פסק דין בתיק תא"מ 23979-02-12

התובע צירף לתביעתו אסמכתא, רשומה בכתב ידו של הנתבע 1, ממנה עולה כי הנתבע 1 הודה שפגע ברכב התובע.

מטעם הנתבע 1 הוגש כתב הגנה, במסגרתו נטען כי, רכב התובע עמד בשולי כביש מהיר, כשהוא בולט לתוך כיוון נסיעתו של הנתבע, מבלי שסימן למשתמשי הדרך כי המדובר ברכב אשר אינו נוסע בנתיב. הנתבע 1 הבהיר כי ראה את הרכב של התובע ממרחק קצר מאוד ולא יכול היה למנוע את התאונה שכן, האירוע אירע בכביש הנסיעה מירושלים לכיוון ת"א במקום לא היה בו שדה ראייה מלא ובשעת לילה. הנתבע 1 אף טען כי בו של התובע נבדק על ידי שמאי לאחר יותר מחודשיים מיום התאונה והחשבונית אשר צורפה ביחס לגרירת הרכב ממקום האירוע, אף היא נערכה כחודש מיום האירוע עצמו, מבלי שיצוין תאריך גרירת הרכב.

טענות נוספות הועלו בין הצדדים, במיוחד על ידי הנתבעת 2 כלפי הנתבע 1 וזאת ביחס לתחולתה של פוליסת הביטוח, אך בשלב זה ובהתאם להחלטתי מיום 18/01/13, סברתי כי יש לבחון תחילה, האם התובע עמד בנטל הראיה המוטל עליו וככל שיימצא כי אכן כך הם פני הדברים, הרי שרק אז ניתן לבחון את מערכת החיובים והטענות בין הנתבעים.

בדיון אשר נערך בפני היום, העידו בעלי הדין. התובע מסר את גרסתו, פירט כי הגיע למקום בו חנה רכבו לאחר שהודע לו כי הרכב נאלץ לעצור בצד הדרך עקב פגם מכני אשר אירע בו. הרכב היה נהוג בידי אחיו, אשר חזרו מהעיר באר שבע.

העד פירט, כי במקום האירוע נכחו עוד שלושה עדים נוספים מלבדו. עדים אלו לא התייצבו לבית המשפט, לא מסרו את גרסתם ואף לא נחקרו ע"י הצד שכנגד. בעניין זה נקבע לא אחת, כי הימנעות מלהביא ראיות או עדים שהיו עשויים לשפוך אור על הפרשה, מחזקת את המשקל והמהימנות של גרסת הצד שכנגד, (לעניין זה ראו ע"א 2275/90 לימה נ. רוזנברג , פד' מז' (2) 606, ע"א 565/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ. מתתיהו , פד"י מה' (4) 658,651).

עדותו של התובע הותירה בקרבו ובליבו של בית המשפט חללים ובקיעים רבים,  בית המשפט לא התרשם כי אכן המדובר בעדות אשר יש להעניק לה את המשקל המתבקש, במיוחד נוכח העובדה כאשר עסקינן בעדות יחידה מטעם בעל דין. עדותו של התובע לא תאמה את האמור בכתב התביעה ונראה כי התובע בחר לבצע "מקצה שיפורים" בעדותו אשר נשמעה בבית המשפט.

התובע הבהיר בחקירתו הנגדית, כי לא ראה איך בדיוק אירעה התאונה, אלא רק שמע מכה חזקה מאוד. בפועל המכה החזקה לא תואמת את נזקי רכב הנתבע 1, כפי שבאו לידי ביטוי בתמונות אשר הוצגו לבית המשפט, אל מול נזקיו הנטענים של התובע, אשר כאמור, נבדקו על ידי שמאי מטעמו למעלה מחודשיים לאחר האירוע.

מנגד, העיד הנתבע 1, הסביר בדיוק באיזה אופן התרחשה התאונה, השיב באופן ענייני, קוהרנטי ורציף ביחס להתרחשות האירוע. הנתבע 1 לא הרחיק עצמו מהאירוע, על כל רצפיו, ולא התכחש לעובדה כי ערך מסמך בכתב ידו, במסגרתו כתב כי פגע ברכב התובע, אך הבהיר כי המדובר בציון עובדה בלבד ולא בלקיחת אחריות ביחס לקרות האירוע.

התרשמתי כי מנגנון התרחשות התאונה, כפי שפורט על ידי הנתבע 1, תואם לנתונים אשר התגלו בזירת האירוע, היינו לפגיעות אשר נמצאו ברכבים והעובדה כי התאונה הייתה בלתי נמנעת נוכח מחדלו של התובע.

משכך, ולאחר ששמעתי את עדותם של בעלי הדין ושקלתי את כלל השיקולים הרלבנטיים, באתי לכלל מסקנה כי עדותו של הנתבע 1 מהימנה עלי על פני עדותו של התובע.

לאור קביעה זו, וכן נוכח העובדה שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו בהליך אזרחי, אין לי אלא בנסיבות העניין לקבוע כי יש לדחות את תביעתו, וכך אני מורה.

בהתאם לקביעה זו, מתייתר הדיון בשאלה, האם פוליסת הביטוח של הנתבעת 2 תקפה, אם לאו? וכן מתייתרות יתר הסוגיות המועלות בהודעת צד ג'.

התובע יישא בהוצאות ההליך בסך של 3,000 ש"ח, אשר ישולמו באופן שישולם לכל אחד מהנתבעים 1,2 ו צד ג'1, באמצעות בא כוחו סך של 1,000 ש"ח.

בנוסף, יישא התובע בשכ"ט עו"ד לנתבע 1, לנתבעת 2 ולצד ג' 1, סך של 2,500 ש"ח לכל אחד ואחד מהם בנפרד.

האגרה אשר שולמה על ידי צד ג', תוחזר בהתאם להוראות הדין וכך גם, צד ד', ככל שהאגרה שולמה מטעמו.

ניתן היום,  ו' שבט תשע"ג, 17 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.