פסק-דין בתיק ת"ק 26238-01-11

בפני תביעה לפיצוי  בטענה  לנזקי  פגיעה ברכב.

התובעת הינה בעליו של רכב מסוג טויטה, מס' רישוי, 9933527.

הנתבעת נהגה בזמן האירוע ברכב מסוג טויטה מס'  רישוי  7652563 אותו היא  שוכרת בליסינג מחברת ש. שלמה בע"מ. 

ביום 28.07.10, בשעות הבוקר,  עשו  שני הצדדים  את דרכם לכיוון צומת מורשה כאשר התובעת נוהגת ברכבה לפני הנתבעת אשר נוהגת ברכבה שלה.  בעת הנסיעה היו במקום עומסי תנועה כבדים.   תוך כדי נסיעה איטית, פגעה  רכבה של הנתבעת מאחור ברכבה של התובעת.

 לטענת התובעת,  הסיבה לפגיעה  הינה חוסר זהירות של הנתבעת,  בעיקר אי שמירת מרחק. עוד טוענת התובעת כי עקב הפגיעה נגרם לה  נזק בסך 2,547 ש"ח, הכולל: השתתפות עצמית,  כינון הפוליסה ו - 500 ש"ח בגין טרחה ועוגמת נפש.

הנתבעת מודה בפגיעה ואיננה כופרת באחריותה אך טוענת שמדובר בפגיעה קלה בלבד,  שפשוף קל,  כך שהנזקים הנטענים מופרכים וכלל אינם תוצאה של הפגיעה נשוא התביעה.

התובעת  והנתבעת  טענו בפני וכך גם נציג חברת ש. שלמה בע"מ,  בעלת הרכב של הנתבעת. 

תחשיבי הנזק של התובעת נסמכים על דו"ח שמאי וזה נסמך  גם על צילומים אשר הגישה התובעת.

עיון בדו"ח השמאי מלמד על התחייסות לנזקים הישירים שגרמה הפגיעה והעלות לתיקונם.

נזקים אלו מגיעים לסך של  למעלה מ - 6,000 ש"ח.   התובעת פיצתה נזקים אלו במלואם  ע"י חברת הביטוח ועותרת לפיצוי המתייחס  אך ורק למרכיב ההשתתפות העצמית בגין נזקים אלה .

תחשיב הנזקים הישירים, נוכח התמונות שבפני, נראה סביר. טענת הנתבעת  לפיה לא נראו הנזקים בעין בלתי מזויינת איננה  ראייה לכך  שלא נגרמו נזקים פנימיים לרכב כפי שמצא השמאי.  טענת הנתבעת לפיה  במעמד האירוע נאמר לה  כי היתה פגיעה קודמת  כלל לא  נטענה בכתב ההגנה.  על כל פנים  עמדה לנתבעת האפשרות לבקש לבדוק את הרכב ומאחר  שבחרה שלא לעשות כן  אני מקבל את גרסת התובעת בעניין זה.  עוד יש לציין כי לנתבעת  אין תחשיב נגדי לנזקים שנגרמו ובוודאי לא כזה המפחית את התחשיב  מתחת לסף ההשתתפות העצמית.  בגין רכיב זה איפוא יש לחייב את הנתבעת  בתשלום הנתבע בסך 1,404 ש"ח.

הרכיב השני בתחשיבי  הנזק מתייחס לירידת  ערך.  לפי הערכת השמאי  עמד הרכב  בעת הבדיקה בסך 36,000 ש"ח וערכו  ירד עקב הפגיעה ב  4%.  חלקה של התובעת בירידת ערך זו הינה השתתפות עצמית בשיעור 1.5 אחוז, שווה ערך ל 550 ש"ח וסכום זה היא תובעת.  לא מצאתי בחוו"ד השמאי,  בכתב התביעה או בטיעוני התובעת כל הסבר לירידת ערך זו. לא נטען כלל  כי היתה פגיעה  בשלדת הרכב של התובעת או פגיעה אחרת אשר  סימניה יוותרו גם לאחר התיקון. למעט אמירה כללית  סתמית  של השמאי לא הציגה התובעת כל ראייה לכך ובאמירת השמאי אין די.   לפיכך אני דוחה  רכיב זה בתביעה.   הרכיב השלישי  הנתבע בגין כינון  הפוליסה משמע  תשלום  פרמיה והשבת סכום הביטוח לקדמותו לאחר  שיקום הנזק. הסכום הנתבע בגין רכיב זה,  93 ש"ח, סביר  ולא מצאתי  כל טענה לכפירה בו. 

 הרכיב הרביעי הינו עגמת נפש.  הלכה פסוקה היא כי פסיקת פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון וקביעת שיעורו מסורים  לשיקול דעתו של ביהמ"ש,  הכל בהתחשב בנסיבות העניין. עצם הפגיעה ברכב, הטרדה הכרוכה בתיקון הרכב ובהתעסקות מול חברת הביטוח ויתר הגורמים המעורבים בוודאי שגורמת לעגמת נפש והסכום לו עתרה התובעת,  500 ש"ח,  סביר בנסיבות העניין. 

לסיכום, אני מקבל את התביעה  בחלקה  ומחייב את התבעת  לשלם לתובעת  סך של  1,997 ש"ח.  כמו כן תישא הנתבעת באגרת ביהמ"ש ובהוצאות התובעת בגין דיון זה בסך של 400 ש"ח נוספים.  הסכומים האמורים ישולמו בתוך  30 יום  שאם לא כן יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כדין. 

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך  15  יום. 

<#4#>

ניתנה והודעה היום כ"ד אב תשע"א, 24/08/2011 במעמד הנוכחים.