התובע והנתבעת שכרו דירה ברחוב יוסף הגלילי 10 ברמת גן, (להלן: "הדירה"), לתקופה מיום 1/6/02 ועד ליום 31/5/04.
הצדדים התחייבו לשלם דמי שכירות חודשיים בסך של 680 דולר וכן לשאת בתשלומי הארנונה, החשמל, המים, הטלפון, ועד הבית וכו', החלים על הדירה בתקופת השכירות.
לבקשת הנתבעת ובהתאם להוראות חוזה השכירות מסר התובע למשכיר שקים דחויים משוכים מחשבונו, עבור כל תקופת השכירות, והנתבעת התחייבה לשלם לתובע את חלקה בדמי השכירות, במועד פרעונו של כל תשלום.
הנתבעת קיימה את התחיבויותיה בתחילת תקופת השכירות.
במהלך תקופת מגוריה של הנתבעת (ומגורי בנה) בדירה, ביקשה הנתבעת מהתובע לשלם עבורה את חלקה בהוצאות משותפות שונות, והתחייבה להשיב לו כספים אלה בהקדם.
ביום 21/9/02 נטשה הנתבעת את הדירה, ונותרה חייבת לתובע סך של 3,333 ש"ח עבור מחצית הוצאות הדירה, עד למועד נטישתה ועבור מחצית מהוצאות משותפות אחרות, בגין חשמל, ארנונה, ועוד .
המשכיר נענה לבקשת התובע לסיים את תקופת השכירות לפני המועד הקבוע בחוזה, בכפוף לכך שהדירה תושכר לשוכר חליפי ולתשלום ההפרשים שיהיו בין דמי השכירות הקבועים בחוזה השכירות לבין דמי השכירות שישולמו על ידי השוכר החליפי.
הדירה הושכרה בשנית מיום 1/11/02, התובע שילם למשכיר את מלוא דמי השכירות (כולל חלקה של הנתבעת) לחודשים 9/02 ו-10/02 בסך 3,196 ש"ח ועל כן חלקה של הנתבעת הנו 1,598 ש"ח. כן שילם התובע למשכיר את ההפרשים בגין דמי השכירות בסך של 4,980 ש"ח ועל הנתבעת להשיב לתובע את מחצית הסכום בסך 2,490 ש"ח.
כן נשא התובע בתשלום סך של 447 ש"ח למודעות לפרסום הדירה לצורך השכרתה ועל הנתבעת להשיב לתובע מחצית סכום זה בסך 223 ש"ח.
עד למועד הגשת התביעה שילמה הנתבעת לתובע סך כולל של 4,000 ש"ח ועל כן יתרת חובה לאחר ניכוי הסך הנ"ל הנה 3,644 ש"ח.
בנוסף לאמור לעיל, תבע התובע פיצוי בגין עגמת הנפש, הטרדה ובזבוז הזמן שנגרמו לו עקב התנהגות הנתבעת והוא העריך נזקים אלו בסך של 2,000 ש"ח.
התובע הוסיף וטען כי הנתבעת לא כפרה בחובה לתובע אך טענה כי אין ביכולתה לפרוע את חובה.
עד כאן טענות התובע בכתב תביעתו.
הנתבעת טענה כי התובע והיא היו ידועים בציבור ועל כן לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין אין להכיר ביחסים שהיו בין הצדדים כיחסים של ידועים בציבור ועל כן לבית משפט זה הסמכות לדון בתביעה.
הנתבעת טענה כי התובע גמר אומר בלבו להתעלל בה ולנצל את חוסר ניסיונה והיותה עולה חדשה שאינה בקיאה ברזי השפה ובזכויותיה שבדין, התובע הציג עצמו בפני הנתבעת כאדם אמיד המעונין כי הנתבעת ובנה יתגוררו עמו, והוא ישא בכל התשלומים הכרוכים בכך ויסב לה אושר ועושר ואילו בפועל התעלל התובע קשות בה ובבנה והתנהג אליה כאל שפחה וחפץ השייך לו ולו בלבד.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע תקף אותה ביום 5/6/02 הכה אותה, שבר את ידה וכפה עליה, תחת איומים, לשוב לדירה.
הנתבעת התגוררה בדירה עד לסוף חודש ספטמבר 2002.
לתמיכה בטענתה צירפה הנתבעת לכתב ההגנה אישור משטרת ישראל ולפיו ביום 23/9/02 הגישה תלונה כנגד התובע על נטילת נכסים לשם סחיטה, תקיפתה ואיומים אשר בוצעו, לטענתה, ביום 5/6/02.