פסק-דין בתיק ת"ק 001603/03

1.                  בפניי תביעה לתשלום סך של 15,246 ש"ח.

2.                  התובעת מחזיקה ברשותה כרטיס אשראי מסוג גולד מסטרקארד שהנפיקה הנתבעת. התובעת טוענת כי כרטיס האשראי נגנב ממנה ביום 20.11.2002 בעת שהותה בתערוכה מקצועית באירלנד, יחד עם הארנק בו נמצא הכרטיס. מיד לאחר שגילתה את הגניבה היא הודיעה על כך לנתבעת, באמצעות בעלה, כדי שזו תבטל את הכרטיס.

3.                   הכרטיס אכן בוטל מייד לאחר מסירת ההודעה לנתבעת. דא עקא, עד לביטול הכרטיס משך מאן דהוא כספים בסכום של 12,746 ש"ח  תוך שימוש בכרטיס הגנוב, והנתבעת חייבה את חשבונה של התובעת בסכום זה.

4.                   התובעת טענה כל העת כי הקוד הסודי המאפשר משיכת כספים באמצעות הכרטיס, לא היה ברשותה בחו"ל ולכן לא ייתכן שנפל לידיו של הגנב האלמוני, כפי שסברה הנתבעת. הנתבעת, שלא האמינה לתובעת, דרשה ממנה לעבור בדיקת פוליגרף לבדיקת גרסתה, אך התובעת סירבה לכך.

5.                   הנתבעת טוענת כי לא ניתן למשוך כספים באמצעות כרטיס האשראי אלא אם מצוי ברשותו של המושך הקוד הסודי בן ארבע הספרות. הואיל והתובעת הכחישה בתוקף כי הקוד הסודי היה בצמוד לכרטיס שנגנב, מסיקה הנתבעת כי השימוש בכרטיס למשיכת הכסף נעשה על ידי התובעת או מי מטעמה ולכן היא אינה זכאית להחזר הסכום שנמשך.

6.                   שאלת האחריות בגין שימוש לרעה בכרטיס חיוב מוסדרת בס' 5 לחוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו- 1986 (להלן: " החוק"). הכלל הוא שהלקוח לא יהיה אחראי לשימוש ברעה שנעשה לאחר מסירת ההודעה אודות אובדן הכרטיס,  ואילו לגבי שימוש לרעה שנעשה קודם למסירת ההודעה, אחריותו של הלקוח מוגבלת לתקרה של 450 ש"ח, על פי מספר הימים שחלפו מאז נתגלה לו אובדן הכרטיס ועד שדיווח על כך לחברה המנפיקה.

7.                   החריגים לכלל הם כאשר הלקוח מסר את כרטיס החיוב לאדם אחר יחד עם הקוד הסודי, או כאשר השימוש בכרטיס נעשה בידיעת הלקוח או כאשר הלקוח פעל בכוונת מירמה.

8.                   נטל הראייה להוכחת קיומם של החריגים לכלל מוטל על הטוען לקיומם, קרי, על החברה המנפיקה. הנתבעת לא הרימה נטל זה. יתר על כן, התרשמתי לטובה מעדותה של התובעת. מדובר במנהלת בית הספר לרנטגן בבית החולים איכילוב, שנסעה לחו"ל במסגרת תערוכה מקצועית. לא הובאה ע"י הנתבעת כל אינדיקציה שיש בה כדי להטיל ספק בגרסתה של התובעת.

9.                  אינדיקציה נוספת לתום ליבה של התובעת ניתן למצוא בעובדה שזמן קצר לאחר שהנתבעת קיבלה את ההודעה בדבר אובדן הכרטיס, וביטלה אותו, נעשה ניסיון נוסף למשוך כספים באמצעות הכרטיס (ראה עדותו של נציג הנתבעת, עמ' 2 לפרוטוקול). חזקה על התובעת שאם הייתה מבקשת לעשות שימוש לרעה בכרטיס, הייתה מעכבת את ההודעה למנפיקה עד לאחר המשיכה הנוספת. הניסיון למשיכה נוספת מוכיח כי הכרטיס הוחזק בידיו של הגנב, שלא ידע כמובן כי הכרטיס כבר בוטל, ולכן ניסה לבצע משיכה נוספת.

10.              גם אם הייתי מוכן להניח כי בניגוד לעדותה של התובעת, הקוד הסודי של הכרטיס אכן היה מצוי בצמוד לכרטיס, מה שאפשר לגנב למשוך כספים באמצעות הכרטיס, אין בכך כדי להועיל לנתבעת, שכן גם רשלנות של הלקוח הבאה לידי ביטוי בהשארת הקוד הסודי בצמוד לכרטיס, אין בה כדי למנוע את תחולת הכלל לפיו הלקוח זכאי להחזרת הכספים בהם חויב עקב שימוש לרעה בכרטיס.

11.               סירובה של התובעת להיבדק באמצעות פוליגרף אינו מעלה או מוריד. ממצאי הפוליגרף אינם ראייה קבילה במשפט, ולא הייתה מוטלת על הנתבעת כל חובה שהיא לעבור בדיקה כזו. עצם תגובתו של בעל דין להצעה להיבדק בפוליגרף - אינה קבילה כראייה (ראה י' קדמי, על הראיות , חלק שני, עמ' 923). הדברים נאמרו אמנם בהקשר הפלילי, אך הרציונל חל גם לגבי הליכים אזרחיים, באשר הכרה בקבילות תגובתו של בעל דין להצעה להיבדק בפוליגרף, יהיה בה משום הכרה עקיפה בקבילותם של ממצאי הפוליגרף. יתר על כן, על פי ס' 12 לחוק, החובה המוטלת על הלקוח כלפי המנפיק היא למסור לו פרטים אודות נסיבות האובדן ולסייע למנפיק להחזיר לידיו את הכרטיס. הא ותו לא. הפטור מאחריות בגין שימוש לרעה מותנה אך ורק במסירת פרטים למנפיק. משנמסרו הפרטים על ידי התובעת, היא יצאה ידי חובתה כלפי הנתבעת ולא הייתה חייבת להסכים לבדיקת פוליגרף כתנאי לזכאותה על פי החוק.

12.               למעלה מן הצורך אציין כי לא שוכנעתי שאכן כיום לא ניתן למשוך כספים ממכשירי בנק ממוכנים ("כספומט") אלא כאשר המושך מחזיק בכרטיס החיוב ובקוד הסודי גם יחד. התובעת טוענת כי לאחרונה התרחשו שורה של מקרי משיכה כאמור על ידי כנופיית זייפנים, שמשכו כספים ממכשירי כספומט של בנק מסוים שלא כדין תוך שימוש בכרטיסים מזויפים. ביקשתי את התייחסותו של נציג הנתבעת לאפשרות כזו. לא ירדתי לסוף דעתו כאשר ניסה להסביר מדוע הדבר אפשרי מקום שמדובר בכרטיסים מזויפים, שאז לא נדרש שימוש בקוד הסודי, ומדוע הדבר אינו אפשרי כאשר מדובר בכרטיס מקורי שנגנב מבעליו. מכל מקום, עניין זה הצריך הבאת עדותו של מומחה, אך הנתבעת לא עשתה כן.

13.              סוף דבר, אני קובע כי נעשה שימוש לרעה בכרטיס האשראי של התובעת וכי היא עצמה לא הייתה מעורבת בשום צורה ואופן בשימוש לרעה.

14.       עפ"י הוראת סעיף 6 לחוק, חויב לקוח בשל עסקאות או פעולות שנעשו תוך כדי שימוש לרעה בכרטיס חיוב, ישיב המנפיק ללקוח בתוך 30 יום, את סכום החיוב, בקיזוז הסכום שבו חויב הלקוח לפי סעיף 5(ג) לחוק (הכוונה לתקרה בסך 450 ש"ח במקרה שהלקוח מאחר בדיווח).

15.       אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 12,746 ש"ח בגין הסכום בו חויבה עקב השימוש לרעה בכרטיס האשראי. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.11.2002 ועד ליום התשלום בפועל; סך של 189 ש"ח בגין אגרת התביעה; סך של 500 ש"ח בגין הוצאות התייצבותה של התובעת.

16.       המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום י"ג בניסן, תשס"ג (15 באפריל 2003) בהעדר הצדדים.