פסק-דין בתיק תא"ח 31726-09-12 - פסקדין

1.         עניינה של התובענה שלפנינו, שהוגשה ביום 12.9.12 - פינוי מושכר לפי פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

2.         המדובר בדירה ברחוב שחל 26 בירושלים (להלן - הדירה), שהושכרה על ידי התובע לנתבעת בשנת 1996 , על פי חוזה שכירות מיום 24.3.96 (להלן - החוזה המקורי).

            בחוזה המקורי נקבעה תקופת השכירות מיום 10.4.96 ועד 10.4.97.

            הצדדים האריכו בהסכמה בעל פה את החוזה המקורי במשך השנים, כאשר דמי השכירות עודכנו מעת לעת.

3.         התביעה הוגשה לאחר שלטענת התובע הסתיימה תקופת השכירות ביום 10.4.12, והוא הודיע לנתבעת כחודשיים לפני  כן כי בכוונתו להעלות את דמי השכירות לסכום של 2,500 ש"ח לחודש.

            לטענת התובע, לאחר מו"מ בין הצדדים שלא צלח, הודיעה הנתבעת כי היא תפנה את הדירה ביום 1.9.12 , אך לא עשתה כן ולכן הוגשה התביעה (כאמור, ביום 12.9.12).

4.         לכתב ההגנה צירפה הנתבעת חוזה שכירות מיום 22.8.97, שממנו  עולה כי תקופת השכירות שנקבעה בו היא מיום 1.9.97 ועד 1.9.98 (להלן - החוזה הנוסף).

            על אף שהחוזה הנוסף לא גולה על ידי התובע - אין מחלוקת כי לאחר החוזה הנוסף לא נערך כל הסכם בכתב , ותקופת השכירות הוארכה בעל פה.

5.         הואיל ומהחוזה הנוסף עולה כי תקופת השכירות האחרונה החלה ביום 1.9.11 והסתיימה ביום 1.9.12 - טוענת הנתבעת שיש לדחות את טענת התובע לפיה תקופת השכירות הסתיימה ביום 10.4.12.

            עוד נטען, כי סוכם בעל פה בין הצדדים כי הנתבעת תישאר בדירה לתקופה נוספת עד שתמצא דירה חלופית , בכפוף לתשלום סכום של 1,800 ש"ח סכום ששולם על ידה בפועל, ולכן לא היה מקום להגשת התביעה מספר ימים בלבד לאחר תום תקופת השכירות, מבלי לאפשר לה למצוא דירה חלופית תוך זמן סביר, וזאת לאחר 20 שנים שבהן הנתבעת מתגוררת בדירה.

6.         בדיון שהתקיים ביום 14.01.13 הושגה הסכמה עקרונית לפיה הנתבעת תפנה את הדירה עד סוף חודש פברואר 2013  (ראה פרוטוקול עמ' 1 שורות 10-11), ולכן המחלוקת שנותרה, במסגרת ההליך שלפנינו, נוגעת להוצאות המשפט בשל הליך זה.

7.         לטענת התובע, בכל מקרה היה על התובעת לפנות את הדירה ביום 01.9.12 , ומשלא עשתה כן והחליטה להחזיק בדירה בניגוד לרצון הבעלים ובלא הסכם עמו - לא הייתה לתובע ברירה אלא לפעול למימוש זכויותיו שבדין ולהגיש את התביעה.

            התובע טוען כי הוא אינו אמור לצאת בחסרון כיס בשל מעשיה של הנתבעת , ולכן הוא דורש הוצאות משפט בסכום של 1,000 ש"ח (כשמתוך סכום זה 633 ש"ח אגרת בית משפט) , וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

8.         הנתבעת שבה וטוענת, לעניין ההוצאות, כי ביום הגשת התביעה (12.9.12), מספר  ימים בלבד לאחר שהתובע נתן הסכמתו לכך כי הנתבעת תיוותר בדירה בכפוף לחתימה על הסכם שכירות  - לא היה בסיס חוקי להגשת התביעה, ובוודאי שכך הדבר בטרם חלפה התקופה הסבירה שנקבעה בחוק השכירות והשאילה, התשל"א - 1971 (להלן - החוק) לפינוי שוכר מדירה.

            לטענת הנתבעת, משהוגשה התביעה קודם זמנה  - יש לחייב דווקא את התובע בהוצאות ההליך.

9.         לאחר עיון בטענות הצדדים לגבי ההוצאות  - לא ראיתי, בנסיבות העניין, ליתן צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

            שיקול מרכזי להחלטה זו מהווה אי גילוי מצד התובע של החוזה הנוסף אשר ממנו עולה כי תקופת השכירות הסתיימה ביום 1.9.12 ולא כפי שנטען על ידי התובע.

            הואיל ומתצהירו של התובע, שצורף לכתב התביעה, עולה כי התנהלו שיחות בינו לבין הנתבעת אף לאחר יום 1.9.12 (ראה סעיף 4 לתצהיר) הרי שהתובע, בהזדרזו להגיש את כתב התביעה, לא פעל בהתאם לחוק ולא נתן לנתבעת זמן סביר לפינוי ולמציאת דירה חלופית, ובנסיבות אלה לא יהא זה ראוי וצודק לזכותו בהוצאות משפט.

10.        לאור האמור  - אני קובעת כדלקמן: