פסק-דין בתיק ת"ק 9777-12-12 - פסקדין

עסקינן בתאונה רגילה שארעה בתוך כיכר, אך הדיון במשפט זה התארך מעל ומעבר לדרוש, וזאת משום שכל פעם כשניתן היה לחשוב שצד זה או אחר סיים את טענותיו, נזכר הוא בטענות נוספות, וכך עד לשלב מתן פסק הדין, כל צד עדיין נזכר במה לומר, ובסופו של יום, הקדשתי למשפט זה, זמן מעל לזמן הדרוש, דבר לכשעצמו צריך להשקל בעניין ההוצאות שיש להטיל על הצדדים.

יחד עם זאת - מאחר ועלי להכריע לגופו של עניין, ולאור המחלוקות שיש בין הצדדים המעורבים בתאונה, בחנתי את טענות הצדדים יחד עם הראיות האחרות שצורפו וגם הוגשו במהלך הדיון, ולאחר שקילת כל חומר הראיות, אני מחליט כדלקמן:

1.         כל אחד מהמעורבים בתאונה מנסה להפיל את האחריות על זולתו, אך כאשר מסתכלים על העובדות כפי שעלו מטענות שני הצדדים, אין לי ספק, שכל אחד מהם תרם את תרומתו לגרם התאונה.

2.         בשוקלי את עניין האחריות של כל אחד מהצדדים, אני קובע כי האחריות המירבית רובצת על הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), אך גם הנהג מטעם התובעת, מר ניסים, גם הוא תרם לגרם התאונה.

3.         הנתבעת מציינת בעדותה בבית המשפט, שבעת שנכנסה לכיכר, היא לא הבחינה ברכב בו נהג ניסים, אבל עובדה היא, שלאור דברי הנתבעת, מיד עם כניסתה לכיכר, כבר הרגישה את החבטה ברכב, ולכן כפועל יוצא מכך הוא, שניסים כבר היה בתוך הכיכר, והיתה חובה על הנתבעת להבחין ברכב התובעת אשר כבר היה בתוך הכיכר.

4.         כניסתה של הנתבעת אל תוך הכיכר מבלי להבחין ברכבה של התובעת, היא למעשה הגורם העיקרי לגרם התאונה, שכן, על פי החוק, היתה לניסים הזכות לעבור את הכיכר בבטחון, ולבל יופרע מרכבה של הנתבעת.

5.         בניגוד למה שהעידה הנתבעת שהיא לא ראתה את רכב התובעת, העיד ניסים בבית המשפט, שהוא ראה את רכב הנתבעת, ועוד העיד שהוא ראה אותה בשני שלבים : שלב ראשון בטרם כניסתה לכיכר, ושלב שני בעת שנכנסה לכיכר, ומכאן עולה המסקנה הברורה, שניסים עבר את הכיכר כדבר מובן מאליו, ולמרות שהבחין ברכב הנתבעת, המשיך לעבור את הכיכר, עד כי הוא עצמו פגע ברכב הנתבעת, וכדבריו, הוא פגע ברכב הנתבעת כאשר רכב הנתבעת כבר היה עם חלקו הקדמי בתוך הכיכר.

6.         סוף דבר - לאור הנימוקים שפורטו לעיל, ומאחר וקבעתי שהאחריות המירבית לגרם התאונה היא של הנתבעת (משום שהיא נכנסה כאשר רכב התובעת כבר היה בכיכר) אני קובע את אחריותה של התובעת בשיעור של 60% ואילו את אחריותו של ניסים בשיעור של 40%, ובהתאם לכך, על הנתבעות לפצות את התובעת.

7.         באשר לסכום הפיצוי - אני מקבל את טענת הנתבעות, שהיות ורכב התובעת לא תוקן עד היום, אין מקום להעניק לתובעת את סכום המע"מ, כאשר היא בעצם לא נסעה בו עד עצם היום הזה.

            כמו כן, נקבעה לרכב של התובעת ירידת ערך של 5.5%, בסכום של 1,681 ש"ח, אך מאחר והרכב לא תוקן, לא ניתן לקבוע את שיעור ירידת הערך ואת ההשפעה שהיתה לתיקון הרכב על גובה ירידת ערך, ולכן, הגם שאיני מקבל את הערכתו של השמאי אשר לא בדק את הרכב לאחר התיקו, משום שהרכב לא תוקן, אני מעמיד את סכום ירידת הערך, לסך של 1,000 ש"ח. באופן כזה, הוכיחה התובעת נזקים ממשיים בסך 9,017 ש"ח (נזק ממשי וירידת ערך כאמור), ולאור חלוקת האחריות, אני מחייב את הנתבעות - שתיהן יחד ו/או כל אחת מהן בנפרד -

לשלם לתובעת סך 5,410 ש"ח (60% מגובה הנזק הנ"ל) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה 5.12.12 ועד התשלום בפועל.

כמו כן, ובהתחשב ברשלנות התורמת, אני מחייב את הנתבעות באופן סולידרי לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 400 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

לכל אחד מהצדדים הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים מהיום.

<#3#>

ניתנה והודעה היום ט"ו אייר תשע"ג, 25/04/2013 במעמד הנוכחים.

קלדנית/יפה