פסק-דין בתיק תא"מ 32713-12-10 - פסקדין

זוהי תביעה לשיבוב סך של 61,548 ש"ח אותו שילמה התובעת למבוטחתה במסגרת פוליסת ביטוח מקיף לרכב, בגין אירוע תאונה מיום 18.5.09.

לטענת התובעת, המבוטחת אשר נהגה ברכב שביטחה (להלן: " הנהגת") נסעה במורד רח' שארית הפליטה בשכונת דניה, חיפה, ובשעה שנכנסה לעיקול לא הבחינה בערימת זפת שהיתה מונחת על הכביש ללא כל שלט או אזהרה מפני הסכנה. הנהגת לא הספיקה לבלום את רכבה ורכבה פגע בערימת הזפת. מעוצמת הפגיעה נגרם לרכב נזק והוא הוכרז כאובדן כללי (להלן: " התאונה").

לטענת הנתבעת, היא אכן ביצעה עבודות בבית סמוך, של תיקון חניה ומדרכה. היא שפכה ערימת אספלט על הכביש בסמוך למקום בו היתה אמורה להשתמש בו, לא לפני שהעמידה שלט אזהרה ברור על הכביש כ- 20 מטרים לפני ערימת האספלט, מכיוון הגעת הנהגת. הנתבעת מדגישה את העובדה כי ניידת סיור של המשטרה אשר הגיעה למקום מצאה כי המקום משולט כנדרש.

התובעת אינה חולקת על כך שבמועד הגעת הניידת למקום אכן היה שלט אזהרה. אדרבא; התובעת עצמה צירפה תמונה ("ת/1") - הממחישה היטב את זירת התאונה - אשר צולמה ע"י בעלה של הנהגת, ואשר בה נראה בבירור כי במקום מוצב שלט אזהרה. אלא שהתובעת מפנה את תשומת הלב לכך שהתאונה אירעה בשעה 10:30 בעוד הניידת הגיעה למקום כשעה ומחצה מאוחר יותר (בשעה 11:55 לפי דו"ח הפעולה המשטרתי), וגם התמונה "ת/1" צולמה פרק זמן ארוך למדי לאחר התאונה. לאחר התאונה היה סיפק בידי הנתבעת לדאוג להבאת שלט ולהצבתו במקום.

שמעתי את עדויות הנהגת ומנהל הנתבעת. עיינתי בתמונות הנזק ברכב הנהגת ובחנתי בקפידה את תמונה "ת/1". הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.

ייאמר מיד; אני מבכר באופן ברור את גרסת הנהגת על פני גרסת מנהל הנתבעת. אני קובע כממצא עובדתי כי בעת התאונה לא היה מוצב במקום שלט אזהרה, בניגוד לטענת הנתבעת.

מסקנה זו מבוססת, ראשית, על התרשמותי הבלתי אמצעית מן העדים ומאופן מתן העדויות. הנהגת הותירה רושם חיובי. עדותה היתה כנה ותשובותיה ענייניות. אני נותן בעדותה אמון מלא.

שנית, בגרסת הנתבעת נפלו סתירות ופרכות, גרסתה אינה סבירה, ואף אינה עולה בקנה אחד עם ממצאים אובייקטיביים.

כך, מנהל הנתבעת טען כי בעת התאונה היה השלט מוצב במקום בו הוא מצוי בתמונה "ת/1". אולם במיקום בו מוצב השלט, היה על הנהגת לפגוע בשלט לפני שתפגע בערימה, ואין מחלוקת שלא פגעה בו והוא אף נראה בתמונה שלם, עומד ויציב. תחילה לא ידע מנהל הנתבעת להסביר כיצד הפגיעה אפשרית בנסיבות אלה, אף שהעיד כי היה במקום בעת האירוע ואף מתצהירו (ס' 11) עולה כי ראה את התאונה. לאחר מכן טען כי הנהגת עקפה את השלט, כלומר סטתה לנתיב השמאלי, אך מיד לאחריו חזרה ימינה ופגעה בערימת האספלט. לדבריו גם אלמלא הערימה, היתה פוגעת במדרכה הימנית. גרסתו זו של מנהל הנתבעת לחלוטין בלתי סבירה, אף כשמדובר בכל נהג. ראשית, אם הנהג עירני דיו על מנת להבחין בשלט המתריע מפני סכנה וסוטה בשל כך מנתיבו, פשיטא כי לא יכוון את רכבו אל תוך הסכנה מפניה מתריע השלט מיד אחרי השלט. שנית, המרחקים בין השלט והערימה הם קצרים, באופן יחסי, ועל מנת לפגוע בערימה היה על הנהגת להפנות את רכבה ימינה בחדות רבה, פעולה שנראית קשה לביצוע ומכל מקום היא בלתי הגיונית. מקל וחומר כי גרסה זו היא בלתי סבירה כאשר הנהגת אמורה היתה לפנות שמאלה מיד לאחר המקום בו אירעה התאונה, אל רח' אסתר רבין בו היא מתגוררת. זאת ועוד, כנגד גרסת מנהל הנתבעת, הבלתי סבירה כשלעצמה, פועלת גם העובדה שעל אף חשיבותה לעניין, לא ניתן לה ביטוי בתצהירו.

בנוסף, כמשקל נגדי לאמינות מנהל הנתבעת פועלות התמונות שצורפו לתצהירו. מדובר ב- 8 תמונות אילוסטרציה, שצולמו על ידו להמחשת מקום התאונה, מיקום הערימה והשלט, מזוויות שונות. תמונות אלה אינן משקפות כלל ועיקר את זירת התאונה. ראשית, בתמונות אלה מצויירת ערימת האספלט בגודל מזערי, כאילו השתרעה על לא יותר מאשר עשירית מרוחב הנתיב הימני. במצב דברים מעין זה לא היתה נשקפת סכנה רבה מן הערימה שכן רכבים חונים בצד ימין מנעו פגיעה בה. בפועל, לא יכול להיות ספק כי הערימה בה פגע רכב הנהגת היתה ערימה גדולה וגבוהה אשר חייבת היתה להשתרע על שטח ניכר בהרבה. מתמונות השמאי עולה בבירור כי האספלט כיסה את כל חלקו הקדמי של הרכב, לרבות מעל לגובה מכסה המנוע ועד מעל לגובה המגבים בשמשה הקדמית. בעת התאונה הערימה חייבת אפוא היתה להיות גבוהה בהרבה מהערימה הקטנה שנותרה על הכביש בעת שצולמה תמונה "ת/1", ובוודאי מהגודל המזערי כפי המצג שניסתה הנתבעת להציג בתמונות ההמחשה שצירפה. בנוסף, קיים הבדל ניכר ביותר גם במיקום השלט. בתמונות ההמחשה נראה השלט מוצב ממש בצמוד לדופנו השמאלית של רכב החונה בצד ימין של הכביש. ולא בכדי, שהרי נוכח מיקום ערימת האספלט בתמונות אלה, בשוליים הימניים ביותר של הנתיב הימני, ממילא לא היה צורך למקם את השלט בסמוך יותר למרכז הכביש. אילו תמונות ההמחשה היו משקפות את מצב הערימה לאשורו, ספק אם כלל היה צורך בשלט. בתמונה "ת/1", לעומת זאת, השלט מצוי בסמוך יותר למרכז הכביש, ואף זאת לא בכדי, שכן הערימה מפריעה לנסיעה בנתיב הימני.

אולם לא זו בלבד; אני מקבל את גרסת הנהגת, לפיה גם תמונה "ת/1", שצולמה כאמור זמן לא מבוטל לאחר התאונה, משקפת ערימה קטנה בהרבה מזו שהיתה בעת התאונה, ובמיקום "ימני" בהרבה (במימד רוחב הכביש) מזו שהיתה בעת התאונה.

סיכום ביניים - הנתבעת הציבה ערימת אספלט באמצע הכביש, מבלי להציב שלט אזהרה, או כל סימן התראה אחר. אין צריך להסביר כי בכך התרשלה הנתבעת ואף הפרה הוראות דין.

עם זאת, בכך לא מסתיים הדיון.

בנסיבות העניין, יש לייחס לנהגת אשם תורם בשיעור משמעותי.

אינני מקבל את טענת הנתבעת כי משהעידה הנהגת בהגינותה שהבחינה בשני עובדים לבושים אפודים זוהרים היה עליה להאט מאד את מהירות נסיעתה, וכי לאור העובדה שפגעה בערימה למרות שהבחינה בעובדים המצויים - כך טענה הנתבעת - בסמוך לערימה, יש להטיל את מלוא האחריות על הנהגת. אני מקבל את גרסת הנהגת כי העובדים שראתה מצויים היו הרבה יותר רחוק מאשר הערימה, הלאה במורד הרחוב ובצד שמאל של הכביש, בסמוך לפניה אל רח' אסתר רבין. הדעת נותנת כי היו אלה עובדי הנתבעת, אשר ביצעו את העבודה בסמוך לבית המצוי ברח' אסתר רבין 1, כפי שצויין בס' 4 לתצהיר מנהל הנתבעת וכפי שרשום בכתב יד ע"ג תמונות ההמחשה נספח א' לתצהירו (ובניגוד לטענתו בדיון לפיה העבודה בוצעה "באותו קו" של הערימה). הדעת אף נותנת כי דווקא נוכח העובדה שמדובר בנהגת זהירה, אשר הבחינה בעובדים רחוקים אלה, הוסטה תשומת לבה אליהם, מכיוון שמדובר היה בהמשך מסלול נסיעתה, ויכול בהחלט כי לעובדה שלשם הופנתה תשומת לבה היתה השפעה על כך שלא הבחינה במועד בערימה.

ובכל זאת, הגם שאין ממש בטענת הנתבעת ככל שהיא מבקשת להיבנות מכך שהנהגת הבחינה באותם עובדים, אין בידי לקבל את טענת הנהגת לפיה לא יכולה היתה כלל להבחין בערימת האספלט בשל עיקול הכביש והמכוניות החונות. הכביש הינו רחב דיו, ושדה הראיה אחרי העיקול מאפשר להבחין בערימת האספלט ולהימנע מפגיעה. אין מנוס, אפוא, מן המסקנה כי לנהגת אשם תורם משמעותי. דווקא מאחר ומדובר היה בערימה גדולה וגבוהה אשר חרגה לכיוון מרכז הכביש, היה על הנהגת להבחין בה. היה על הנהגת לנהוג במהירות התואמת את תנאי הדרך ומאפשרת לה להימנע מפגיעה. גם פתיחת כריות האוויר ברכבה, אף שיוחסה ע"י הנהגת לכך שהזפת היתה רותחת, נדמית בעיניי כעובדה התומכת בכך שמהירות נסיעת הנהגת לא הותאמה לתנאי הדרך. המסקנה היא כי גם הנהגת נהגה ברשלנות, שכן יכולה היתה למנוע את התאונה.

באשר לשיעור האשם התורם, הרי שהדבר תלוי בנסיבותיו של כל עניין ועניין בהתאם לעקרון "מידת האשמה" [ראו: ע"א 316/75 אלן שור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 299, 305-308 (1976)]. בסיטואציות דומות לזו שבענייננו, העמידו בתי משפט שונים את מידת האשם התורם על שיעורים שונים. כך, למשל, בת"ק 4571-03-10 בויראת נ' עיריית אום-אלפחם (3.2.11) נקבע אשם תורם של הנהג בשיעור גבוה יחסית של 75%, ולעומת זאת בת.א (קריות) 3659/02 בוקאעי נ' מועצה מקומית כאבול (8.10.03) נקבע אשם תורם בשיעור נמוך יחסית של 25% אף שמדובר היה בנהג מקצועי.

במקרה שלפנינו, לאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין, סבורני כי מן הראוי להעמיד את מידת רשלנותה התורמת של הנהגת על שיעור של 50%.

אני דוחה את טענות הנתבעת בנוגע לנזק. מנהל הנתבעת אינו בעל מומחיות בתחום השמאות או הביטוח. חוות דעת השמאי מטעם התובעת מבוססת, ומכל מקום לא נסתרה.