פסק-דין בתיק תא"מ 34465-10-10 - פסקדין

רקע וטענות הצדדים

1.         התובע, יליד 1997, רכב ביום 20.05.09 על אופניו, בכביש שבמערב-צפון העיר באקה אלג'רבייה. לטענתו, בשלב כלשהו, נתקלו אופניו בבור בכביש ('פתח רחב ועמוק שנפער בכביש'), וכתוצאה מכך שקע הגלגל הקדמי של האופניים בבור, האופניים התהפכו והתובע נפל בחוזקה על הכביש, ונגרמו לו נזקי גוף שבגינם הוגשה התביעה - ובעיקר בפניו ובכתף ימין (להלן: " התאונה").

2.         לטענת התובע, במקום התאונה ובאותה תקופה בה התרחשה, בוצעו בכביש עבודות עפר, חפירה וסלילה ע"י הנתבעת, ללא הצבת שלט אזהרה.

3.         הנתבעת, מנגד, מכחישה את קיומם של המפגע, של התאונה ושל אחריותה.

            הנתבעת טוענת כי התביעה הוגשה בשיהוי, שיכול והיה מכוון, וגרם לה נזק ראייתי.

            לטענת הנתבעת, המדובר בסיכון רגיל ו/או טבעי או לחילופין בכוח עליון, ולא ב"דבר מסוכן", וכי התובע לא מציין פרטי קבלן שעבד לטענתו במקום התאונה. לטענתה, אין כל צילום המוכיח קיומן של העבודות בכביש, כגון צילום כלי עבודה במקום או קבלן.

            לטענת הנתבעת, התובע עצמו מתאר את נסיבות התאונה, דבר הסותר את טענתו בעניין הדבר מדבר בעדו.

4.         הנתבעת מכחישה אף את קיומה של רשלנות.

            לטענת הנתבעת, מכיר התובע היטב את תנאי המקום, ובמעשיו הוא עצמו גרם נזק לעצמו - גם מתוך הסתכנות מרצון. לטענתה, התובע ידע והעריך, או היה עליו לדעת ולהעריך את מצב הדברים שגרמו לנזק וחשף עצמו למצב זה מרצונו. 

5.         לטענת הנתבעת, אין להסתמך על עדות התובע ואביו - המהוות למעשה עדות יחידה של בעל דין, ואין לקבל כל טענה שברפואה מאחר ולא הוגשה חוות דעת רפואית בתיק.

6.         לטענת הנתבעת, הנזקים הנטענים הנם מוגזמים, וכי התובע לא עשה כלל או לא עשה מספיק להקטנת הנזק הנטען. לטענתה, כל הוצאותיו הרפואיות הנטענות של התובע, מכוסות על ידי קופת החולים עפ"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי ו/או ע"י המוסד לביטוח לאומי.

            לטענת הנתבעת, אין קשר סיבתי בין תלונות התובע לבין התאונה הנטענת, ובין התלונות למעשי או למחדלי הנתבעת. לטענתה, הנזק הנטען נגרם בשל רכיבה רשלנית של התובע, באופן בלתי זהיר ובלתי אחראי, באי-אכפתיות ו/או באדישות לתוצאות מעשיו.

7.         הצדדים חלוקים הן בשאלת קרות התאונה, האחריות לתאונה ושיעור הנזק.

אירוע התאונה ואחריות הנתבעת

8.         אחריות העירייה לתיקון בורות בשיטחה, מעוגנת בסעיף 235 (3) לפקודת העיריות, המטיל חובה על העיריות למנוע ולהסיר מפגעים ברחובות אשר בשטחה.

                בשורה של פסקי דין נקבע, כי על עירייה מוטלת חובת זהירות כלפי המשתמשים בכבישים ובדרכים המצויים בתחומה.

            ראה: ת"א 6069/03 שושנה ציון נ' עיריית חולון; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757.

9.         אמנם, התברר כי בתקופת התאונה בוצעו באותו כביש עבודות, לפחות ב-4 או 5 מוקדים, ע"י העירייה, חברת החשמל וגורמים רבים אחרים, כאשר חלק מהעבודות היו קרצוף וריפוד של בורות ( עמ' 14 שו' 3-5; עמ' 16 שו' 26-27). אך אני קובעת כי בור, במצבו המשתקף בתמונות שהוגשו ע"י התובע, אינו מצריך כל אמצעי זהירות ( עמ' 23 שו' 14-16).

            מהתמונות שהגיש התובע, ובמיוחד מ מוצג נ/4 עולה, כי החפירה כוסתה ומולאה בחול, וככל שנותר פער בין גובה הכיסוי לבין גובה הכביש - הרי שהמדובר בהפרש קטן של כ- 2 ס"מ ולא משמעותי.