פסק-דין בתיק תא"ח 33328-12-09 - פסקדין

רקע

1.         תביעה לסילוק יד. התובעת היא הבעלים הרשום של בית מעריב, ברחוב קרליבך 2 בתל אביב, בגוש 7104, חלקה 103, תת חלקה 12 (להלן: " הנכס"), מכח הסכם מכר (להלן: " החוזה הראשון"), שנכרת ביום 14.10.63 בינה לבין המכון הישראלי לאריזה, עיצוב ולוגיסטיקת המוצר (להלן: " המכון לאריזה"). בסעיף 7 להסכם נקבע, כי המכון יחזיק בנכס כבר רשות, בתשלום, למשך חמש שנים. בפועל, נמשכה תקופת החזקתו של המכון בנכס למעלה מ 40 שנה, מבלי ששולמו דמי שכירות, תוך שהתובעת ישנה על זכויותיה.

2.         ביום 1.9.05 השכיר המכון את הנכס, בחוזה שכירות (להלן: " החוזה השני") למרכז לפרויקט הדרום (להלן: " מפ"ה"). אך חודש חלף, וביום 1.10.05, השכיר מפ"ה את הנכס לנתבעת 1. בהסכם שכירות זה ("להלן: " החוזה השלישי"), קיבלה עליה הנתבעת 1 את כל תנאיו של החוזה השני .

3.         ביום 7.9.07 נכרת חוזה (להלן: " החוזה הרביעי") בין התובעת ובין המכון לאריזה, ובו נכנסה התובעת לנעלי המכון בכל הנוגע לזכויותיו וחובותיו מכוח הסכם השכירות. הוסכם כי "השוכר הקיים" (כלשון החוזה) יהפוך להיות שוכר של התובעת (נספח יא' לכתב ההגנה, סעיף 2). לגרסת התובעת, נודע לה בדיעבד, כי הנתבעת 1 אינה מחזיקה בפועל בנכס, שכן, כחודשיים ומחצה קודם לכן, ביום 20.6.07, העבירה האחרונה את זכויותיה בנכס לנתבעת 2. כאן המקום לציין כי לכתב הגנתה של הנתבעת 2 צורף הסכם נוסף, שנחתם ביום 18.6.07, בין שלוש החברות: הנתבעת 1, מפ"ה והנתבעת 2, (להלן: " החוזה המשולש"). בחוזה זה החזירה הנתבעת 1 את הנכס לידי מפ"ה, והנתבעת 2 נכנסה בנעליה של מפ"ה שהייתה בעלת הזכויות מול המכון לאריזה. אולם, אף בכך לא תמה מסכת החילופין, שכן  ביום 24.12.07 השכירה הנתבעת 2 את הנכס לחברת מעריב אינסטור מרקטינג (להלן: " מעריב"). במהלך ניהול ההליכים בתיק זה עזבה מעריב את המושכר. החזקה הוחזרה לנתבעת 2.

4.         הואיל והנתבעת 1 טענה בכתב הגנתה כי אין לה כל זכויות בנכס, ניתן בעניינה פסק דין חלקי ביום 28.4.2010. פסק הדין פוטר אותה מהשתתפות בהליך המשפטי ללא צו להוצאות ובלבד שאף בתום ההליך, לא תשמיע טענה כלשהי לזכות החזקה  בנכס.

התביעה

5.         הנתבעת 1 הפרה את הסכם השכירות בהפרה יסודית בכך שהשכירה את הנכס לנתבעת 2 ללא הסכמתה וללא ידיעתה של התובעת. לנתבעת 2 אין זכויות בנכס, שכן על פי פסק הדין החלקי שניתן, נדרשה הנתבעת 1 לפנות את הנכס, ובכך, נשמט הבסיס אף לזכויותיה של הנתבעת 2 בנכס, ככל שהיו.

יתרה מזו, לטענת התובעת, אף אם יקבע בית המשפט כי קיימת זכות שכירות לנתבעת 2, הרי שאף היא הפרה הפרה יסודית את החוזה בהשכירה את הנכס למעריב, ללא הסכמת התובעת. לחילופין, טוענת התובעת כי היא רשאית להביא את חוזה השכירות לכלל סיום בכל שלב, ובהתראה של שישה חודשים מראש.

עוד טוענת התובעת כי הנתבעת 2 התעשרה שלא כדין מהשכרת הנכס למעריב. בעוד שהתובעת השכירה את הנכס לנתבעת 1 בסכום של 400$ לחודש, השכירה הנתבעת 2 את הנכס למעריב בסכום של 3,000$ לחודש.

ההגנה

6.         הנתבעת 2 טוענת כי נציגי התובעת פעלו בחוסר תום לב בכל הקשור לנכס נשוא התביעה. הנכס הושכר לנתבעת 2, כדין. התובעת ידעה על כך, ובכל זאת התכחשה לזכויות הנתבעת 2. הנתבעת תומכת יתדותיה בכך שהתובעת ניהלה עמה חליפת מכתבים, ואף שלחה לה קבלות על תשלומי השכירות שהתקבלו. עוד טוענת הנתבעת 2, כי השקיעה בנכס השקעה ניכרת בסך 214,000 ש"ח. לדבריה, התובעת היא זו המבקשת להתעשר שלא כדין, שכן ברצונה לקבל לידיה נכס שהושבח משמעותית, מבלי ליתן לנתבעת 2 ליהנות מפרות השקעתה.

דיון

7.         סיכומי התובעת משתרעים על פני 19 דפים ובהם 140 סעיפים. סיכומי הנתבעת 2 משתרעים על פני 35 עמודים, ובהם כ 190 סעיפים. התובעת הגישה גם סיכומי תשובה. הצדדים האריכו בסיכומיהם מעבר לנדרש. טענות שטענה הנתבעת בעניין עשיית עושר ולא במשפט, נטענו ללא ביסוס ראייתי מספיק, ועל כן דינן להדחות. יש לדחות על הסף גם את טענת התובעת לפיה פסק הדין שניתן נגד הנתבעת 1 משמיט את הקרקע מתחת לזכויות הנטענות על ידי הנתבעת 2. הנתבעת 2 אינה מחזיקה בנכס מכוח זכות השכירות של הנתבעת 1. הנתבעת 2 שכרה את הנכס ישירות ממפ"ה אשר שכרה את הנכס מהמכון לאריזה. הנתבעת 2 אמנם באה בנעליה של הנתבעת 1 אך היא אינה מחזיקה בנכס מכוחה.

8.         המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב השאלות הבאות: האם לנתבעת 2 קמה זכות להחזיק בנכס? האם הייתה זכות לנתבעת 2, להשכיר את הנכס בשכירות משנה? ולבסוף, האם עומדת לתובעת הזכות להודיע על סיום חוזה השכירות בהתראה של שישה חודשים מראש?

9.         מטעם התובעת העידו: עו"ד שירה וינרמן, עובדת בחברת אשד, המספקת שרותי ניהול לתובעת, והייתה מעורבת במו"מ לכריתת חוזי ההשכרה עליהם חתמה התובעת. מטעם הנתבעת 2 העידו מר איל דקל, עובד בהתאחדות התעשיינים, אשר בתקופה הרלוונטית לתביעה, ניהל את המכון לאריזה ואישר את החוזה בין המכון לאריזה ובין מפ"ה, ומר עוזיאל עמרני - מנהל הנתבעת 2.

10.       לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שלפני, החלטתי לקבל את התביעה. בעלותה של התובעת בנכס אינה שנוייה במחלוקת (סיכומי הנתבעת 2, ס' 1). יש לבחון, אפוא, האם עומדת לנתבעת 2 זכות שמכוחה היא רשאית להוסיף ולהחזיק בנכס.

11.       שחקן מרכזי בפרשה המסועפת הינו עו"ד עוזיאל עמרני, מנהלה ובא כוחה של הנתבעת 2. עו"ד עמרני סיפר בחקירתו על קשריו המשפחתיים והעסקיים עם שותפים אחרים בפרשה. נציגת הנתבעת 1, הגב' בת ציון אילוז, הינה ביתו, והיא מחזיקה 50% ממניות הנתבעת 1. בעל חברת מפ"ה, הינו חתנו, מר אופיר אילוז, הנשוי לגב' בת ציון. חתן אחר של מר עמרני, מר אלי כהן, עובד יחד עימו בנתבעת 2. מעורבותו של עו"ד עמרני בניהול שלוש החברות אינה מוטלת בספק. עו"ד עמרני הודה כי היה מעורב בהסכמים שנערכו עם שלוש החברות, וכלשונו: "אני הייתי מעורב בכל ההשכרות שלהם. גם במפ"ה (חברת מפ"ה, י.ק.) וגם כאשר היא העבירה את ההסכם ל'זכויות' (הנתבעת 1. י"ק), וגם כאשר 'זכויות' החזירה את הסכם השכירות למפ"ה ומפ"ה העבירה לטבת (הנתבעת 2, י.ק.). גם כשטבת השכירה לחברת בת של מעריב" (פרוטו' עמ' 17 ש' 1-3).

12.       מר עמרני טען כי עד ליום 4.12.07 לא ידעה הנתבעת 2 כי התובעת קבלה לידיה את הנכס (ס' 22 לסיכומים). איני רואה חשיבות לעניין זה. בהסכם בין המכון לאריזה לבין מפ"ה, נכתב: " הואיל והמשכיר הינו בר רשות ממדינת ישראל ..." לאור האמור נתבקש עו"ד עמרני לבאר את טענתו לעניין בעלות התובעת בנכס, והשיב: " הוא הציג את עצמו כבר רשות בנכס, הוא אמר שהם רשאים להשכיר את זה, התאחדות התעשיינים בכבודה ובעצמה אמרה שזה אפשרי, באמצעות נציגיה, אני לא מבין את המושג 'בר רשות' עד היום". (שם, עמ' 18 ש' 28-30). ובהמשך העיד: " מבחינתי, התאחדות התעשיינים הייתה הבעלים של הנכס. לא שמתי לב שהמדינה היא הבעלים וזה גם לא שינה לי" (שם, עמ' 19, ש' 1-2) תשובותיו של מר עמרני אינן יכולות לעמוד. במהלך ניהול ההליכים בתיק זה סיים מר עמרני את הכשרתו כעורך דין. איני מקבל את הטענה לפיה בשנת 2007 לא ידע מר עמרני להבחין בין בעלים של נכס מקרקעין למי שמחזיק בו כבר רשות.

13.       את התחייבויות הצדדים זה כלפי זה יש לבור מתוך שלל החוזים שנקשרו בין הצדדים המעורבים. בחוזה הרביעי, שנכרת בין התובעת ובין מכון האריזה, הוסכם כאמור, שהתובעת תיכנס לנעלי מכון האריזה, בכל הנוגע לזכויותיו וחובותיו של המכון מכוח הסכם השכירות, בינו לבין הנתבעת 1. החוזה הרביעי מפנה לתנאי החוזה השלישי, כדלקמן: " והואיל וביום 01.09.05 נחתם בין המכון לחברת זכויות לנפגעי תאונות דרכים בע"מ (להלן:"השוכר"), הסכם שכירות לתקופה של 9 שנים, כולל אופציות של השוכר, שתחילתה ביום 01.10.05 וסיומה ביום 30.08.2014... והואיל והמדינה מעוניינת לקבל בחזרה את הנכס לידיה ולבטל את זכויות בר הרשות של המכון, בכפוף לקיומו של הסכם השכירות..." (נספח י"א לכתב ההגנה). ראוי לציין כי האמור בחוזה הרביעי, לעיל, אינו מדוייק. בין המכון ובין חברת "זכויות", לא נכרת חוזה. החוזה מיום 1/9/05 נכרת בין המכון לאריזה ובין מפ"ה. לאחר מכן השכירה מפ"ה את הנכס ל"זכויות", בשכירות משנה. מאוחר יותר באה הנתבעת 2 בנעליה של "זכויות". נראית בעיניי טענת הנתבעת 2, לפיה דינה אינו שונה מדינה של "זכויות", בין אם ידעה התובעת על העברת הזכויות בעת החתימה על החוזה עם המכון לאריזה, ובין אם לאו, שכן העברת הזכויות נעשתה בהתאם להסכמות שבין המכון ובין מפ"ה.