8/02 עולה כדלקמן: " יצאתי מחנות ברחוב לכיוון הרכב שלי שחנה ליד רציתי להיכנס לאוטו ועוד לא הספקתי לפתוח את דלת הנהג ועברה מכונית אני חושב טיוטה מסחרית וקיבלתי מכה במרפק  יד שמאל..." (ש' 2-6). העובד אישר כי היה עם הגב אל המכונית החולפת (ש' 20 להודעה מיום 29/8/02) וכי היה במרחק של 10 סמ' ממכוניתו שלו (ש' 22). מהודעת הנהגת הפוגעת, הגב' אליאנה דרינברג שנערכה על ידי חוקר מטעם הנתבעות עולה כי העובד הספיק, לדבריה, לפתוח את רכבו-" בצד ימין על יד המכולת במקום הלך אדם בכביש לכיוון רכבו כאשר פתח את דלת רכבו הפקק השתחרר ואני נסעתי במהירות איטית קדימה ולפתע המראה ימנית חיצונית פגעה בידו ובזמן שפתח את דלת הרכב" (ש' 7-11 להודעה מיום 11/1/05). לטענת הנתבעות, גם אם העובד היה 10 ס"מ לפני רכבו הינו עדיין בגדר משתמש ברכב והחבות מוטלת על המבטחת של רכבו. נטען כי כניסה לרכב הינה בבחינת שימוש ואין המגע הפיזי מהווה תנאי הכרחי.

7.         לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הנני מאמץ את גרסת העובד לפיה הוא טרם הספיק לפתוח את דלת רכבו והיה הולך רגל כפי שצוין בתיק המשטרתי מיום 29/8/02 ובהודעותיו -אשר היו עקביות. עמדת הנהגת הפוגעת, ניתנה קרוב לשנתיים לאחר מועד התאונה ואין בטחון שזכרה את פרטיה טוב יותר מהעובד הנפגע אשר מסר גרסתו בסמוך למועד האירוע. מכאן, אין המדובר בשימוש ברכב והעובד נפגע בהיותו הולך רגל כאמור.

8.         באשר לאופן חישוב ההטבה בהתאם לכתב התביעה העובד נעדר 11 יום. אציין כי בסיכומיה ציינה התובעת כי מדובר בטעות והעובד נעדר 12 יום. היות ולא הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה,  החישוב יערך בהתאם לנטען בכתב התביעה ובסיכומי הנתבעות ביחס למספר הימים.

9.         כאמור לעיל, תאונת הדרכים הוכרה כתאונת עבודה על פי חוק הביטוח הלאומי אשר אישר לעובד 12 ימי אי כושר ושילם דמי פגיעה. בהתאם לתקנה 22 לתקנות המעביד זכאי להחזר בגין מלוא שכר העובד בתקופת היעדרותו, לרבות הטבות סוציאליות ונלווים אחרים (ע"א (מחוזי-חיפה) 4526/07, 4540/07 4621/07, 4608/07 ו-4999/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 21.7.2008); ע"א 11201-01-09 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' רבוע כחול ישראל בע"מ; ע"א 11213-01-09 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אסם השקעות בע"מ; ע"א 11224-01-09 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ; וע"א 2700-03-09 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ (טרם פורסם, 27.8.2008); ע"א (מחוזי-חיפה12622-04-09 פניקס הישראלי בע"מ נ' בית חולים "מאיר" כפר סבא (טרם פורסם, 1.3.2010)).

10.        נקבע כי הפרשות ותוספות נכללים בשכר, לרבות תנאים סוציאליים ובלבד שיש להם יסוד של קבע (ראה: ע"א (מחוזי-חיפה) 4526/07, 4540/07 4621/07, 4608/07 ו-4999/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 21.7.2008). במקרה דנן עיון בריכוז התשלומים לעובד מעלה כי קומיסיון סוכנים הינו מרכיב של קבע המהווה חלק משכרו וכן קרן מקפת וקה"ש כנרת. כך נקבע גם בנוגע למשכורת יג' אותה יש לראות כתשלום עבור שנת העבודה כולה ועל כן ניזוק זכאי לחלק היחסי מהמענק (ע"א 11201-01-09 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' רבוע כחול ישראל בע"מ; ע"א 11213-01-09 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אסם השקעות בע"מ; ע"א 11224-01-09 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ; וע"א 2700-03-09 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ (טרם פורסם, 27.8.2008).

11.        מטיב כפוף, אפוא, לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים, לרבות העיקרון של ניכוי מס הכנסה בגבולות 25% (י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית, 2005 , 397). בתי המשפט נוהגים באופן עקבי לנכות מתביעת המעביד-המטיב מס הכנסה בשיעור הקבוע בחוק הפיצויים, גם כשמדובר בתשלום עבור הפסדי שכר בעבר (ראו למשל: פסק דינם של כבוד השופטים י' גרוס, א' קובו ומ' רובינשטיין בע"א 8/98 (מחוזי-ת"א) אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 6.2.2000); פסק דינם של כבוד הנשיאה ב' גילאור והשופטים א' רזי וא' שיף בע"א (מחוזי-חיפה) 4526/07, 4540/07 4621/07, 4608/07 ו-4999/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 21.7.2008); פסק דינם של כבוד סגן הנשיאה השופט ש' ברלינר והשופטים י' עמית ור' סוקול בארבעה ערעורים מאוחדים: ע"א 11201-01-09 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' רבוע כחול ישראל בע"מ; ע"א 11213-01-09 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אסם השקעות בע"מ; ע"א 11224-01-09 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ; וע"א 2700-03-09 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ (טרם פורסם, 27.8.2008); ופסק דינם כבוד ס' הנשיאה ש' וסרקרוג והשופטים י' כהן ור' שפירא) בע"א (מחוזי-חיפה) 12622-04-09 פניקס הישראלי בע"מ נ' בית חולים "מאיר" כפר סבא (טרם פורסם, 1.3.2010).

12.        בע"א (מחוזי-חיפה) 11201-01-09 לעיל נקבע כי חישוב מקובל הוא לבחון את השכר של העובד ברבעון שקדם ליום הפגיעה, כאשר חלוקתו ל-3 תוביל לשכרו החודשי של העובד, אך אין מניעה לחשב את חישוב ההטבה על בסיס שכר חודשי ולחלק את השכר החודשי למספר הימים בחודש רלוונטי ולאחר מכן להכפיל במספר ימי היעדרות, כאשר יש נתונים ספציפיים לביצוע חישוב כאמור. 

13.        היות וקיימים נתונים במקרה שבפניי חישוב השכר יעשה על בסיס השכר החודשי בסך 18,621 ש"ח. בהפחתת מס הכנסה בשיעור 25% בסך 4,655 ש"ח נותר סך של 13,966 ש"ח ובתוספת תנאים סוציאליים בסך 3,531 ש"ח, המורכבים מקה"ש כנרת בסך 1,358 ש"ח וקרן מקפת בסך 2,173 ש"ח (אליהם התייחסה התובעת בחישובה), סך של 17,497 ש"ח. את הסכום כאמור יש לחלק ל-30 יום (מספר הימים בחודש ספטמבר 2002( סך - 583 ש"ח, כפול 11 ימי היעדרות ובסך הכל סך של 6,415 ש"ח ובניכוי תשלומי מל"ל בסך 1,424 ש"ח סך של 4,991 ש"ח. 

14.        לאור העובדה כי התביעה הוגשה בשנת 2008 בגין תאונת דרכים שאירעה בשנת 2002 אינני מוצא לנכון לפסוק ריבית ולסכום כאמור יוספו הפרשי הצמדה בלבד, החזר האגרה ששולמה ושכר טרחת עו"ד בשיעור 13% מהסכום שנפסק.