פסק-דין בתיק ת"ק 25041-09-12

לפני תביעה נזיקית לתשלום סך 6000 ש"ח המהווה לטענת התובע נזק שנגרם לו כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 2.7.12 בדרך שמחה גולן בחיפה.  עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת האחריות לתאונה. הצדדים גם מסכימים לגבי רוב העובדות.

התובע העיד וטען כי נסע בירידה שבדרך שמחה גולן בנתיב הימני לכיוון הגרנד קניון, הוא הגיע לקראת הרמזור הנמצא בסוף הירידה והיות וזה היה ירוק, רצה להספיק ולכן הודה בגילוי לב ש:

" נכון שמיהרתי קצת לעבור את הרמזור"

גם בטיעון הסופי הודה בהגינות כי :

"... יכול להיות שהייתי פזיז מדי..."

כאשר חלף התובע בצומת ראה שורה של אוטובוסים עומדים האחד אחרי השני במפרץ החנייה הצמוד לגרנד קניון, הוא המשיך בנתיב הימני ואז לפתע יצא אוטובוס הנתבעת מהתחנה לנתיב הימני, התובע סטה לנתיב השמאלי על מנת להתחמק ברם אז ראה שהאוטובוס ממשיך לסטות גם אל הנתיב השמאלי, אז בלם בלימת חירום ועצר אך האוטובוס המשיך ופגע בו עם החלק האחורי, הסיט אותו למעקה הבטיחות מבטון שמשמאל ומכאן הנזקים לרכב.

הנתבעת הביאה שני עדים, העד הראשון היה הנהג באוטובוס המעורב מר אייל יעקב, גם עדותו היתה גלויה ומהימנה והוא סיפר כי בגלל עומס בתחנה הוא נאלץ לעצור כאשר כשליש מרוחב האוטובוס בולט לנתיב הימני של הכביש, הוא סיים לעלות נוסעים ואז הסתכל במראה, ראה כי הכביש פנוי והחל ביציאה. מר אייל יעקב הודה כי בגלל האוטובוסים שעמדו לפניו נאלץ להיכנס לנתיב הימני כולו ואחר כך גם לנתיב השמאלי שאם לא כן לא ניתן היה ליישר את האוטובוס. לטענתו את התובע לא ראה כי זה הגיע במהירות מחד ונמצא היה בשטח המת שאיננו מכוסה ע"י המראות.

עד נוסף מר נור צילם תמונות ממקום התאונה המראות סימני בלימה ואת הרכבים כפי שנעצרו לאחר התאונה, הוא ראה מרחוק את אירוע התאונה ולשם הקיצור יאמר שגרסתו דומה לגרסת מר אייל יעקב אך הוא ציין שרכב התובע כנראה פגע קודם במעקה הבטיחות ותוך כדי בלימת החירום וכי גם סימני הבלימה על הכביש תומכים בכך.

הכלל המשפטי קובע כי "המוציא מחברו עליו הראיה" כלומר התובע הוא זה שצריך לשכנע את בית המשפט לקבל את תביעתו. יש לומר שגם אם מהבחינה האישית-הסובייקטיבית בטוח התובע שהנתבעת ורק היא אשמה בתאונה, הרי שהמסקנה המשפטית יכולה להיות אחרת.

הוכח בפני הם בשל הודאתו המפורשת של התובע והן בהסכמתו לתיאוריות שהציע לו מר גולד מטעם הנתבעת ביחס למהירות נסיעתו ומרחקי העצירה שהתאונה הייתה נמנעת או לפחות תוצאותיה היו חמורות פחות אלמלא נסע התובע ברכב ישן, עמוס וזאת במהירות הגבוהה משמעותית מהמותר במקום (כ-70 קמ"ש במקום 50 קמ"ש).

מנגד, אוטובוס הנתבעת שעמד ברוב רוחבו בתוך מפרץ החניה (גם לגרסת הנהג באוטובוס) סטה לרוחב כל הנתיב הימני ונכנס לשמאלי. תמרון שכזה יוצר גם הוא סיכון רב ואין ספק שאם היה רואה הנהג את רכב התובע מבעוד מועד, היה יכול גם הוא למנוע את התאונה. "שטח מראות מת" הוא בעיה טכנית שידועה לנהג, בתמרון כזה, היה יכול נהג האוטובוס להסתכל שוב במראה במהלך היציאה או להסיט את ראשו לאחור ולראות האם רכב מגיע לכיוונו כדי להקטין את הסיכון שתמרון כזה לרוחב שני נתיבים יוצר, הדבר לא נעשה.

בשים לב למכלול העובדות הרי שלכל אחד מהנהגים יש אשם מסוים לקרות התאונה ולכן הנני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 4,000 ש"ח (כולל הוצאות והצמדות להיום) וזאת תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום,  י"ד כסלו תשע"ג, 28 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.