פסק-דין בתיק תא"מ 13601-06-11 - פסקדין

מקור הסכסוך בתובענה זו הוא עסקת מכר רכב מסוג רנו מגאן מ.ר. 32-504-50 (להלן: "הרכב").

התובעת, מכרה את הרכב לנתבעים, ביום 2.1.10 כאשר בין הצדדים נכרת הסכם, אשר מצא ביטויו בכתובים ועליו חתומים מר רחימי בשם התובעת והנתבעת. סכום המכירה, מצויין בהסכם, ואינו שנוי במחלוקת, 16,500 ש"ח. קודם למכירתו, בעת שהיה הרכב בבעלות התובעת, הותקן בו מכשיר "דלקן", אשר לא פורק בעת מסירתו לנתבעים. על פי הטענה, לאחר מכירת הרכב לנתבעים, עשו הנתבעים שימוש ב"דלקן" כאשר הם ממלאים ברכב דלק, משך כחודשיים, בסכום של 9,702 ש"ח. כשגילתה התובעת את השימוש החורג וזיהתה כי המדובר ברכב אשר נמכר זה מכבר, נחסם ה"דלקן". לטענת התובעת, ה"דלקן" נותר ברכב בשגגה ועל הנתבעים לשלם, לכן, את שווי הדלק.

הנתבעים כפי שיובהר להלן, אינם חולקים על עלות הדלק אשר תדלקו באמצעות ה"דלקן" -    9,702 ש"ח, אך טוענים כי כלל אין המדובר בטעות, שכן לאור מצבו של הרכב בעת הקנייה, סוכם בין מר באשא לבין מר רחימי כי הנתבעים יוכלו לעשות שימוש ב"דלקן" עד לסכום כולל של 10,000, סכום אשר אליו כלל לא הגיעו.

התיק נקבע לשמיעת ראיות, אולם במועד הדיון, הסכימו הצדדים כי יוגשו סיכומים והתיק יוכרע על דרך הפשרה, עם הנמקה קצרה.

עיינתי בכתבי הטענות ובסיכומי הצדדים.

שתי שאלות מרכזיות בפניי: הראשונה, עניינה האם היתה הסכמה בין הצדדים ביחס לניצול ה"דלקן" ברכב. השניה, עניינה האם עשו הנתבעים שימוש ב"דלקן" כפי שנטען.

אשר לשאלה הראשונה:

לשון ההסכם בין הצדדים, עליו חתומים מר עופר רחימי בשם התובעת והגב' סוזאן באשא בשם הנתבעים,  ברורה וקצרה והיא זו:

"הגב' סוזאן באשא מעוניינת לרכוש מחברת פלסמה לייזר טכנולוגיות בע"מ רכב מסוג רנו מגאן, מודל 2003 שמספרו: 32-504-50.

המחיר שנקבע בין הצדדים הוא 16,500 ש"ח.

הקונה בדקה את הרכב והיא מאשרת כי הוא לשביעות רצונה.

על כן באנו על החתום..."

הנתבע, אשר כלל אינו חתום על ההסכם עם נציג התובעת רחימי, ביקש לומר דברים בבית המשפט ובמסגרת זו הבהיר כי אינו מכיר את מר רחימי וכי גם אשתו, אשר חתומה על ההסכם, אינה מכירה אותו. לדבריו, שוחח הוא עם מר רחימי בטלפון ולאחר מכן שלח את אשתו לבצע את העברת הבעלות.

הנתבעים לא טענו בשום שלב כי הגב' באשא לא חתמה על ההסכם. הם אף לא נתנו טעם מדוע עניין כה מרכזי, ששוויו 10,000 ש"ח, לא צויין בהסכם.

יתרה מכך, הנתבעים טענו מפורשות, בסיכומיהם, כי אינם חולקים על האמור בהסכם, אך טענו שלל טענות ביחס להעדר חותמת החברה - טענות אשר אין להן כל רלוונטיות משעה שהחברה אינה מתנערת מן ההסכם, אלא טוענת לקיומו. הנתבעים לא נתנו כל טעם הגיוני לכך שעניין השימוש בדלק, עניין כה מהותי, שהרי שוויו 10,000 ש"ח לשיטתם, כלל לא הוזכר בהסכם. ושוב, טענתם ביחס להסכם עומדת בסתירה להכחשתם את גובה החוב, שהרי הם עצמם טוענים כי הותר להם לעשות שימוש ב"דלקן" וכך נהגו.

תצהיר מאת הגב' באשא, אשר חתמה על ההסכם מול מר רחימי, כלל לא הוגש בתיק והנתבעים הסתפקו בתצהירו של הנתבע, אשר לדבריו, ניהל טלפונית את המו"מ מול מר רחימי, אך אין חולק כי לא היה במעמד העברת הבעלות ברכב ולא הוא שחתם על ההסכם.

משמעות טענתם של הנתבעים, בפועל, היא כי הרכב נמכר להם במחיר של 6,500 ש"ח, זאת כאשר אף לשיטתם מחירו האמיתי, כפי שהוסכם על ידי הצדדים, עמד על 35,000 ש"ח. הטענה כי הותר להם לנצל את ה"דלקן" עד לסך של 10,000 ש"ח, משמעותה כי רכב שמחירו 35,000 ש"ח נמכר במחיר של 6,000 ש"ח. הנתבע ניסה להסביר טענה זו בתקלת תיבת ההילוכים אשר תיקונה צפוי היה לעלות כ- 10,000 ש"ח. גם אם ניטול זאת בחשבון, יוצא כי מחיר הרכב בפועל, כפי שטוענים הנתבעים, ביחס למחירו האמיתי, כפי שהסכימו הצדדים, היה נמוך לאין שיעור.

טענות הנתבעים באות כנגד מסמך בכתב, אותו הסכם אשר נחתם בין הצדדים ואשר נחזה לסכם את כל פרטי העסקה. טענה שכזו מנוגדת להוראת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני והיא אף סותרת את ההנחה הבסיסית לפיה כאשר צדדים בחרו להעלות את פרטי ההסכם ביניהם על הכתב, יש להניח שהכתב בא לסכם את המשא ומתן שהתנהל ביניהם קודם לעריכת המסמך ולמצות בכתב את כל שסוכם ביניהם (י.קדמי, על הראיות, מהדורת 2009, חלק שלישי בעמ' 1501 ואילך). הדבר תואם אף את רוח התיקון שנעשה בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 לאחרונה, ולפיו אם אומד דעת הצדדים משתמע במפורש מלשון ההסכם, יש לפרש את החוזה כלשונו (תיקון אשר אינו חל על החוזה בענייננו אשר נחתם קודם לתיקון). מכאן גם ההלכה לפיה אין להתיר עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב. כך או כך, אם מבקשים הנתבעים לטעון כי סוכם אחרת, עליהם הנטל ונטל זה לא הורם, כאמור.

לא ניתן כל טעם לכך שעניין ניצול ה"דלקן" לא צויין בהסכם, הטענה מוכחשת על ידי התובעת ואף הגיונם של דברים מוביל לדחיית טענה זו.