1. הונחה בפניי תביעה לפינוי מושכר בהתאם להוראות פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. בין התובע לבין הנתבע נכרת הסכם שכירות ביום 14.9.11. בגדרו השכיר התובע לנתבע את הדירה הממוקמת ברחוב ... בקריית חיים. תקופת השכירות היא מיום 1.10.10 עד 1.10.11 עם הוראת אופציה. לנוכח טענות שהיו לתובע בגין הפרות של הנתבע, הונחה התובענה שבפניי.
הנתבע התגונן בפני התביעה והכחיש את ההפרות הנטענות. לא זו אף זו: הוא טען טענות בגין הפרות והתנהלות נפסדת של התובע עצמו. לכתבי הטענות נילוו נספחים שונים.
2. בישיבת קדם משפט ביום 13.2.11 הסכימו ב"כ הצדדים להצעת בית המשפט על פיה יינתן פסק דין מנומק על דרך הפשרה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות, הגם שהיה נהיר להם שאף על דרך זו רשאי בית משפט לקבל או לדחות תביעה במלואה. אכן הצדדים הסכימו כי
"לנוכח העובדה שמדובר בתביעת פינוי, הרי בגדר הטיעונים האמורים כל אחד מאיתנו יטען, ולו על דרך החילופין, לסעד כספי שיינתן או שייפסק לחובה, הכל בהתאם לבעל הדין הנוגע בדבר, הגם שהדבר חורג מכתבי הטענות. לנוכח זאת כל אחד מאיתנו יוכל לצרף לסיכום טענותיו כל ראיה או תצהיר נוספים".
3. הונחו בפניי סיכומי טענות, אף בעקבותיהם הגיש ב"כ התובע בקשה לצירוף ראיה והונחה תגובת ב"כ הנתבע לעניינה של בקשה זו. ואולם למקרא סיכומי הטענות מסתבר שב"כ הצדדים התעלמו לחלוטין מן האמור מעלה. והרי עסקינן בתביעת פינוי, בה מתבקש בית המשפט להכריע על דרך הפשרה. ככל שבית המשפט יכריע, חרף סמכותו, שלא לקבל או לדחות את התביעה במלואה, הרי לא יעלה על הדעת, "על דרך הפשרה", כי אורה על פינוי
חלקו של המושכר.... לנוכח זאת שקלתי להורות לב"כ הצדדים להגיש טיעונים משלימים, חרף מחדלם המשותף. בסופה של דרך החלטתי, לפנים משורת הדין, כי חרף המחדל המשותף האמור יינתן פסק דיני על דרך הפשרה, ובמסגרת שיקול דעתי.
4. הסכסוך בין בעלי הדין התגלע כשבועיים לאחר כריתת ההסכם. כתשתית לשיקוליי בדעתי להסתמך על הסכם השכירות, וכן לנספח בכתב יד שצורף אליו, לחליפת מכתבים בין ב"כ הצדדים בזמן-אמת, וכן לתמליל שיחה בין בעלי הדין שהוקלטה על ידי התובע, מבלי שהנתבע מודע לכך. לעניינו של תמליל זה בדעתי לדחות מכלול טענות ב"כ הנתבע. אכן כוחו של הנתבע היה עמו, ככל שכפר באמיתות התמליל, לדרוש לקבל את הקלטת ולהציע תמליל אלטרנטיבי. משעה שלא עשה כן בדעתי להידרש לתמליל שבפניי, כמות-שהוא, הגם שלעניין המשקל אזקוף לחובת התובע את העובדה שכאשר התקיימה השיחה ידע התובע, אך לא ידע הנתבע, כי השיחה מוקלטת.
5. ביום 25.10.10 שיגר ב"כ התובע מכתב דרישה לנתבע. ביום 26.10.10 שיגר ב"כ הנתבע מכתב דרישה לתובע. ביום 1.11.10 שיגר ב"כ התובע מענה למכתב דרישה זה.
6. מחליפת המכתבים אני למד כי טענת ב"כ התובע הייתה כנגד כך שבניגוד להוראת סעיף 8.5.1 להסכם השכירות, בגדרו נאמר כי לא ייעשו שינויים במושכר אלא לאחר קבלת הסכמת התובע מראש ובכתב, דרש הנתבע דרישות שדרש, גזם צמחייה מושקעת ורבת-שנים והחליף מנעול למחסן בחצר הבית.
7. ממכתב ב"כ הנתבע אני למד כי בעת חתימת ההסכם הבטיח התובע לנתבע לתקן כל הליקויים שהיו קיימים ערב חתימת ההסכם, ובכלל זה תיקון שביל גישה לבית, תיקון נקודות גז במטבח, תיקון נקודות החשמל החשופות, תיקון המרצפות השבורות והחלפת הברזים.
8. ככל שעסקינן בדרישות אלו יש לזקוף לחובת הנתבע את העובדה שבסעיף 3 להסכם השכירות אישר הנתבע
"כי ראה, בחן ובדק את המושכר ומצא אותו במצב טוב, תקין וראוי לשימוש ומתאים למטרותיו, וכי הוא מוותר בזאת על כל טענה מכל סוג ומין שהוא ביחס למושכר, לרבות טענות בגין מום, פגם, אי התאמה, אך למעט פגם או מום נסתר". לנתון זה חוברת העובדה שהנתבע הוא מתווך מקרקעין במקצועו. בעיקר לנוכח הפגמים הנרחבים הנטענים על ידו, חסרת סבירות היא התובנה שהסתפק בהבטחה בעל פה, שסותרת את האמור מפורשות בכתובים.
מנגד, נתון זה מוקהה לנוכח נכונותו של התובע, כך עולה מתמליל השיחה, לתקן תיקונים מינוריים. באותו תמליל שיחה קובל הנתבע, ככל שעסקינן במצב הדירה, כי
"אני לא גר בעזה". אמירה זו חוזרת ומבססת את מסקנתי האמורה. אם אכן, כטענת הנתבע, מצב הדירה היה כה רע, סביר להניח שאו שלא היה שוכר אותה כל עיקר, או שלא היה מאשר ויתורו בגין כל מום או פגם.
9. עיינתי בתמליל השיחה. אכן צודק התובע שהנתבע נוקט בתמליל זה בלשון מאיימת ואלימה, אף מאיים להכות את התובע ב
"בוקס". ועם זאת בחינה מדוקדקת מעלה כי לא זו בלבד שהתובע נקט בלשון אלימה כלפי הנתבע, היה זה התובע שגירה וליבה את השיחה, בשלבים המוקדמים, ובתקיפות רבה. אף לא התרשמתי שהתובע כה חושש מאלימותו של הנתבע. לנוכח העובדה שהשיחה הוקלטה מבלי שהנתבע מודע לכך, בדעתי לשוות את הפרופורציה האמיתית למסכת היחסים בין השניים. הרושם החד-משמעי המתקבל הוא ששני בעלי הדין אינם בבחינת טלית שכולה תכלת.
10. בין בעלי הדין הוסכם שמחסן יעמוד לשימושם המשותף. לשיטתו של הנתבע הפר התובע התחייבות זו ומשום כך הוא החליף את המנעול. אין צורך להכריע בנכונות הגרסאות בעניין זה. שהרי, יהא הדבר אשר יהא, בלתי נסבל בעיניי שהנתבע יעשה דין לעצמו, ובעיקר בהקשר של חוזה שכירות בגין דיירות בלתי מוגנת, ובדרך אלימה ישלול מן התובע את זכות השימוש בנכס שהוא קניינו. ברי שהנני מורה לנתבע להשיב מצב לקדמותו, ככל שעסקינן בזכות הגישה למחסן.
11. התובע טוען כי הנתבע לא העביר את חשבונות החשמל על שמו, וגרסה זו אף נתמכת בתצהירי הדיירים הקודמים. מנגד דבר זה נפקד מקומו במכתב ההתראה הראשון, הגם שהנתבע אינו טוען בכיוון זה.
12. נטען כי מעשיו של הנתבע הם בבחינת הפרה יסודית של הסכם השכירות. ואולם, הגם שחוזה השכירות הוא הסכם סטנדרטי, וממילא לטובת התובע, לא מצאתי בו הגדרה מה מוגדר כהפרה יסודית. אף לא מצאתי כי ככל שהופרה הפרה יסודית התיימר ב"כ התובע לבטל את הסכם השכירות, עד שהוגשה התובענה שבפניי שניתן להתייחס אליה כאל הודעת ביטול שכזו.
13. כאמור הוסמכתי ליתן פסק דין על דרך הפשרה. תקופת השכירות, כאמור, מסתיימת ביום 1.10.11 ובנסיבות המקרה נהיר שאין נפקות לתניית האופציה. ועוד נהיר לי כי כפות המאזניים נוטות לזכות התובע, אך לא באופן משמעותי.
14. משכל אלו לנגד עיניי החלטתי להורות כי ככל שהתובע יבחר להמשיך לשכור את הדירה עד ליום 1.10.11 הדבר יהיה מותנה בתשלום נוסף של שכר דירה חודשי בסך 2,300 ש"ח ועל הנתבע לשלם הסכום האמור לידיו הנאמנות של ב"כ התובע עד ליום 25.8.11. ככל שכך ייעשה, הנכס יפונה ביום 1.10.11, תוך שנשמרות מלוא זכויותיו הכספיות של התובע להיפרע דמי שכירות והוצאות שונות, לרבות הוצאות החשמל, ותוך שהנני מורה לנתבע, יהא הדבר אשר יהא, להחזיר לתובע את זכות השימוש המשותפת במחסן. ככל שהתובע לא ישלם סך 2,300 ש"ח הנ"ל עד ליום 25.8.11, הנני מורה על סילוק ידו ביום 1.9.11, מבלי שהתובע ישיב לו דמי שכירות. משמע, אם כך ואם אחרת החלטתי שהנתבע יפסיד חודש של דמי שכירות. הברירה בידו להישאר בנכס עד 1.10.11 תמורת תשלום של 13 חודשי שכירות, או לפנות את הנכס ביום 1.9.11, תמורת תשלום 12 חודשי שכירות.
15. לנוכח מכלול הנסיבות אין צו להוצאות.
16.
המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים.
ניתן היום, י"א תמוז תשע"א, 13 יולי 2011, בהעדר הצדדים.