פסק-דין בתיק ת"א 34551-03-10 - פסקדין

גדר הדיון

התובע, יליד 1955, הגיש את תביעתו לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: חוק הפיצויים). מחלוקתם של הצדדים עניינה בשאלת חבות הנתבעים לתאונה שאירעה ביום 31.8.2005 וכן חלוקים הצדדים בנוגע לשיעור הנזק שנגרם לתובע בעקבות התאונה. 

טענות התובע בתמצית

בכתב התביעה ובתצהיר עדות הראשית, הצהיר התובע אודות נסיבות התאונה. על פי תיאורו, נסע במסגרת תפקידו כאזרח עובד במשטרה מבסיס מכמש של מג"ב לצומת הגבעה הצרפתית בירושלים, שם המתינה לו מכוניתו. לטענתו, נסע ברכב הסעה מסוג טרנזיט ועת ירד מהרכב, דרך ברגל ימין על פחית שתייה ריקה, איבד את שיווי משקלו ונפל על אבן שפה של מדרכה במקום, תוך שברך ימין נחבטה באבן השפה.

התובע טען כי הרכב המשיך לדרכו בלי שהנהג או נוסעי הרכב היו מודעים כלל לאירוע. בחקירתו העיד כי ברכב נסעו עוד כארבעה נוסעים, ושלל את האפשרות כי נוסעי הרכב ראו את התאונה: " ש. אף אחד לא ראה את התאונה מהאנשים ברכב. ת. לא. הם לא ראו. אסביר, ברוב המקרה שיורדים מהרכב לא מספיקים להוריד ישר סוגרים את הדלת ואומרים סע סע. במקרה שלי, לא הספקתי לרדת כמו שצריך וכבר היה בשלב נסיעה. איך שירדתי מהרכב". (פרוטוקול הדיון מיום 24.12.2012 (להלן: פרוטוקול הדיון) עמ' 11- 12 ש' 31- 3).

התובע נחקר אודות נסיבות התאונה, והשיב כך: " ש. אתה מוריד את הרגל מהאוטו ואז אתה דורך על פחית. ת. איך שאני יורד דורך על פחית. ש. איפה הרגל השנייה שלך. ת. למעלה. הרכב היה בשיפוע, כלומר שהדלת נסגרת מאליו, היא לא הייתה בעלייה ולא צריך לתת לה דחיפה. ש. אמרת שמישהו מהאוטו סגר את הדלת. ת. כן. הדלת לא נפתחה עד הסוף. בקושי עד האמצע וירדתי. ש. ירדתי רגל נוגעת ברצפה והשנייה ממש ברכב משתחררת.  ת. כן. אמרו סע סע אין זמן. היינו שניים באחזקה, שאר הנוסעים זה אנשי קבע ואין לי קשר אליהם." (פרוטוקול הדיון עמ' 12, ש' 6- 17).

התובע הגיש תביעה למל"ל לתשלום דמי פגיעה שנדחתה. סופו של דבר, התאונה לא הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה ואולם לטענתו הגיעו הצדדים להסכמות בערעור בבית הדין הארצי לעבודה בנוגע לתשלום.

טענות הנתבעים בתמצית

הנתבעים כופרים בחבותם לתאונה וטוענים כי אינה תאונת דרכים. בסיכומיהם טענו כי עדותו של התובע היא עדות בעל דין יחיד וכי חרף טענת התובע כי נפגע עת ירד מרכב שבו נסעו ארבעה נוסעים הנוספים, אף אחד מהם לא העיד אודות נסיבות התאונה.

נטען כי בהתאם להליכים שהתקיימו במל"ל, נוסעי הרכב הכחישו פוזיטיבית כי אירעה תאונה.

נוסף על כך טענו הנתבעים, כי התאונה אירעה לאחר פיטוריו של התובע בנסיבות שתוארו על ידיו כשליליות. נטען כי התובע לא עמד בנטל להוכחת התאונה בנסיבות הנטענות וכן כי התאונה אינה מהווה תאונת דרכים כדין.

דיון והכרעה בסוגיית החבות

לאחר ששמעתי את עדות התובע אני קובעת כי התובע הרים את הנטל להוכחת תביעתו בנוגע לנסיבות התאונה מן הטעמים שאפרט.

מעיון בתיעוד הרפואי מקופת החולים, עולה כי ביום התאונה פנה התובע לקבלת טיפול רפואי והתלונן על חבלה בברך ימין בעקבות תאונת עבודה (נספח ב' לכתב התביעה). התובע הצהיר אודות נסיבות התאונה כאמור לעיל. גרסתו הן בתצהיר, הן במהלך החקירה הנגדית הייתה עקבית ותאמה זו לזו. נוסף על כך, במהלך הדיון שהתקיים בפניי התרשמתי כי עדותו מהימנה ולא עשה רושם כי מדובר באדם המנסה למסור דברים שאינם כהוויתם. לעומת זאת, טענות הנתבעים כי נוסעי הרכב הכחישו את התאונה, נטענו בעלמא. הנתבעים לא העידו עדים מטעמם ולא קעקעו במאומה את גרסת התובע.

משכך, עמד התובע בנטל הנדרש להוכחת גרסתו, בהתאם למאזן ההסתברויות הנדרש בדין האזרחי (י' קדמי, על הראיות, תש"ע-2009 בעמ' 17199) ועל כן אני קובעת כי התובע הוכיח שנפגע עת ירד מהרכב.

מחלוקת נוספת נוגעת לסוגיית החלת הגדרת שימוש ברכב מנועי על נסיבות התאונה.

הכניסה לרכב והירידה מרכב הם בגדר שימוש על פי המבחן הייעודי שנפסק בע"א 358/83 שולמן נ. ציון חברה לביטוח בע"מ פד"י מב(2) 844 ועל פי הגישה התחבורתית שנתקבלה על ידי התיקון השמיני לחוק הפיצויים. " הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב. לעומת זאת עשוייה הירידה מן הרכב להסתיים גם לאחר ניתוק המגע הפיסי כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב. היורד מן הרכב ונפגע 'בתחילת צעדיו להתרחק מן הרכב' עשוי לבוא בגדר החוק, כל עוד תנופת הירידה או פעולתה היו גורם ממשי בנפילה, וכל עוד לא הצליח להחזיר לעצמו את השליטה המלאה בגופן מחוץ לרכב: בדומה, תובע שירד מאוטובוס בדלת הקדמית, פסע שני צעדים ונפל על האוטובוס הוכר כמי שנפגע בירידה לאחר שאיבד את שיווי משקלו; לא רק סמיכות הירידה והנפילה העידה על כך אלא גם סמיכות המרחק" (אליעזר ריבלין, תאונות הדרכים, מהדורה רביעית, תשע"ב, בעמ' 179-180).

במקרה דנא, התובע העיד כי ירד מהרכב בבהילות, לאור הנוהג כי נוסעים יורדים במהרה והנהג ממשיך בנסיעה, כעולה מעדותו של התובע לעיל " אמרו סע סע אין זמן". התובע העיד כי, עת הוריד את רגלו האחת, דרך על פחית שתייה ריקה ואיבד את שיווי משקלו. באותה העת רגלו השנייה נותרה ברכב וטרם הושלמה הירידה מהרכב.  כך הצהיר בתצהיר עדות ראשית: " הורדתי את רגל ימין ודרכתי על פחית שתייה שהייתה זרוקה במקום, בשל כך איבדתי שווי המשקל, מעדתי ונפלתי על ברך ימין שפגעה באבן השפה" (סעיף 10 לתצהיר העדות הראשית של התובע).

עולה ממכלול הדברים כי נפילת התובע אירעה בטרם רכש עמידה יציבה ואחיזה בקרקע מחוץ לרכב ובטרם הסתיימה תנופת הירידה והתובע השיב לעצמו את השליטה בגופו מחוץ לרכב. התאונה אירעה במהלך ירידת התובע מהרכב ואולם כפי שטוען התובע בעצמו בבהירות, הנפילה אירעה משום שדרך על פחית שתייה ואיבד שיווי משקל.