פסק-דין בתיק תא"מ 41121-03-10 - פסקדין

1.         בפני תביעה המוגדרת כתביעה על סכום קצוב, על סך של 2,777.25 ש"ח, על פי חוזה שכירות, לתשלום חוב נכון ליום 10.1.10.

על פי כתב התביעה נטען, כי לנתבעת חובות כלפי התובע, בין היתר, בגין דמי שכירות ו/או דמי חכירה ו/או דמי שימוש אף מעבר לסכום הנתבע. נטען, כי התביעה מתייחסת לתקופה שבין 2002 ל-2009.

2.         בהתנגדות נטען ע"י הנתבעת, כי היא מכרה את זכויותיה לחנה עמר בשנת 1982 וחבותה כלפי התובע חדלה במועד מסירת הנכס, חנות, לצד שלישי 1, ביום 2.6.82. לכן החוב אינו שלה. נטען גם, כי המנהל ידע זאת ושלח דרישה בשנת 1994 לצד שלישי 1 לשלם את דמי השכירות.

            כמו כן, נטען להתיישנות.

            הנתבעת שלחה הודעת צד שלישי כנגד גב' חנה עמר וכנגד עו"ד אליאב סורני. ההודעה כנגד צד ג' 2 נדחתה לאור טענת ההתיישנות. אישור המסירה לצד שלישי 1 חסר בציון "לא נדרש". לטענת הנתבעת, היא מכרה את זכויותיה לצד שלישי 1 ב-1982, ומי שטיפל בעסקה היה צד שלישי 2, והעברת הזכויות מול התובע לא הוסדרה. נטען אפוא, שככל שיש חוב הוא של צד שלישי 1.

3.         לתביעה הנוכחית קדמה תביעה קודמת אשר התובע הגיש כנגד הנתבעת לתשלום דמי שימוש ראויים משנת 1969 ועד 1996. התביעה הוגשה בשנת 1996 ( ת.א. 5132/96) כנגד הנתבעת שיוצגה ע"י עו"ד סורני וכנגד עמר חנה ( מוצג ת/2).

            בכתב ההגנה שהוגש נטען, כי הנתבעת מכרה את זכויותיה בחנות, מושא התביעה, ביום 19.5.82, לגב' חנה עמר ובספרי חברת שיכון ופיתוח בע"מ, המנהלת את הנכסים מטעם התובע או בשמו, נרשמה העברת הזכויות. נטען, שבעסקה האמורה שולם ע"י הקונה מס רכישה וכל שנותר הוא תשלום דמי הסכמה שחלים על הקונה.

            ביהמ"ש, כב' השופטת שרה דברת, קבע, כי החיוב של הנתבעת ממשיך כל עוד הרישום על שם הקונה לא מסתיים. ביהמ"ש גם מתייחס לטענה שהזכויות הועברו אצל שיכון ופיתוח וקובע, כי אין בכך כדי לחייב את התובע עד שהזכויות נרשמות אצל התובע על שם הקונה.

            באשר לטענת ההתיישנות - היא התקבלה חלקית והתביעה צומצמה ל-7 שנים, דהיינו משנת 1989. לכן סכום התביעה הוקטן לסך של 2,016 ש"ח [ פסק דין מיום 31.7.97, ת.א. 5132/96, ביהמ"ש השלום, באר-שבע (להלן: "פסק הדין")].

            הנתבעת שילמה את החוב ( מוצג ת/4).

            בא כוח התובע טוען, כי פסק הדין מהווה מעשה בית דין בין התובע לנתבעת כל עוד העברת הזכויות טרם הסתיימה. עמדת בא כוח הנתבעת היא שפסק הדין שגוי וביהמ"ש מוסמך לבחון מחדש את המסקנות המשפטיות של המותב הקודם.

4.         פסק הדין מהווה השתק פלוגתא בין התובע לנתבעת בהקשר לזכות התובע לגבות מהנתבעת דמי שימוש ראויים חוזיים, הגם שלא נחתם חוזה חדש בין הצדדים, לאחר שחוזה בכתב הסתיים, וכל עוד לא הועברו זכויות הנתבעת בחנות על שם צד שלישי 1, הקונה. כמו כן, ישנו השתק פלוגתא שהרישום בשיכון ופיתוח לא מחייב את התובע.

            המסכת העובדתית מושא כתב התביעה הנוכחי, בהקשר למצב רישום הזכויות אצל התובע, נותר בעינו ולכן הנתבעת מחויבת בתוצאה המשפטית שנקבעה בפסק הדין.

            ביהמ"ש של אותה ערכאה אינו מוסמך לבטל או להפוך את הממצאים שנקבעו באותה ערכאה והדרך לתקוף את פסק הדין הוא בערעור לבית המשפט המחוזי - ערעור שלא הוגש - ומכאן גם קם השתק שיפוטי [רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון והשקעות בע"מ (לא פורסם, 8.3.05)].

            בפי הנתבעת גם טענת התיישנות, כי התובענה משנת 2010 מתייחסת לתקופה שנופלת בפרק הזמן לאחר חלוף 7 שנים. בכתב התביעה אין פירוט החוב לפי שנה או חודש, אך מוצג ת/5 מהווה כרטסת של תנועות הכספים בהתייחס למושכר. מתוך ת/5 ניתן לקבוע את החוב מראשית שנת 2003, כאשר החוב הקודם התיישן.

            החוב נכון ליום 1.4.02 עמד על 1,558.9 ש"ח, ונכון ל-1.4.03 עמד על 1,704.76 ש"ח.

            לאחר הפחתת החוב שהתיישן, עומד החוב לחישוב מיום 1.4.03, על סך של 145.86 ש"ח.

            בהעדר פירוט לחוב מידי שנה ועד 2009,למעט מוצג ת/5, שמסתיים בשנת 2007 בסכום של 2,545.59 ש"ח ובהעדר תשלומים, אני מפחיתה מסכום זה את הסך של 1,558.90 ש"ח, נכון ליום 28.2.08 (לפי הכרטסת).

            לפיכך, החוב לתשלום עומד על 986.69 ש"ח.