אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק-דין בתיק תא"מ 13471-05-09

פסק-דין בתיק תא"מ 13471-05-09

תאריך פרסום : 16/05/2011 | גרסת הדפסה
תא"מ
בית משפט השלום חדרה
13471-05-09
19/04/2011
בפני השופט:
קרן אניספלד

- נגד -
התובע:
תמר אהרונסי
הנתבע:
יורם דרורי
פסק-דין

תביעה שטרית לביצוע המחאה על סך 10,000 ש"ח ז.פ. 15.1.2009 בחתימת הנתבע.

א.    ההליך והצדדים לו

1.      התובעת ובעלה (להלן יחדיו השוכר) שכרו מן הנתבע ואשתו (להלן יחדיו המשכיר) בית פרטי ברחוב נורדאו 12 בחדרה, על-מנת שישמש למגורי השוכר ובני-משפחתו (להלן הבית). על-פי הסכם השכירות נושא תאריך 7.12.2005 הועמדה תקופת השכירות על שלוש שנים, החל מיום 10.1.2006 וכלה ביום 10.1.2009 (להלן תקופת השכירות). לשוכר ניתנה אופציה להאריך את תקופת השכירות למשך שנה אחת נוספת, עד 10.1.2010 (להלן תקופת האופציה), בכפוף למתן הודעה בכתב על מימוש האופציה עד 90 יום לפני תום תקופת השכירות [סע' 4 להסכם השכירות, נספח א' לתצהיר הנתבע נ/1]. דמי השכירות למלוא תקופת ההתקשרות היו סך שווה ערך ל-725 דולר ארה"ב [סע' 5 להסכם השכירות].

2.      במהלך השנה השלישית לתקופת השכירות וטרם תקופת האופציה ביקש המשכיר למכור את הבית, באופן שהיה כרוך בוויתור של השוכר על מימוש תקופת האופציה ובעזיבתו את הבית בתום תקופת השכירות. הלכה למעשה פינה השוכר את הבית בתום תקופת השכירות, בחודש ינואר 2009.

3.      סמוך לפני פינוי הבית מסר המשכיר לשוכר המחאה על סך של 10,000 ש"ח ז.פ. 15.1.2009, משוכה על חשבון המשכיר בבנק לפקודת צד שלישי ממנו שכרו התובעת ובעלה נכס חלופי שישמש למגוריהם לאחר פינוי הבית (להלן ההמחאה). ההמחאה חוללה באי-פירעון לאחר שבוטלה על-ידי הנתבע. אי-לכך הגישה התובעת את ההמחאה לביצוע בתיק הוצל"פ (הרצליה) 26-01308-09-1 (להלן תיק ההוצל"פ).   

4.      המחלוקת בין הצדדים נסבה בעיקרה על נסיבות משיכת ההמחאה על-ידי הנתבע. לטענת התובעת נמסרה ההמחאה על-יסוד הסכמה שהושגה בינה לבין הנתבע, לפיה יוותר השוכר על מימוש האופציה ויפנה הבית בתום תקופת השכירות כנגד נשיאת המשכיר במחצית ההוצאות העודפות שנגרמו לשוכר בשל כך ושביטוין בדמי-תיווך בגין מציאת נכס חלופי ובהפרש בין דמי השכירות שאותם היה על השוכר לשלם בתקופת האופציה לבין דמי השכירות הגבוהים יותר בגין הנכס החלופי. מנגד גרס הנתבע שההמחאה נמסרה בתנאים של עושק וכפיה, לאחר שהתובעת חזרה בה מהסכמה קודמת לפנות את הבית בתום תקופת השכירות, שינתה טעמה ועמדה על מימוש האופציה, כל זאת סמוך לפני המועד בו היה על הנתבע למסור את הבית לצד שלישי לו נמכר הבית. עוד טען הנתבע שלא ניתנה תמורה עבור ההמחאה.

ב.    דיון והכרעה

       דין התביעה להתקבל במלואה. להלן יובאו הטעמים לכך.

1.      נתתי אמון מלא בעדות התובעת שהייתה ברורה, סדורה ונמסרה בצורה כנה ומשכנעת. מעדות התובעת עלה שבניגוד לטענת הנתבע לא הושג בין הצדדים הסכם גמור על-פיו יפנה השוכר את הבית בתום תקופת השכירות, תוך ויתור על מימוש האופציה, בטרם נטל השוכר על עצמו התחייבות למכור את הבית לצד שלישי. המציאות לאשורה הייתה שונה מהצגתה על-ידי הנתבע, וההידברות בין הצדדים שהולידה את ההסכמות ביניהם נשאה אופי הדרגתי [עמ' 10 לפרוטוקול]. בשלב ראשון, כשפנה הנתבע לתובעת במהלך שנת השכירות השלישית ומסר שבכוונתו למכור את הבית באופן שידרוש את פינויו בתום תקופת השכירות, תוך ויתור של השוכר על תקופת האופציה, נתנה התובעת הסכמה מותנית לכך, בכפוף לכך שיעלה בידה למצוא נכס חלופי מתאים בהתחשב בהיצע הבתים להשכרה באזור ומחיריהם [עמ' 8-7]. ביום 1.9.2008, משלא עלה בידי השוכר לאתר נכס אחר שיתאים למגוריו, נתן למשכיר הודעה בכתב על מימוש האופציה [נספח ג' ל- נ/1]. אותה עת כבר התקשר המשכיר בהסכם מיום 8.6.2008 על-פיו מכר את הבית לצד שלישי והתחייב למסור את החזקה בו לקונה ביום 10.1.2009, מועד סיום תקופת השכירות [נספח ב' ל- נ/1]. במצב דברים זה, ובשלב שני, באו התובעת והנתבע לידי הסכמה לפיה יפנה השוכר את הבית בתום תקופת השכירות תוך ויתור על מימוש האופציה כנגד השתתפות המשכיר במחצית ההוצאות שתיגרמנה לשוכר בשל כך ושביטוין בדמי-תיווך בגין שכירת נכס חלופי ובהפרש בין דמי השכירות הגבוהים יותר שישלם השוכר תמורת הנכס החלופי לבין דמי השכירות שאותם היה משלם עבור הבית בתקופת האופציה. על-פי חשבון שערכו התובעת והנתבע הסתכם חלקו של המשכיר בהוצאות בסכום ההמחאה [עמ' 8-7, 10].  

2.      האופן והמועדים בהם גובשה הסכמת הצדדים שעל-יסודה ניתנה ההמחאה תוארו בעדותה של התובעת במספר הזדמנויות, וכאמור מצאתי את גרסתה ראויה לאמון:

כשרמי (הנתבע, ק"א) בא ואמר שהוא חייב למכור את הבית הוא הסביר שאני צריכה לצאת והיתה לי עוד שנה רביעית לאופציה. [...] אמרתי לא, אני צריכה לצאת לחפש בית ובמידה ואני אמצא בית אני לא אעמוד בדרכו, ואני לא סותרת את הדברים שלי, אמרתי שאיך שאמצא בית אני יוצאת. [...] כשמצאתי בית ולפני זה לפני שעמדתי לחתום על החוזה של הבית שמצאתי, התקשרתי לרמי ודיברנו על הקטע של הפער של התשלום והוא הסכים איתי, עשה את החשבון שוב אני חוזרת, ואמר לי את מדברת על 10,000 ש"ח ואין לי בעיה ואני מביא לך 10,000 ש"ח ואני ביקשתי מרמי רשות להשתמש בשיק מול האדם שממנו אני שוכרת בית והוא הסכים [...] [עמ' 11 לפרוטוקול].

הסכמה שזו תוכנה מתיישבת עם המציאות האוביקטיבית שניצבה ברקע הדברים. ראשית, היא נותנת ביטוי לכך שלשוכר הוענקה אופציה לגור בבית למשך שנה נוספת ולהבנה שלוויתור על מימוש האופציה נודעה משמעות כלכלית לא מבוטלת בהתחשב בהיצע הבתים להשכרה באזור ומחיריה. בעוד שדמי השכירות הצפויים בתקופת האופציה עמדו על כ-2,733 ש"ח לחודש נדרש השוכר לשלם עבור הנכס החלופי סכום חודשי שנקבע לאחר משא ומתן בסך של 4,250 ש"ח [עמ' 8, 10 לפרוטוקול; נספח ה' ל- ת/1]. הפער משמעותי. לא עלה בידי הנתבע להראות מדוע זה יסכים השוכר ליטול על עצמו את מלוא העלות הכרוכה בוויתור על אופציה שעמדה לו כדין. שנית, בהסכמה שעל-יסודה נמשכה ההמחאה גלום מימד של פשרה, כשהעלות העודפת שתחול על השוכר בגין ויתורו על האופציה נחלקת בין הצדדים שווה בשווה. בכך תואמים הדברים את עדות התובעת לפיה מחד גיסא יקשה להתחשב במשכיר ולא לעמוד בדרכו ולמנוע את מכירת הבית, ומאידך גיסא התנתה את הסכמתה לפינוי המוקדם במציאת נכס חלופי מתאים. 

3.      בה בעת מצאתי את עדות הנתבע לא ראויה לאמון, זאת במגוון רחב של רבדים והיבטים. הנתבע מסר שבטרם פתח בהליכים למכירת הבית קיבל מן השוכר הסכמה מלאה ובלתי-מותנית לפינוי הבית בתום תקופת השכירות, מבלי לעמוד על מימוש האופציה. אם כך היו פנים הדברים, אזי ניתן היה לצפות שהנתבע - שעצם יכולתו להתחייב למכור את הבית ולמוסרו לצד שלישי כפנוי בתום תקופת השכירות הייתה מותנית בהתחייבות השוכר לוותר על מימוש האופציה - היה ממהר לערוך נספח לחוזה השכירות ולעגן את הסכמות הצדדים במסמך כתוב. לא עלה בידי הנתבע לבאר את חסרונו של מסמך כזה, שהיה מתבקש ביותר בנסיבות העניין. דא עקא, גם עדות הנתבע לפיה הסכים השוכר לפנות את הבית בתום שנת השכירות השלישית לא הייתה משכנעת. במקום אחד העיד שההסכמה ניתנה בעת ובעונה אחת על-ידי התובעת, בעלה וילדיהם [עמ' 14 לפרוטוקול]. לאחר מכן שינה טעמו, עמד על כך שבעלה של התובעת, שהוא בעל הדעה בבית, סירב לוותר על האופציה בעוד שהתובעת הסכימה לכך ועל כן נמכר הבית לקונה רק לאחר שבעלה של התובעת נאות גם הוא לוותר על האופציה [שם, בעמ' 16]. גרסה שונה, שלישית במספר, נמסרה בתצהיר הנתבע ולפיה נוהלו כל המגעים ללא יוצא מן הכלל בין הנתבע לבין התובעת, בעוד שבעלה של התובעת כלל לא נזכר בעדותו הראשית של הנתבע. לא בא מפי הנתבע טעם ממשי ומשכנע שיבאר את הפערים המהותיים בין גרסאותיו השונות. 

4.      הקלטה של שיחה שהציג הנתבע בינו לבין התובעת אינה עשויה לסייע לו. משקבעתי שהסכמות הצדדים הושגו לאורך זמן ונבנו בצורה מדורגת, כגרסת התובעת, אין בשיחה יחידה שהתקיימה בין הצדדים על ציר הזמן כדי ליתן ביטוי למלוא רוחב היריעה של ההסכמות שעל-יסודן נמסרה ההמחאה. אף התובעת עמדה על כך באומרה: "[...] חבל מאוד שהנתבע לא הקליט את השיחה הנוספת או שלא השמיע אותה כאן אם הקליט [...] שוחחנו אני והוא בצורה מתורבתת ורגועה על ההיבט הכספי של ההפרש בעלויות של השכירות, איך שהוא עשה את החשבון, איך שהוא אמר לי מה הבעיה 10,000 ש"ח? אני נותן לך ותעבירי לאדם שאת משכירה ממנו [...]" [עמ' 10-9 לפרוטוקול]. תוכן השיחה שהוקלטה מלמד על ניסיונות כנים שעשתה התובעת למצוא נכס חלופי שיאפשר את יציאתה מהבית מבלי שתזדקק למימוש האופציה, באופן הרצוי לנתבע, ועל לחץ שהפעיל דווקא הנתבע על התובעת להזדרז ולמצוא נכס חלופי מתאים. לו היה ממש בטענת הנתבע כאילו קיבל הסכמה בלתי-מסויגת ובלתי-מותנית של השוכר לצאת מהבית בתום תקופת השכירות, אין לראות מדוע זה יטרח כל כך לסייע לתובעת במציאת בית אחר, כפי שעלה מהשיחה שהוקלטה. מעורבות הנתבע באיתור נכס חלופי והשתדלותו בעניין זה תומכות בגרסת התובעת לפיה הייתה יציאת השוכר מהבית בתום תקופת השכירות מותנית במציאת נכס חלופי מתאים, ולא בבחינת עובדה מוגמרת.

5.      זאת ועוד, הנתבע נקט פעולה לשם הקלטת שיחה שהתקיימה בינו לבין התובעת בקשר עם פינוי הבית בתום תקופת השכירות. מן הסתם עשה כן על-מנת לנסות ולתעד הסכמה של התובעת שתעלה בקנה אחד עם האינטרס העצמי שלו, תיעוד שבנסיבות העניין נדרש לו נוכח חסרונו של מסמך כתוב שילמד על הסכמה כזו. במצב דברים זה, ומשהתחוור לנתבע תוך זמן קצר שהשוכר עומד דווקא על מימוש האופציה ואינו מתכוון לפנות את הדירה באופן שיאפשר את מסירתה לקונה במועד, יש לתהות: מדוע לא מצא הנתבע לנכון לתעד גם את אותה שיחה נוספת שבה כביכול אנסה אותו התובעת לשלם את סכום ההמחאה ואילצה אותו לפעול תחת כפיה, כשהוא נתון לאיומיה ומבלי שנותרה בידו כל ברירה אלא להיענות לדרישותיה? [כלשון הנתבע בסע' 11 ל- נ/1]. דווקא נוכח הקלטת השיחה האחת בולט שבעתיים חסרונה של הקלטת השיחה האחרת, המאוחרת יותר, באופן שיאשש טענות הנתבע על-אודות מסירת ההמחאה בנסיבות של עושק וכפיה. חסר זה פועל לחובת הנתבע שלא השכיל לספק לו הסבר כלשהו, לא כל שכן הסבר מניח את הדעת [עמ' 15 לפרוטוקול].

6.      בעת שהתרחשו האירועים הרלוונטיים - עריכת הסכם המכר, קבלת הודעת השוכר בדבר מימוש האופציה, מתן תשובה להודעה ומשיכת ההמחאה - היה הנתבע מיוצג על-ידי עורך-דין והסתייע בעצתו. הנתבע אישר שיידע את בא-כוחו על דרישת התובעת לתשלום 10,000 ש"ח ונועץ בו באשר לאפשרויות הנתונות לו [וראו גם נספח ד' ל- נ/1 ועדות הנתבע בעמ' 19 לפרוטוקול]. יש בכך כדי להשליך במישרין על טענת הנתבע כאילו נמסר השיק במצב של אונס, עושק וכפיה. עשיית מעשה לאחר היוועצות ושקילה אינם עולים בקנה אחד עם טענה לפעולה הנגועה בפגם ברצון. יתרה מכך, כשם שידע הנתבע להשיב לשוכר באמצעות בא-כוחו במענה להודעתו בעניין מימוש האופציה, כך הייתה פתוחה לפניו הדרך להדוף את דרישת התשלום שהופנתה אליו, ככל שסבר שאין לה יסוד ושהיא סותרת הסכמה קודמת שגובשה בין הצדדים. הדבר לא נעשה, ויש בכך כדי להעיד שהנתבע פעל במשיכת ההמחאה מתוך הסכמה מודעת ומוגמרת ולא על-יסוד רצון חסר ופגום המאפשר לו לחזור בו מהסכמתו.

7.      גם מבחינה נוספת אין לטענת העושק והכפיה על מה שתסמוך. הנתבע התקשר עם הקונה בהסכם מכר בעודו מחויב כלפי השוכר בהסכם אחר המקנה לשוכר אופציה שמימושה אינו עולה בקנה אחד עם חיובי המשכיר כלפי הקונה, כל זאת מבלי שניתן לנתבע אותה עת ויתור שלם ומוגמר של השוכר על תקופת האופציה. הפיצוי המוסכם בגין הפרה יסודית של הסכם המכר עם קונה הבית הועמד על 110,000 ש"ח [נספח ב' ל- נ/1, בסע' 7]. במצב דברים זה יצר הנתבע במו ידיו את הסיכון שבעטיו היה חשוף לתביעת הקונה, ככל שהשוכר לא יפנה את הבית בתום תקופת השכירות. אם חש הנתבע, כדבריו, שחבל נכרך על צווארו [עמ' 17], לא ניתן להתעלם מכך שהוא עצמו הניח את החבל שם בהתנהלותו. על רקע מציאות זו יש לראות את החלטת הנתבע להשתתף בהוצאותיו העודפות של השוכר בשיעור 10,000 ש"ח כהחלטה מודעת ומושכלת שנועדה ליישר את ההדורים, להקטין לאין ערוך את נזקיו הצפויים של הנתבע שהיו נגרמים בשל הפרת החוזה עם הקונה ולסלול את הדרך למימוש תוכניותיו של המשכיר מבלי שיהא חשוף לא לתביעה מצד הקונה ולא לתביעה מצד השוכר. על כן מבטאת משיכת ההמחאה לא פגם ברצון, אלא דווקא את מימוש רצונו המודע והמושכל של הנתבע כפי שהיה באותה עת. הלכה למעשה הודה בכך הנתבע באומרו: "כשנתתי את השיק לתמי (התובעת, ק"א) התכוונתי לפרוע אותו, לאחר חשיבה ממושכת שלי החלטתי לקחת ולבטל את השיק מכיוון שנעשה כאן משהו שלא היה צריך להיעשות" [עמ' 20 לפרוטוקול].

8.      לגופם של דברים לא עלה בידי הנתבע להראות שמשך את ההמחאה ומסר אותה לתובעת בנסיבות העולות כדי כפיה או עושק כהגדרתם בסעיפים 17 ו-18 לחוק החוזים (חלק כללי). בהתחשב בכך שהסכמת התובעת לצאת את הבית בתום תקופת השכירות ניתנה באופן מותנה ומסויג, בכפוף לאיתור נכס חלופי מתאים למגורי משפחתה, היה השוכר רשאי לעמוד על מימוש האופציה כשהגיע המועד החוזי המוסכם להודיע על כך למשכיר ונכס חלופי טרם אותר. מתן הודעה כזו מהווה אזהרה בתום לב על הפעלת זכות, וככל שמתן ההמחאה נעשה בעטיה - אין לראות בכך פעולה תחת איום וכפיה [וראו סע' 17(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)]. גם עושק לא היה כאן. ודוקו, דבר לא מנע מהתובעת לדרוש מהנתבע שיישא במלוא הוצאותיה בגין הוויתור על תקופת האופציה ואף למעלה מכך. תחת זאת הסתפקה התובעת בכך שהנתבע יישא במחצית העלויות העודפות שיחולו עליה בגין דמי-תיווך ושכירות, ואילו היא עצמה נאותה לשאת ביתרתן. כיצד זה ניתן לטעון שעל הנתבע נכפתה הסכמה שתנאיה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל? לכך לא נמצא מענה בראיות הנתבע או בטיעוניו. בטרם יכיר בית-המשפט באפשרות ביטול חד-צדדי של התחייבות בעטיו של עושק עליו להשתכנע שהמצוקה והחולשה הגופנית או השכלית, או חוסר הניסיון, היו כבדי משקל והסיטו את שיקול הדעת של מי שהיה נתון להשפעתן סטייה של ממש מן הנתיב הנכון [ראו ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762 (1981)]. אמת-מידה זו אינה מתקיימת בנתבע. כאמור, ניתן לראות במשיכת ההמחאה על-ידו דווקא פעולה סבירה, שקולה ומודעת שנעשתה לשם הקטנת נזקיו ופתרון התסבוכת שיצר במו ידיו. "אין די בעובדה שהמתקשר נתון ללחץ חברתי -משפחתי וללחץ אישי -פנימי המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל, ולא כל קושי כלכלי ארעי או חולף שבו נתון אדם מצדיק את ביטול ההסכם שעליו חתם, ולא כל פער באורך הנשימה של הצדדים מקים עילת ביטול מחמת עושק" [ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, פ"ד נח(1) 939, 949 (1999)]. היסודות העובדתיים שבהתקיימם תקום עילת ביטול מחמת עושק או כפיה אינם מתקיימים בנסיבותיו של המקרה דנן.

9.      בשולי הדברים אציין שעדות בעלה של התובעת, כמוה כעדות הנתבע, לא הותירה רושם מהימן ולא מצאתי שיש מקום לבסס עליה ממצא כלשהו. שוכנעתי שכל המגעים בקשר לפינוי הבית על-ידי השוכר, מועד הפינוי ותנאיו התנהלו והוסכמו במישרין בין התובעת לבין הנתבע. אף בשל כך נודעת לעדות בעלה של התובעת משמעות שולית ומשקלה מועט.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ